יפו

יפו (בערבית: يَافَا - יאפא) היא עיר נמל עתיקה בארץ ישראל, לחוף הים התיכון.

יפו התקיימה כעיר עצמאית במשך אלפי שנים עד שאוחדה ב-1949 עם תל אביב לתחומה העירוני של עיריית תל אביב-יפו, והיא מהווה מאז את אחד מרובעי תל אביב.

יפו נזכרת בתנ"ך, בין היתר כעיר הנמל שממנה יצא יונה הנביא למסעו. בזמן מסעי הצלב הייתה יפו מחוז בממלכת ירושלים הצלבנית. מאז ועד המאה העשרים שימשה העיר כנמל ראשי וחשוב בארץ ישראל. הקמת תל אביב בסמוך, והשימוש בנמלים אחרים, הביאו לכך שהנמל, ולאחריו העיר, ירדו מגדולתם. במלחמת העצמאות כבשו את העיר כוחות האצ"ל וההגנה והרכב האוכלוסייה בה השתנה: כתשעים אחוזים מתושביה הערבים נמלטו, ועולים חדשים התיישבו במקום. בשנים האחרונות גדל אחוז התושבים הערביים מכלל תושבי יפו. מאמצע שנות התשעים גברה המתיחות בין היהודים והערבים בעיר.

שמה של העיר

יפו היא מערי הנמל העתיקות בעולם. בתעודות מצריות מהמאה ה-15 לפנה"ס רשום שמה כ"יאפו", כלומר יופי. החל בכיבוש הערבי של ארץ ישראל מוזכר המקום בשם יאפה, שם המקום בפי דוברי הערבית עד היום. המסורת ההלניסטית מייחסת את השם "יפו" ל"יופיאה", היא קסיופאה, אמה של אנדרומדה. זאב וילנאי, בספרו אגדות ארץ ישראל, מציין כי על פי אגדה המצויה בכתבי עולי רגל נוצריים בימי הביניים, שמה של העיר ניתן לה מכיוון שנבנתה על ידי יפת בנו של נח (על שמו קרוי גם רחוב יפת בעיר).

גאוגרפיה

יפו העתיקה נבנתה על צוק רם, מעין חצי אי שחודר אל הים המורכב מגבעת כורכר. הגבעה מהווה חלק מרכס הכורכר המערבי, אחד משלושת רכסי הכורכר החוצים לאורך את שפלת החוף של ארץ ישראל. סלע אנדרומדה והסלעים סביבו אף הם חלק מרכס זה, שכורסם על ידי גלי הים. רכס הכורכר בחוף הים חשוף לפעולות גלי הים ולכן הוא עובר תהליך של גידוד ונחשפות בסלע טבלאות גידוד, בצורת לוחות גדולים שגלי הים שחקו אותם. בחוף הים צפונה מיפו ניתן להבחין בלוחות אלה לאחר שהוצאו מהחוף כאשר הוכשר לרחצה.

מזרחית לרכס הכורכר ביבשה נוצרה "מרזבה" - שטח נמוך הכולל אדמות סחף. בשקע זה היה מצוי "אצטדיון באסה" (כיום אצטדיון בלומפילד). לפני הקמת המגרש היו במקום ביצות (בערבית: "אל-באסה"). בדיקות גאולוגיות שנערכו במקום העלו כי ייתכן שמוצא נחל איילון היה באזור זה. מכך ניתן להניח כי לאחר שהתגבש רכס הכורכר השני (כיום שכונת אבו כביר) נחסם מוצא הנחל לים, והאיילון המשיך לזרום צפונה והיה ליובל של נחל הירקון. היותו של באסה אזור טופוגרפי נמוך, העלתה את הרעיון להקים בו מעגנה פנימית.

הבִּ‏קעה בין רכסי הכורכר במזרח יפו, בעורף העיר, משכה אליה חקלאים. באזור זה נמצאת אדמת סחף פורייה מאפיק נחל האיילון. הקרקע ניתנת לעיבוד רב שנתי בתנאי חקלאות הבעל המסורתית ומאופיינת במקורות מים זמינים קבועים כגון בארות. כך, בשנת 1831, בתקופת אברהים פחה, התיישבו באזור המרזבה כ-12,000 מהגרים מצרים שהגיעו עם הצבא המצרי. אברהים פחה ביקש להפוך את ארץ ישראל לאזור התיישבות של מצרים ברדיוס של כשני קילומטרים מהעיר. המהגרים התפזרו גם למחוזות עזה וחיפה. הם הקימו שכונות או כפרים קטנים בשם "סכנאת" וכך נבנו בסביבת יפו סכנת דנייטה (בין רחוב הרצל וסלמה), סכנת אל דרוויש (גבעת התמרים), סכנת אבו כביר, סכנת אל מוצרייה (מנשייה), סכנת שיח' אברהים (עג'מי) וסכנת חמד (דרום רחוב הרצל)

שרידים לעידן החקלאי של האזור נמצאים בבתי הבאר החרבים שנמצאו באזור יפו. בתי הבאר היו מבנים חקלאיים ששימשו את ענף ההדרים של יפו, והפכו לארמונות מפוארים של עשירי העיר. בית באר (בערבית: ביארה) היה מבנה חקלאי שתחילתו בבאר, בריכת אגירה ומערכת התעלות ששימשו להשקיית הגידולים. עם התפתחות ענף הפרדסנות, גדל המתחם ונבנו בו מבנים לאחסנה ואריזת תוצרת חקלאית ומגורי פועלים. החל מאמצע המאה ה-19 החלו עשירי יפו הערבים, פקידי שלטון ובעלי נכסים זרים, לבנות על-גבי המבנים החקלאיים או בקרבתם בתי מגורים מפוארים, ששימשו בתחילה כבתי קיט ובהמשך הפכו למגורי קבע מפוארים, "ארמונות" בתוך הפרדסים. בסקר אותרו מעל ל-30 מבנים כאלה.

נמל יפו מצוי במפרץ טבעי קטן שנוצר על ידי חצי אי. הסלעים המזדקרים במפרץ שימשו כעין שוברי גלים ואפשרו לאוניות לעגון במפרץ ולפרוק את נוסעיהן ומטענן לסירות שבהן הגיעו למזח החוף. עם זאת, הייתה טמונה בכך סכנה: בעת סערה עלולות האוניות להתנפץ אל הסלעים. בעורף הנמל צוק בגובה שלושים וארבעה מטרים מכונה "גבעת יפו". עליו בנויה יפו העתיקה. הגבעה המשקיפה אל הים ונוחה לביצור ולהגנה, שימשה בסיס להתיישבות ביפו. השטח בין נמל יפו לחוף גבעת עלייה שהיה מלא בפסולת בניין הפך לפארק מדרון יפו ששטחו 200 דונם ולאורכו טיילת.

שכונות יפו הן: יפו העתיקה, יפו ג', יפו ד', גבעת עלייה, עג'מי, מנשייה, המושבה האמריקאית-גרמנית ביפו, צהלון, גבעת הרצל, גבעת אנדרומדה ותל כביר.

