אייקן-דו זנרינג'י (ביפנית:永観堂禅林寺 ) הוא המקדש הראשון של הענף סייזאן של הפלג הבודהיסטי "ג'ודו-שו" ("ארץ טהורה") ביפן. הוא נמצא באייקנדו ברובע סקיו-קו במזרח העיר קיוטו. הוא הוקם על ידי שינשו, תלמיד של קוקאי. האתר מפורסם בשינוי צבעי העלים בעונת השלכת ("מומיג'יגארי") ובתאורותיו המיוחדות בערבי הסתיו. בעבר שימש כמרכז ללימודים.
המקדש ידוע בעיקר בשם אייקן-דו (永観堂) "מראה של אולם הנצח","האולם של יוקאן" או "זנרי-ג'י" (禅林寺) (מקדש בחורשה של רוגע). קיימים גם שני שמות נוספים:שויו-ראיגו-סאן (聖衆来迎山) שמשמעותו היא "ההר שחוצים אותו בדרך לקדושים", ומוריוסו-אין (無量寿院) שמובנו הוא "מקדש המזל הבלתי מוגבל").
המקדש , השייך בזמננו לכת ג'ודו של הבהודיזם היפני, נמצא מצפון למתחם הקדוש נאנזנג'י. בשטח המשתייך למקדש נמצאים בניינים רבים וגן.
בתקופת הייאן (1185-710), בסביבות שנת 853 אציל בשם פוג'יווארה נו סקיו, מחצר הקיסר, מכר או אולי תרם וילה (יאשיקי) שלו לנזיר שינשו, שהתכוון להפוך אותה למקדש של גו'צי ניוראי או חמשת בודהות החוכמה. באותו זמן בניית מקדשים בקיוטו הייתה אסורה, כך שרק כעבור עשר שנים,באישור הקיסר סייווה הוקם המקדש שקיבל את השם "זנרינג'י" (מקדש בחורשה של רוגע). תחילה היה זנרינג'י בבעלות הכת שינגון וכוהן הדת הראשי שלו היה תלמיד של קובו דאישי, מייסד הכת.
במאה ה-11 בראש המקדש עמד כהן דת שביעי בשם אייקן או יוקאן. על אייקן מספרים שהתחנך במספר מקדשים בעיר נארה והיה חסיד אדוק של אמיטאבהה בודהה ("בודהה של האור הנצחי").בשנת 1072 הוא הקים "יאקואו-אין" שבו הוגש סיוע לדלי העם ולחולים. הוא הנהיג את המנהג הסיני ניאנפו (ביפנית, ננבוצו) וטיפח אותו בקרב הנזירים והמאמינים.
המקדש זנרין-ג'י היה מפורסם בפסלו הבלתי שגרתי של אמידה בודהה. פסל זה (ביפנית "מיקָאֵרי אמידה") הציג את בודהה מפנה את מבטו הצידה, מעל כתפו, ולא קדימה. אומרים שיום אחד בשנת 1082, כשלאייקן מלאו 50 שנה, יחד עם כמה נזירים, ביצע פולחן של הליכה סחור סחור מסביב לפסל של אמידה בודהה תוך כדי דיקלום סוטרות. לפתע פתאום הפסל של בודהה קם לתחייה וירד מעל הבימה שלו. אייקן,נדהם, עצר את הפולחן. הפסל הביט בו מעל הכתף ואמר לו "אייקן, אתה איטי". מאז, לפי האגדה, הפסל נשאר עם המבט באותה תנוחה. לפי גרסאות אחרות של אותה אגדה, בודהה הצטרף לריקוד הטקסי של הנזירים. המקדש קיבל בהמשך את שמו של אייקן, ונקרא מאז אייקן-דו ("האולם של אייקן").
במאה ה-13, ג'והן, (1224-1166), הנזיר השנים עשר שניהל את המקדש עזב את הכת שינגון והצטרף לכת ג'ודו-שו. עשה זאת לאחר שהתחנך אצל מייסדה של אותה כת, הונן, שהמאוזולאום שלו נמצא לא רחוק מאייקן-דו, על יד המקדש צ'יונין. יורשו של ג'והן לתפקיד הנזיר הראשי היה שוקו (1247-1177) והבא אחריו - שון, שהעביר את המקדש באופן רשמי לידי הכת ג'ודו-שו.
מתחם המקדש זנרין-ג'י שוכן ב"הרי המזרח" של קיוטו ("היגאשיאמה") ומרכיביו, בנינים מחוברים בפרוזדורי עץ וגרמי מדרגות, מפוזרים ברמות גובה שונות, לאורך מרגלות הגבעה.
האולם שוכן גבוה יותר לעומת אולם המייסד. בגרסתו הנוכחית קיים מהתחלת המאה ה-17.
הוג'ו (方丈 ) נקרא גם חדר הכהנים הראשיים זן. החדר עצמו הוא בסגנון זן. תוכנן לפי המסורת בפקודת הקיסר גו-קאשיוואבארה (1526- סביבות 1500), אך נבנה רק בתקופת אדו.
במחצית השנייה של חודש נובמבר המקדש אייקן-דו מואר בערבים על ידי תאורה מיוחדת
בנוסף לפסל של אמידה בודהה, המוכר החל משנת 1999 כנכס תרבותי חשוב על ידי הממשלה היפנית, במקדש אייקן-דו זנרין-ג'י, וביתר דיוק בפגודה טהוטו נמצאים אוצרות תרבות נוספים: ציורים בנושאים בודהיסטים, לרבות תמונות של בודהה שונות - "אמידה בודהה", שקיאמוני, "יאקושי ניוראי" (בייסאג'יאגורו) ו"פארינירוובאנה". כמו כן מאוכסנים במקדש ציורים מאת קאנו מוטונובו, טוסה מיצונובו והאסגאווה טוהאקו.
פסל אמידה בודהה -שגובהו 77 ס"מ. למרות שזמן רב היו סבורים כי הוא נוצר בתקופת קמקורה (1333-1185), בימינו, מיחסים את יצירתו לתקופה מעט יותר מוקדמת - במאה ה-12- בתקופת הייאן. מסקנה זו היא תוצאה של מחקרים שהשוו אותו עם הפסלים ממחוז סצ'ואן מתקופת שושלת סונג. (1279-960)
| מיזמי קרן ויקימדיה
<tr><td>
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אייקן-דו
זנרין-ג'י
</td></tr> |
|---|
קטגוריה: מקדשים בודהיסטיים