היסטוריה

העת העתיקה

באזור מוזיאון יפו העתיקה נמצאו השרידים הקדומים ביותר שהתגלו ביפו: שרידי חלקלקה שהקיפה את גבעת יפו מתקופת ההיקסוס, במאה ה-18 לפנה"ס. בשטח הנמצא כיום בתוך "גן שער רעמסס" התגלו שרידי יישוב משלהי המאה ה-17 לפנה"ס והמחצית הראשונה של המאה ה-16 לפנה"ס. מתקופת הברונזה המאוחרת (המחצית שנייה של המאה ה-16 לפנה"ס והמאה ה-15 לפנה"ס התגלו שרידי בניינים מלבנים על יסודות אבן.

לראשונה נזכרת יפו בכתובים באגרות מצריות משנת 1470 לפנה"ס, המתפארות בכיבושה על ידי הפרעה תחותמס השלישי, שהשתמש בתחבולת סוס טרויאני - הסתרת אנשי מלחמה חמושים בתוך סלים, ומתן הסלים למושל העיר כמתנה. תיאור מפורט של מלחמה זו מובא בפפירוס בכתב הירוגליפי במוזיאון הבריטי בלונדון. גם במכתבי אל עמרנה נזכרת יפו, בשמה הפרעוני יא-‏פּ‏וּ‏. המצרים שלטו על יפו ועל דרך הים עד המאה ה-12 לפנה"ס. הנוכחות המצרית בארץ ישראל נמשכה גם בימי רחבעם המאה ה-10 לפנה"ס ולפי השרידים שנמצאו במצד חשביהו נמשכה הנוכחות המצרית עד המאה ה-8 לפנה"ס.

כאשר פלשו הפלשתים לארץ ישראל, במאה ה-12 לפנה"ס, הם השתלטו על שפלת החוף ובכללה יפו.

יפו מוזכרת באחדים מספרי התנ"ך. בספר יהושע מוצדת העיר בתחום נחלת שבט דן, אך נראה כי השבט לא הצליח לכבוש את כל נחלתו. לאחר תבוסת הפלשתים, דוד המלך ובנו שלמה המלך שלטו ביפו, ודרכה הגיעו הארזים ששימשו לבניין בית המקדש (דברי הימים ב ב' ט"ו). גם לאחר מכן, בימי מלכי יהודה, שימשה יפו כנמל לתושביה היהודים של הממלכה, ויונה הנביא החל בה את מסעו אל נינוה (יונה א' ג'), שהתקיים כנראה בימי המלך ירבעם השני. בימי המלך חזקיהו, ב-701 לפנה"ס, שימשה העיר לפלישתו של סנחריב, מלך אשור.

בתקופה הפרסית הייתה יפו, ככל ערי יהודה, תחת שלטון ממלכת פרס, שמסרה אותה לפיניקים. אשמנעזר מלך צידון הפך את חבל יפו ל"אסם התבואה" של ממלכתו,[] ובנה בה מקדש גדול לאל אשמון. בספר עזרא (ג' ז') מוזכר כי דרך נמל יפו הובאו גם הארזים לבניין בית המקדש השני ("ויתנו-כסף לחצבים ולחרשים ומאכל ומשתה ושמן לצדנים ולצרים להביא עצי ארזים מן-הלבנון אל-ים יפוא כרשיון כורש מלך-פרס עליהם").

בשנת 301 לפנה"ס נכבשה יפו בידי שליט מצרים תלמי הראשון, שהפך את העיר לנמל חשוב בממלכתו. בימי מרד החשמונאים התנכלו תושבי העיר ההלניסטים ליהודים והטביעו כמה מאות מהם בים. כתגובה פשט יהודה המכבי על יפו והשמיד את הנמל והספינות בו. אחיו יהונתן כבש שוב את העיר מידי אפולוניוס, שר הצבא של סוריה. (ספר חשמונאים ב', י"ב, ג'-ו'). ב-142 לפנה"ס הצליחו שמעון התרסי ויונתן הוופסי לכבוש את העיר ולהושיב בה יהודים, והיא הייתה לנמל חשוב לממלכת החשמונאים, ושימשה את אלכסנדר ינאי ואשתו שלומציון המלכה.

בברית החדשה מוזכר סיפורו של פטרוס שהתגורר בבית שמעון הבורסקאי, והעלה מן המתים את האלמנה טאביתה. ביפו הופיע מלאך בפני פטרוס, וציווהו לאכול מ"כל בהמת הארץ וחיה ורמש ועוף השמים". פטרוס מחה כי מעולם לא אכל "פיגול וטמא" ונענה כי "את אשר טיהר האלוהים אתה אל תטמאנו". ביתו של שמעון הבורסקאי ואתרים נוספים הקשורים בסיפור זה נמצאים ביפו, ומקודשים כיום לנצרות. עם זאת, בתחילת ימי הנצרות לא קנתה הדת אחיזה ביפו. רק במאה החמישית הייתה ביפו לראשונה קהילה בהנהגת בישוף.

השלטון בעיר התחלף מספר פעמים, בית סלאוקוס סיפח את העיר אל הממלכה הסלאוקית אולם איפשר לתושביה עצמאות בענייני פנים.

התקופה הרומית

פומפיוס קרע את יפו מעל ממלכת יהודה, אך יוליוס קיסר הורה על השבתה אל הממלכה, לאחר שקיבל סיוע מהשליט החשמונאי הורקנוס השני ומיועצו אנטיפטרוס האדומי. מרקוס אנטוניוס נתן את האזור לקלאופטרה והורדוס קיבל את השטח חזרה. בשנת 67, בימי המרד הגדול, כבשו הרומאים את העיר לאחר קרב ימי עז, הציתו אותה וטבחו בתושביה.

יוסף בן מתתיהו מספר כי יפו הוקמה בימי המרד הגדול על ידי יהודים שגורשו מערים אחרות. אספסיאנוס, שר הצבא הרומאי בארץ ישראל, החליט להילחם ביהודי יפו, שנהגו לפשוט על יישובים ולשדוד אוניות. כששמעו על בואו ברחו היהודים אל אוניותיהם, אך אלו טבעו בסערה, ומי ששרדו אותה הומתו על ידי הרומאים. לפי בן מתתיהו נפלטו מהים 4,200 גופות. הרומאים בנו מחדש את העיר שנחרבה בקרב, וקראו את שמה "פלאביה יופיי", על שם המשפחה הפלאבית, משפחת קיסרים שהקים אספסיאנוס. בעיר הייתה אז אוכלוסייה יהודית, והיא מוזכרת במספר מקומות במשנה ובתלמוד.

ב-1871 ביקר באבו כביר הארכאולוג והמדינאי הצרפתי שארל קלרמון-גנו. הוא חפר באזור המנזר הרוסי שהוקם אז וחשף בגבעה ממזרח ליפו נקרופוליס - עיר קבורה יהודית, ובה 34 מצבות שיש, שעליהן חרותים אותיות בעברית וביוונית וסמלים יהודיים כגון: לולב, מנורה והמילה "שלום". קלרמון-גנו קבע כי הן מהמאה ה-1 עד המאה ה-3 וכי היו חלק מבית קברות של קהילת יהודי יפו. בין השאר נמצאו בבית הקברות מצבות מחדיאב, מקפדוקיה, מאלכסנדריה, מיוון ומלוב. לפי מקצועות הנפטרים שנרשמו על המצבות ניתן להסיק כי הקהילה היהודית ביפו הייתה מבוססת ועשירה. שבע מהמצבות מוצגות כיום במוזיאון יפו העתיקה.

התקופה הביזנטית והצלבנית

אך מעט ידוע על יפו בימי הביזנטים. הכיבוש המוסלמי של הארץ בשנת 638 הביא לירידת חשיבותה של יפו, ואוכלוסייתה התמעטה מאוד, בד בבד עם התחזקות שכנתה רמלה, שהפכה לבירת הארץ המוסלמית.

לפני הגעת מסע הצלב הראשון ליפו הרסו המוסלמים את העיר ואת הנמל והתושבים נטשו את העיר. הצלבנים, בראשות גוטפריד מבויון, שיקמו אותה. הם הכירו בחשיבות הנמל, שדרכו נשמר הקשר עם אירופה והגיעה אספקה ותגבורת צבאית. כמו כן היה נמל יפו לשער לעולי הרגל. שימוש מיידי היה לנמל כאשר הגיעו אליו אוניות עם הציוד הדרוש להקמת מגדלי המצור שהיו דרושים לכיבוש ירושלים. חשיבותו של נמל יפו נשמרה עד לכיבוש נמלי עכו וצור.

בשנת 1011 הגיע לנמל יפו צי של 32 אוניות מהנמל האיטלקי בגנואה. הוא הביא עמו סוחרים ותושבים מהעיר והוענק להם רובע עצמאי.

בשנת 1191 הגיע ליפו מסע הצלב השלישי בראשות ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה, וניצח את צבאו של צלאח א-דין. העיר נשארה בשלטון הצלבנים עד שפשטו עליה הממלוכים ב-1268.

בשנת 1227, במסע הצלב השישי, הגיע לעיר פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, והחל בביצור חומותיה. הוא הפסיק את הבנייה כאשר הוברר לו כי יהיה זה מכשול לכריתת ברית שלום עם המוסלמים. ב-1252 הגיע ליפו לואי התשיעי, מלך צרפת במסע הצלב השביעי והורה לשקם את החומות, לבנות 24 מגדלים ולהקים את המנזר והכנסייה הפרנציסקנים הצרפתיים ביפו, ואז חזר לצרפת.

במחצית השנייה של המאה ה-12 שגשגה יפו הודות לסוחרי פיזה. ב-1173 ביקר ביפו בנימין מטודלה ומצא בה יהודי אחד, המתפרנס מצביעה. היישוב היהודי גדל, בעלי המלאכה נזכרים כבעלי מונופול בייצור כלי זכוכית וחרס מצופה, שתפסו מקום חשוב בייצוא לאירופה.

ב-1268 כבש את העיר בייברס, הסולטן הממלוכי של מצרים וסוריה. הוא הגלה את התושבים והרס את העיר.

התקופה העות'מאנית

העיר עמדה חרבה עד המאה ה-17, אז התיישבו בה נזירים פרנציסקנים נוספים והקימו בה אכסניה, במקום שבו נמצאת כיום כנסיית פטרוס הקדוש. העיר איבדה מחשיבותה באימפריה העות'מאנית. מלחמות הפחות הביאו לחורבנה ולהרג תושבים רבים.

בשנת 1776 כבשו את העיר צבאות "מוחמד בֶּךּ אבו דהב" הממלוכי, וטבחו בתושביה. לאחר מכן השתקמה העיר, עד שצר עליה נפוליאון ב-1799, במהלך מסעו בארץ ישראל. לאחר כיבוש העיר הורה נפוליאון לטבוח בחיילים הטורקים, שנכנעו ורוכזו על חוף יפו. 2,440 שבויים, בהם מושל העיר, אגא עבדאללה, הוצאו להורג. מגיפות שפרצו בשל אי-קבורת המתים הפילו חללים רבים בקרב תושבי העיר הנותרים ובקרב חיילי נפוליאון, ונפוליאון הורה להמית כל חייל שנדבק במגפה.

ב-1806 כבש את העיר סולימאן פאשה בעזרת מוחמד אבו נבוט, ובתמורה לכך מינה אותו סולימאן פאשה ב-1807 למושל יפו. אבו נבוט פעל רבות לפיתוח העיר. ב-15 שנות שלטונו שוקמה העיר, נבנתה והורחבה. נבנתה חומה לכיוון הים, שופצה חומת היבשה, נבנה שער ראשי במזרח העיר ולצדו הוצבו מספר תותחים. המצודה נבנתה מחדש ושתי מצודות נוספות הוקמו ליד הנמל, בגבעת יפו של היום. מסגד מחמודיה נבנה מחדש ברחבה המכונה היום כיכר השעון. מעמד העיר שוקם, והצרפתים והאנגלים שיכנו בה קונסוליות. ב-1818 הודח אבו נבוט, ובמקומו מונה בן אחיו של סולימאן פחה, צאלח מוצטפה בק, כשליט מחוז יפו.

ב-1831 כבש את העיר אברהים פחה המצרי, ללא קרב. יפו שימשה לקשר עם מצרים, מרכז לחילותיו, ובה נגבו מסים. אברהים פחה ביקש להפוך את ארץ ישראל לאזור התיישבות מצרי ובבוסתנים שסביב יפו קמו שכונות ערביות מוסלמיות של מהגרים ממצרים. יחסו לנוצרים היה סובלני, כדי להשיג את תמיכת מעצמות אירופה בשלטונו. הוא התיר למעצמות זרות להקים בעיר מוסדות דת וחינוך. האוכלוסייה המוסלמית התנגדה לגישתו ומרדה בשלטון המצרי, והשלטון חזר לממשל העות'מאני.

משנת 1840, לאחר עזיבת המצרים, שלט בעיר "קאימקאם" (ממלא מקום), מושל מטעם הפחה של ירושלים. בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19 נפתח שער נוסף בחומה המזרחית. ב-1888 נהרסו חומות העיר ובתוואי החומה והחפיר הוקמו בתים רבים וחנויות. המצודה הצפונית נהרסה חלקית ועל ההריסות נבנה בית החולים הצרפתי של האחיות סנט ג'וזף. העיר התפשטה דרומה וצפונה (ממזרח לה היו בוסתנים). בדרום החלו להיבנות שכונת עג'מי וג'בליה (כיום גבעת עלייה) ובצפון הוקמה שכונת מנשייה.

ההתיישבות האמריקאית והגרמנית

ספינות קיטור שהגיעו לנמל הביאו מתיישבים חדשים, טמפלרים מארצות הברית ומגרמניה.

הקבוצה הראשונה הגיעה ב-1852, ובראשה קלורינדה מינור מפילדלפיה. אנשיה קראו ליישובם "הר התקווה" (Mount Hope). היישוב התקיים חמש שנים ונעזב. ניסיון התיישבות נוסף היה בהקמת "חוות מודל פרם", על ידי נוצרי שביקש להקים משק חקלאי לדוגמה. מבנה החווה שוחזר ומצוי היום בחצר משרדי חברת החשמל בתל אביב.

בשנת 1865 ניסו חברי "כנסיית המשיח" (Church of Messiah), בראשות א. אדמס וי. ג'ייקובס, להתיישב ביפו כדי "לעזור לבנות את בית המקדש". הקבוצה כללה 158 נוצרים ממדינת מיין בארצות הברית, שהביאו עמם לוחות עץ לבניית בתים. חלק מהבתים שוקמו ומשמשים לאכסון עד היום. התיישבות האמריקאים עודדה את היהודים, שקיוו כי תשפיע לטובה על היישוב היהודי, אך המושבה נעזבה ב-1868.

אחריהם הגיעו גרמנים. תחילה הקימו שכונה זעירה בשם "ואלהלה", בדרך יפו-תל אביב של היום. אבל את מרכזם הם בנו במקום שבו הייתה המושבה האמריקאית.

בשנת 1878 הצטרף אליהם ציר רוסיה ביפו, הברון פלאטון פון אוסטינוב, שהתגורר ביפו עד 1913. ב-1895 הוא פתח את "מלון פארק", שמבנהו עומד על תלו עד היום. בנובמבר 1898 התארח בבית המלון וילהלם השני, קיסר גרמניה בביקורו בארץ ישראל. הברון היה חובב עתיקות ובחצרו נאספו מצבות בית העלמין היהודי שהתגלו באבו כביר. הוא נטע גן עצי פרי, שנתן השראה לטמפלרים, שהחלו לגדל פרי הדר בפרדסים במושבות שרונה ווילהלמה ושיווקו את תפוזיהם דרך נמל יפו במותג "Jaffa Oranges" הקיים עד היום.

חידוש הקהילה היהודית

למן חידוש הקהילה היהודית בשנת 1817 עת עבר אהרן מטלון מירושלים ליפו ולאורך כל המאה ה-19, התפתחה בחסות ובעדוד הקהילה היהודית של יפו התשתית הרעיונית, החברתית והכלכלית שתמכה בהתעוררות הלאומית של היישוב היהודי בכלל שטחה של ארץ ישראל.

ב-1820 עלה מאיסטנבול לירושלים הגביר ישעיהו אג'ימן. הוא קנה חצר ביפו והקים אכסניה לעולים המגיעים אליה בדרכם לירושלים. היא כונתה בשם "דאר אל יהוד" - חצר היהודים. חדר אחד באכסניה הקדיש לבית כנסת, שכן כבר היה מניין יהודים ביפו.

בשנת 1832, תחת שלטון מוחמד עלי, שהגביר את הביטחון הפנימי בארץ, החל היישוב היהודי ביפו לגדול. לעיר הגיעו יהודים ממרוקו שהקימו ב-1838 שכונה קטנה מסביב לאכסניה. ב-1839 הגיעה קבוצת אשכנזים ליפו. הם לא הורשו לעלות לירושלים בגלל מגפה, ואחדים מהם החליטו להמשיך ולהתגורר ביפו גם כאשר בוטל האיסור לצאת את העיר. הם הצטרפו לעדת הספרדים והתפללו באותו בית כנסת.

ב-1841 מונה הרב חיים אברהם גאגין לחכם באשי הראשון בירושלים. הוא מינה את רבי יהודה מרגוזה, שחי אז בעיר ועסק במסחר, ל"ממלא מקומו" ביפו. תפקידו היה להסדיר את משלוח עולי הרגל לירושלים באמצעות שיירות.

בשנת 1856, אחרי מלחמת קרים וקביעת ההסדרים לגבי השליטה על כנסיית הקבר בירושלים, נחתמו הסכמים בין מעצמות אירופה לבין האימפריה העות'מאנית על הנהגת משטר הקפיטולציות, שסיפקו ביטחון פיזי לאזרחים הזרים שבאו לתחום האימפריה. כך גדל מספר עולי הרגל הנוצרים לארץ הקודש, שרובם הגיעו דרך נמל יפו. העיר זכתה להתפתחות כלכלית ופיזית מהירה. היא הייתה זירה של התערבות אירופית מתעצמת, דבר שבא לידי ביטוי בהקמת נציגויות קונסולריות, כנסיות, בתי-ספר, שירותי-רווחה ומוסדות-מסחר.

בעקבות ריבוי עולי הרגל והגידול במסחר החליטו מספר ירושלמים, ובראשם חיים אמזלאג, להשתקע ביפו. בעקבותיהם ירדו לעיר אשכנזים נוספים וכך נוסדה העדה האשכנזית ביפו. ב-1863 החלה הקהילה היהודית ביפו להתמסד. ר' יהודה מרגוזה יזם את הקמת "ועד העיר יפו". פעולתו הראשונה הייתה הקמת סניף של "כל ישראל חברים", שנשיאו היה אמזלאג. ב-12 במרץ 1868 ייסדה החברה בעיר בית-ספר לבנים.

בשנת 1869 החלו לנסוע לירושלים בעגלות רתומות לסוסים במקום על חמורים. בעגלה הראשונה שעלתה לירושלים נסע פרנץ יוזף הראשון קיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית. במסע הקיסר חנכו את הדרך החדשה לעיר ואת הקמת פונדק הדרכים בשער הגיא. כך החלה תנועה ערנית של נוסעים ותיירים במסלול יפו-ירושלים: תוך שש שנים נסעו בדרך לירושלים חמישים עגלות.

בין השנים 1868 - 1879 גדלה אוכלוסיית העיר ונהרסו החומות שהקיפו אותה. בשנת 1887 הוקמה השכונה היהודית הראשונה בפרברי יפו, נווה צדק ובשנת 1890 - השנייה, נווה שלום. בהמשך הוקמו שכונות נוספות, בהן שכונת שבזי, שעתידות היו להיכלל בתל אביב כשזו הוקמה ב-1909.

יהדות יפו הייתה לקהילה מגובשת בשנות השמונים של המאה ה-19. בתחילה נבחר יהודה ליב חפץ, מהקנאים שבחוג הרב יהושע לייב דיסקין, כרב העיר, אך לאחר שישה חודשים שב לירושלים. אחריו נבחר הרב נפתלי צבי הרץ הלוי, גם הוא ירושלמי מחוגו של דיסקין, ונשאר בתפקידו עד מותו בי"ד בסיון תרס"ב. עוד קודם לכן פרשו מן הקהילה חלק מהחסידים אשר הביאו לעצמם רב נפרד בשנת תר"ס. אברהם יצחק הכהן קוק היה רב העיר מתרס"ד עד תרע"ט, על אף שבפועל לא נכח בעיר החל משנת תרע"ד, עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

ב-1890 חיו בעיר 16,000 איש, מהם 2,700 יהודים: 1,100 ספרדים ו-1,600 אשכנזים. בעיר היו אז שלושה בתי מלון, וקונסוליות של עשר מדינות. בקרבת העיר היו 300 פרדסים, שמהם נשלח פרי הדר רב לחו"ל. באותה שנה עברו בנמל יפו 399 אוניות קיטור ו-554 אוניות מפרש.

היזם הירושלמי יוסף נבון האמין כי קו רכבת בין ירושלים לשפלת החוף יניב רווח גדול. ב-28 באוקטובר 1888 קיבל נבון זיכיון להנחת מסילת רכבת מיפו לירושלים ולהפעילה במשך 71 שנים. המסילה נמתחה מתחנת הרכבת יפו עד תחנת הרכבת ירושלים. מסילת הרכבת לירושלים הושלמה באוגוסט 1892. ב-26 בספטמבר 1892 יצאה הרכבת הראשונה מיפו לירושלים כשהיא עטורה בדגלי האימפריה העות'מאנית. משך הנסיעה בקו החדש היה כארבע שעות.

דרך עתיקה הובילה מן הנמל אל ירושלים, שבחומתה היה קבוע שער יפו. דרך זו הייתה במאה התשע עשרה לרחוב משגשג, שבו הוקמו בתי הארחה ובתי תפילה. בשנים אלו היה נמל יפו מרכז לבואם של עולי העליות הראשונות לארץ ישראל.

בשנת 1895 חיו ביפו כשמונה עשר אלף תושבים, מהם כשלושת אלפים יהודים. באוקטובר 1898 ביקר בעיר בנימין זאב הרצל.

ב-26 ביולי 1903 נפתח ביפו סניפו הראשון של "בנק אנגלו פלשתינה", לימים "בנק לאומי" (הבנק העתיק את עסקיו לתל אביב ב-1921).

ב-1905 ייסדו ד"ר יהודה לייב מטמון-כהן ואשתו, פניה לבית ברומר, את "הגימנסיה העברית" ביפו. תחילה למדו בגימנסיה 17 תלמידים. לאחר שעלה מספר התלמידים עבר בית הספר לנווה שלום. בשנת 1909 הועברה הגימנסיה לרחוב הרצל בתל אביב ואז נקראה הגימנסיה העברית "הרצליה", על שם בנימין זאב הרצל. השפעתה של הגימנסיה העברית על הקהילה היפואית ומחוצה לה דרבנה את חרדי יפו, בעידוד הרב יהודה לייב פישמן מימון, ליזום הקמת מוסד דתי מקביל. מימון ביקר בארץ ישראל בקיץ תרס"ח והמליץ לאנשי "המזרחי" להעניק חסות לבית ספר "תחכמוני", כיוון שראה בבית הספר בלם פוטנציאלי להתפתחות הגימנסיה. עם הקמת תל אביב עבר בית הספר לרחוב לילינבלום.

ב-1907 היו 8,000 יהודים מתוך 40,000 תושבים. יפו הייתה מרכז המושבות היהודיות בארץ ישראל. אליה הגיעו היהודים מהגולה וממנה פנו למושבות הראשונות. ביפו קיבלו את המידע על קרקעות שעמדו למכירה ועל מקומות עבודה פנויים. פעילות זו התרכזה סביב חאן מנולי, אכסניה לעוברי אורח בבעלות ארמני בשם מנוּ‏לי. הייתה זו תחנה מרכזית של העגלות שנסעו למושבות הראשונות. אליה הגיעו בני המושבות ליפו לשם קניית מוצרים ושיווק תוצרתם. אל החאן הגיעו גם העולים החדשים ובו פגשו סוחרי קרקעות. משה סמילנסקי כינה את החאן "מרכז המושבות ביפו". בסביבתו היו גם מוסדות שסייעו לקליטת העולים: ועד חובבי ציון והמשרד הארצישראלי.

בשנת 1908 פרץ גל מעשי איבה נגד יהודים. ביפו, בניגוד ליתר הערים, לא חיו היהודים ברובע נפרד, אלא בקרב האוכלוסייה הערבית והנוצרית. בעקבות מהפכת הטורקים הצעירים השתנו היחסים בין הקהילות. באותה תקופה החלו גם להתפרסם עיתונים אנטי-ציוניים. היה זה אות שבישר את הידרדרות היחסים בין שתי האוכלוסיות ב-1921.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היו בעיר כארבעים וחמישה אלף תושבים, ובהם כ-15,000 יהודים. העיר שימשה מרכז לבאים לארץ. היו בה אכסניות רבות לעולים, ותעסוקה רבה שסיפקו הפרדסים, הנמל, ותנועת התיירים המתמדת.

ב-30 במרץ 1917 (ז' בניסן - שבוע לפני חג הפסח) גירשו הטורקים את תושבי יפו, יהודים כערבים (ראו: גירוש תל אביב), בשל החשש כי הבריטים יכבשו את העיר. תושבי יפו הערבים יצאו לכפרים שבסביבת העיר וחזרו לבתיהם במהרה.

המנדט הבריטי

ב-16 בנובמבר 1917 כבשו הבריטים את העיר [1]. לאחר ששבו אליה רבים מתושביה היהודים שהתפזרו לשאר חלקי הארץ ולמצרים, נמנו 8,740 יהודים ביפו ועוד 1,248 בתל אביב.

פרעות ביהודים בשנים 1920 - 1921 הביאו לבריחת התושבים היהודים שהתרכזו עתה בתל אביב שהפכה למרכז העירוני היהודי החשוב ביותר. תחילתן של פרעות תרפ"א במצעד שנערך ביפו ב-1 במאי 1921 והפך למאורעות דמים. בין היתר התנפלו הפורעים על "בית העולים" בעיר, והרגו ביושביו. בהרוגים בפרעות היה גם הסופר יוסף חיים ברנר אשר נרצח עם חמישה מחבריו סמוך לבית הקברות המוסלמי "שייח מוראד", בדרך קיבוץ גלויות בתל אביב.

בסוף 1922 חיו ביפו כ-32,000 איש, ובתל אביב כ-15,000. ב-1927 חיו בתל אביב כ-38,000 איש. בתחומי העיר יפו נותרו כמה אלפי יהודים, שרובם התרכזו בשכונות על הגבול עם תל אביב. יפו הערבית הייתה כמעט ריקה מיהודים. בתחילת שנות השלושים היו בשתי הערים יחדיו כ-80,000 איש.

המרד הערבי הגדול ("מאורעות תרצ"ו") הפתיע את היישוב. ארבעה ימים לפני פריצתו הותקף רכב יהודי ובהלוויית אחד ההרוגים הותקפו הולכי רגל ערבים. ביפו הופצה שמועת שווא, כאילו היהודים רצחו ארבעה ערבים. ב-19 באפריל 1936 הוכרזה שביתה כללית בנמל יפו, ואחריה החלו אירועי הדמים בארץ. לאחר זמן מה נאסף המון ערבי נזעם ליד בית הסראייה ותקף יהודים. גם תושבי השכונות שבגבול תל אביב ויפו, נווה שלום, שכונת שפירא ושכונת התקווה, הותקפו בבתיהם ומן המארב. במסגרת השביתה הכללית הושבת גם נמל יפו לשישה חודשים, דבר שנתן תמריץ לפתיחת נמל תל אביב.

כדי לדכא את המאורעות ביפו, העיר הראשונה שבה פרצו מהומות, הכינו הבריטים את "מבצע עוגן", במטרה להשתלט על מרכז העיר תוך פיצוץ מאות בתים, חלקם מהאוויר, כדי לפלס דרכים בשטח העירוני הצפוף. נתיבים אלו הם דרכי המעבר המודרניות של העיר העתיקה.

במאי 1947 מינה האו"ם את ועדת אונסקו"פ, "הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל", לדון בשאלת ארץ ישראל. הנציב העליון הבריטי שאל את אמין אל-חוסייני, מנהיג ערביי ארץ ישראל, האם יתמכו הערבים בתוכנית החלוקה אם תשונה ההצעה כך שיפו תישאר בידי הערבים, אך זה סירב נחרצות. עם פרסום המלצות הוועדה החלה המערכה על יפו.

סירובו של המופתי התבסס על כך שיפו הייתה אחד המרכזים החשובים ביותר של האוכלוסייה הערבית בארץ. ישבו בה חלק גדול ממערכות העיתונים והמוסדות המפלגתיים הערביים וגם הריכוז המתקדם ביותר של האוכלוסייה. בינתיים עקבה "ההגנה" אחר הלך הרוחות בעיר. בסתיו 1947 ביצרה "ההגנה" עמדות בשכונות הדרומיות של תל אביב, שגבלו ביפו, ואיישה אותן במגויסים.

בספטמבר 1947 התבקשה משלחת ארצות הברית לאו"ם "לעשות הכל כדי שתמצא פתרון לבעיית ארץ ישראל". כך הוצע כי יפו, שאמורה הייתה להיכלל במדינה היהודית, תהיה מובלעת השייכת למדינה הערבית. ואכן, כך נקבע בסופו של דבר בתוכנית החלוקה, על אף שהתנאי לא התקיים: הערבים לא ראו במחווה "פתרון לבעיית ארץ ישראל". לקראת ההצבעה באו"ם על החלטת החלוקה הקים הוועד הערבי העליון, המוסד העליון של ערביי ארץ ישראל, "ועד לאומי" למען המאבק על ארץ ישראל.

המערכה על יפו

יום לאחר החלטת האו"ם נרצח יהודי בגבול תל אביב יפו. אחריו נפגעו רבים נוספים מצליפות, בעיקר ממבנים גבוהים מסביב לתל אביב, דוגמת מסגד חסן בק, לעבר חלקים של רחובות הרצל, העלייה ואלנבי, שהיו חשופים לאש הצלפים. פעילות המסחר בתל אביב עברה למרכז העיר. בהמשך הצטרפו מתנדבים מעיראק לצלפים מצריחי המסגדים וגם כבשו בתים נטושים באזורי ספר. "ההגנה" העריכה כי הצלפים הם אנשי צבא לשעבר ואנשים שאומנו במיוחד. הצליפות משכונת מנשייה לעבר רחוב אלנבי חייבו פעולות נגד, ואלה בוצעו בחלקן על ידי האצ"ל והלח"י.

תושבי יפו היו מפולגים: חלקם תמך במופתי וחלקם היו נגדו. הזרים שהיו בעיר, ופגעו באוכלוסייה האזרחית, תרמו להורדת המורל ברחוב הערבי. הם הבחינו היטב בסכנה הצפויה. וכך כתב העיתון היפואי "א-דיפע" במאמר ראשי: "לשרתוק ניתן הכל מה שביקש...הוא קיבל את יפו, המוקפת חומה של אדמות יהודיות ומוצפת נחשול של איבה יהודית". יפו הייתה נחותה צבאית: הדרכים לעיר היו בשליטה יהודית ולתושבים נשקפה סכנת מצור ורעב. בנוסף לכך לא היו לערביי העיר פיקוד צבאי מסודר או מטרת לחימה מוגדרת. אם כי הם קיבלו סיוע עקיף מערביי רמלה ולוד שחסמו את הדרך לירושלים בפני היהודים, ומערביי סלמה ויאזור, שתקפו את השכונות המזרחיות של תל אביב.

ב-8 בדצמבר הותקפה לראשונה שכונה בתל אביב באופן מאורגן ובכוחות גדולים. 300 ערבים מיפו ומסלמה תקפו את שכונת התקווה: 32 צריפים עלו באש, 300 אנשים נשארו ללא קורת גג ו-2,500 תושבים ברחו מהשכונה. הערבים לא ניצלו את הצלחתם בשל עיסוקם בביזה. להגנה הייתה מסקנה: "הערבי מוכן לרצוח ולשדוד אך לא למות". תושבי יפו, שכלכלתם התבססה על גידול וייצוא פרי הדר, ביקשו להפסיק את הפעולות הצבאיות לפחות בתקופה זו של השנה. ב-9 בדצמבר, יום אחרי הקרב על "שכונת התקווה", נחתם הסכם בין ראשי הערים להחזיר את השקט למשך עונת ההדרים.

ב-13 בדצמבר פשט האצ"ל לראשונה על יפו. רוב הכוח היה משכונת התקווה ומכרם התימנים. היו חדירות יבשתיות ליפו ונחיתה מהים בחוף מנשייה ובנמל יפו. אירועי החודש הראשון ללחימה הוכיחו שתושבי תל אביב אינם ערוכים להגנה ותושבי יפו לא היו מוכנים כלל לבאות: הנמל הושבת והפרדסים לא טופלו. הבריטים העריכו כי אנשי "ההגנה" ינסו לגרום לבריחת הערבים מיפו ומחיפה כדי לאכלס את בתיהם ביהודים. הש"י קבע כי יוקרת "ההגנה" בעיר מעטה, בהיעדר תגובה מספקת על הפרעות.

בית הממשלה הטורקית ביפו (בית הסראייה) היה מסמלי הממשל, בין השאר הודות למיקומו במרכז המנהלי של העיר - כיכר השעון. בבניין שכנו משרדי "הוועדה הלאומית של החוסיינים", ששימשה מרכז פיקוד לכל הכנופיות שפעלו באזור תל אביב וקיבלה הוראות ישירות מחאג' אמין אל-חוסייני - מנהיג ערביי ארץ ישראל. לח"י הביא לקרבת המבנה מכונית תופת ופוצץ אותה. בפיצוץ היו הרוגים ופצועים רבים, ובתושבים אחזה בהלה. מושל המחוז הבריטי דיווח על כך לנציב העליון, הצבא סגר את מבואות העיר והשאיר רק מוצא אחד פתוח לשאר חלקי הארץ.

בסוף שנת 1947 היו באבו כביר ובשכונות הערביות הסמוכות לה כחמשת אלפים איש. מיד לאחר 29 בנובמבר 1947 החלו ערביי אבו כביר לפגוע בתחבורה לירושלים ולמושבות הדרום עד שנאלצו לסלול כביש עוקף. הערבים המשיכו לירות ולצלוף מאבו כביר על רחוב הרצל, שכונת שפירא ושכונת פלורנטין.

כיתורה של יפו החל בכיבוש שכונת אבו כביר, ששלטה על הכניסה היחידה לעיר. הכיתור הושלם בשלבים: ב-12 בפברואר 1948 נפרצה הדרך אל מפקדת הערבים במרכז השכונה. "ההגנה" נסוגה עם שני הרוגים. ב-12 במרץ 1948 הופעלו לראשונה מרגמות "דוידקה" והפגיזו את אבו כביר. השפעתם הפסיכולוגית של העשן וקולות הנפץ גרמה לערבים לנטוש את העמדות, וביפו נפוצו אגדות ומעשיות על "הפצצות המעופפות" ועל "פצצות האטום" שהם הנשק הסודי של היהודים. ב-31 במרץ 1948 חודשה ההתקפה על אבו כביר. בשלהי אפריל 1948 נטשו כל התושבים והלוחמים את אבו כביר. המעבר ליפו היה תלוי בנוכחות כוחות שיטור בריטיים.

ההגנה המתינה לשעת כושר להשלים את כיבוש יפו. ניתוק יפו משאר חלקי הארץ קבע את גורל העיר ונותרה רק שאלת העיתוי. האצ"ל החליט לא להמתין ופתח במתקפה על יפו ב-25 באפריל 1948, בניסיון לנתק אותה מהשכונה הצפונית שלה מנשייה שחצצה בין יפו לבין תל אביב. כוחות האצ"ל נתקלו בהתנגדות ערבית שגובתה בעזרה צבאית מסיבית של כוחות בריטיים שהוזרמו לעיר. הבריטים דרשו מהאצ"ל לפנות את השכונה, ובמשא ומתן עם "ההגנה" והבריטים סוכם, כי "ההגנה" תיכנס לשכונה והבריטים יקבלו את יפו תחת חסותם ויפרידו בין היהודים לערבים.

מבצע חמץ הביא לסיום המערכה על יפו. הוא החל בעקבות התקפות של האצ"ל על שכונת מנשייה. כך החלה הנטישה של תושבי יפו אשר נמשכה עד ל-13 במאי 1948 עם כניעת האוכלוסייה הערבית.

כוח "ההגנה" מחטיבת אלכסנדרוני החל לכתר את יפו ב-28 באפריל 1948, כדי להשתלט על מבואותיה המזרחיים והדרומיים של תל אביב. ההנחה הייתה שכיתור יפו יביא לכניעת תושביה מבלי שיגרור התנגשות עם הכוחות הבריטיים. ב-30 באפריל הוכרע הקרב ומפקד "צבא ההצלה" בעיר נמלט ממנה בדרך הים. רוב מוחלט של תושבי העיר הערבים נמלטו ממנה וב-13 במאי חתמו מנהיגיה על הסכם כניעה.

רוב תושבי העיר נמלטו דרך הנמל והפליגו בעיקר לביירות ולעזה. מאוכלוסייה של כ-70,000 אלף ערבים לפני המלחמה נשארו בעיר כ-4,000 ערבים בלבד, בעיקר מקרב דלי האמצעים.

לאחר הקמת מדינת ישראל

ב-13 במאי 1948 נותרו ביפו 3,665 מוסלמים בלבד. בקרבות על שחרור יפו, ערב קום המדינה, נפגעו בתים רבים בעיר וחלקם נהרסו כליל. רוב התושבים הערבים נמלטו ויפו העתיקה הייתה לעיי חורבות. בתיה הריקים של יפו, אלו שיושביהם הערבים נמלטו מהם, התמלאו ביהודים. קצינים ואנשי צבא אחרים נכנסו ביולי/אוגוסט 1948 ליפו המוגדרת כשטח צבאי ותפסו לעצמם בתים. בימי העלייה ההמונית שלאחר הקמת מדינת ישראל התיישבו עולים רבים ביפו. חלקם השתכנו בבתים שנטשו התושבים הערבים, ואחרים התיישבו בשיכונים שהוקמו לקליטתם. במהלך השנים נהרסו בהדרגה חלק מהבתים הנטושים והוחלפו בשיכונים חדשים. משפחות עולים רבות, רובן מבולגריה, התיישבו ביפו החדשה, בשדרות ירושלים.

במאי 1949 הוסר הממשל הצבאי מן העיר והיא הפכה ל"מינהל יפו" במסגרת עיריית תל אביב. ב-24 באפריל 1950 הוכרז רשמית על סיפוחה של יפו לתל אביב, תחת השם תל אביב-יפו. מספר התושבים בעיר המאוחדת עמד אז על 335 אלף.

בחלק העתיק של העיר, מסביב לכיכר קדומים של היום, היו רוב המתיישבים החדשים משכבות עניות. בשל תנאי הסביבה הירודים והמרקם החברתי הבעייתי הפכה יפו העתיקה לאזור נחשל. כדי לשפר את החיים בעיר הוקמה בשנת 1960 החברה לפיתוח יפו העתיקה. לצורך עבודת השיקום והפיתוח הוקמו צוותי אדריכלים ובהם יעקב יער, יונה פיטלסון, סעדיה מנדל ואליעזר פרנקל. הישג בולט שלה הוא שיקומו של מתחם יפו העתיקה ושל האזור הסמוך לכיכר השעון והפיכתו למרכז תיירות תוסס. ביפו חיי תרבות ואמנות עשירים: פועלים בה שני תיאטראות - "תיאטרון הסימטה" ו"התיאטרון הערבי-עברי ביפו", ומתקיימים פסטיבלים כ"פסטיבל דואט" המוקדש לדו הקיום בעיר, ו"אירועי לילות יפו".

ב-1966, עם פתיחת נמל אשדוד, חדלו נמלי יפו ותל אביב לשמש כנמלי מסחר, והפכו לנמלי דייגים ולאזורי בילוי.

בשנת 1999 הקים ראש העיר רון חולדאי את "המשלמה של יפו", מסגרת ארגונית המובילה את שיקומה ופיתוחה של יפו.

יפו כיום

נכון ל-2008 מתגוררים ביפו כ-46,500 תושבים - מהם 30,000 יהודים ו-16,000 ערבים. מספר זה מייצג מגמה של גידול האוכלוסייה הערבית ביפו במקביל לצמצום זו היהודית בשל הגירה לערים אחרות. מאמצע שנות התשעים חלה עלייה ברמת המתיחות בין היהודים והערבים בעיר. ב-1994, לאחר טבח מערת המכפלה, החלו לראשונה מהומות של ערבים כנגד יהודים בעיר שכללו בעיקר זריקות אבנים על מכוניות ואוטובוסים ברחוב יפת. באירועי אוקטובר 2000, התרחשו שוב אירועי אלימות דומים ברחובות יפו כנגד יהודים. מנגד, התרחשו מקרים של התפרעויות וזריקת אבנים על מסגד חסן בק בידי יהודים, כתגובה לפיגועי טרור, כגון הפיגוע בדולפינריום.‏‏

בקרב הקהילה הערבית ביפו קיימות טענות כי נעשים נסיונות לדחוק את רגליהם מהעיר באמצעות הקמת פרויקטים יוקרתיים (כגון גבעת אנדרומדה) אשר מיועדים ליהודים ולא לאוכלוסייה הערבית. במרץ 2008, במסגרת אירועי יום האדמה, התקיימו עצרות והפגנות של ערביי יפו כנגד מגמות אלו, ונישאו בה ססמאות המוחות נגד אפליה לצד ססמאות מיליטנטיות כגון 'בדם ואש יפו תיפדה' ועוד. בקרב האוכלוסייה היהודית בעיר נשמעות בשנים האחרונות טענות הפוכות על פיהן הערבים בעיר מנסים לשנות את אופיה המעורב של יפו בניסיון להפוך אותה לעיר 'פלסטינית'. בשנת 2008 הוקמו בעיר ישיבת הסדר וגרעין משפחות שנועדו על פי מארגניהם לשמר את הנוכחות היהודית ביפו אל מול המגמות הקיימות. גורמים באוכלוסייה הערבית טוענים לעומת זאת כי מדובר ב'התנחלויות קיצוניות' שנועדו לערער את הסטטוס קוו ביפו.

אתרים בעיר

אתרי יפו העתיקה

<imagemap>תמונה:Postscript-viewer-shaded.png|25px

rect 0 0 0 0 עמוד ראשי desc none</imagemap>

ערך מורחב – יפו העתיקה

מתחם יפו העתיקה הוא האזור שבו העיר יפו הייתה ממוקמת לאורך ההיסטוריה. כיום מתייחסים ליפו העתיקה כאל השטח שהיה מוקף בחומות במהלך המאה ה-19. המתחם ממוקם בראש גבעת הכורכר של יפו ובמדרונותיה, והוא נתחם במזרח ברחוב יפת ובדרום ברחוב לואי פסטר, הממוקמים בתוואי החפיר של חומות העיר.

המתחם כולל את בתי המגורים וסמטאות יפו העתיקה במדרונות המערבי והדרומי, את גן המדרון במדרון הצפוני, ואת גן הפסגה ("גן אברשה") וכיכר קדומים בראשו. יש הכוללים גם את נמל יפו ואת טיילת חומות הים במתחם, אולם מכיוון שמתחם יפו העתיקה מנוהל על ידי החברה לפיתוח יפו העתיקה, בעוד שנמל יפו מנוהל על ידי מנהל מקרקעי ישראל ואילו הטיילת מנוהלת על ידי "חברת אתרים", אין הם נחשבים פורמלית לחלק מהמתחם.

מצפון וממזרח לעיר העתיקה

  • שדרות ירושלים - ה"רחוב הראשי" של העיר. את השדרות בנה מושל יפו, חסן בק. הוא קרא אותן על שם אחמד ג'מאל פאשה, מפקד הצבא הטורקי בארץ. תלמידי מקוה ישראל נטעו את הדקלים שהיוו את השדרה בראשיתה. כשכבשו הבריטים את הארץ, שינו את שם השדרות ל"שדרות המלך ג'ורג'". הרחוב הוא עורק מסחר.
  • בית הקברות הפרוטסטנטי ביפו - בית קברות קטן ובלתי פעיל ששימש את הקהילה הפרוטסטנטית הקטנה ביפו במאה ה-19.
  • שוק הפשפשים - שוק עתיקות וחפצים משומשים.
  • רחוב רזיאל - היה הרחוב הראשי והחשוב של יפו עד לפתיחת שדרות ירושלים. חלקו המזרחי נקרא רחוב בוסטרוס, על שם נג'יבּ‏ בוסטרוס, ערבי נוצרי, שבנה פה שורת חנויות, וחלקו המערבי נשא את שמו של ערבי מרוני אמיד בשם אלכסנדר הווארד (בערבית איסכנדר עוואד).
  • סוק א-דיר (שוק המנזר) - שוק חנויות ברחוב בית אשל, סמוך לכיכר השעון. השטח שייך לכנסייה היוונית-אורתודוקסית ובכניסות אליו חקוק סמל כנסייה זו המורכב מתשלובת של האותיות היווניות Τ ו-Φ שהן האותיות הראשונות במילה "טאפוס" שפירושה קבר, לציין את העובדה שהם אמונים על שמירת הקבר הקדוש בירושלים. במקום ניצב גם חאן מנולי ששכן בלב האזור המסחרי בכניסה לעיר, ושימש כחאן חשוב לסוחרים שהגיעו לסחור בעיר וכתחנת מעבר לרבים מראשוני העולים לארץ ישראל.
  • טיילת חומות הים וטיילת השער ליפו - טיילת המוליכה מנמל יפו אל פארק צ'ארלס קלור בתל אביב.
  • מוזיאון האצ"ל בתש"ח ("בית גידי") מנציח את קורות האצ"ל החל בהחלטת עצרת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל ב-29 בנובמבר 1947 ועד השתלבות הארגון בצה"ל לאחר קום המדינה. דגש מיוחד מושם על כיבוש יפו.
  • תחנת הרכבת יפו - הייתה תחנת הרכבת הראשונה במזרח התיכון ושימשה כתחנת הקצה המערבית של מסילת הרכבת לירושלים מאז נחנכה המסילה ב-26 בספטמבר 1892 עד ערב מלחמת העצמאות. בתחנה שוכן מוזיאון מוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל העוסק בהיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל
  • מסגד חסן בק מסגד עות'מאני שנבנה בשכונת מנשייה בבשנת 1916 ונקרא על שם מושלה הצבאי של יפו, חסן בק. הוא הוק
רשום בקטגוריות הבאות:
פרסם תגובה
טיפים ורמזים
გიორგი გოცირიძე
ზაფხულში თელავივიდან ზღვის სანაპიროთი ფეხით ჩავედი და მოვინახულე ქალაქი იაფო, ამ უძველემა ქალაქმა დიდი შთაბეჭდილება დატოვა.
Boaz Sachs
29 August 2017
Bustling and buzzing Jaffa offers an ideal night out for drinks, food or simply sight seeing. Pick a spot and watch the people
EL AL USA
4 March 2014
Did you know that Jaffa is the oldest part of Tel Aviv?
Joe McCormack
20 May 2010
Welcome to Jaffa, things to do include the old city, the harbour, the flea Market aswell as a whole host of culinary treats!
Eduard Bezdetko
9 May 2016
Прекрасное место, чтобы окунуться в историю
Marina Azaria
18 September 2016
Хоть это арабский район но тут хорошо
Ali Çekin
11 February 2019
İnşaallah bir gün tekrar fetih edeceğiz
Royal Beach front Gem

החל $0

NAUTICAL STYLE APARTMENT WITH SEA VIEW #TL5

החל $0

Boutique apartment by the sea

החל $0

Global Home Apartments - Daniel

החל $200

24TelAviv

החל $202

B House ? Rooms By the Beach To Rent Tel Aviv

החל $99

מראות מומלצות סמוך

ראה הכל ראה הכל
הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
Farkash Gallery collection

The Farkash Gallery collection[1] is the largest collection in the

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
Suspended Orange Tree

Suspended Orange Tree הוא אטרקציה תיירותית, אחד עצים בודדים ב Tel Av

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
מסגד מחמודיה

מסגד מחמודיה (בערבית: مسجد المحمودية), הממוקם ברח' מפרץ שלמה, הוא המ

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
נמל יפו

קטגוריה: ויקינתונים - השוואת ערכים: חסרקטגוריה: ויקינתונים - הש

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
מגדל השעון (יפו)

מגדל השעון ביפו הוא מגדל שעון שהוקם על ידי מוריץ שיינברג, שען וצורף י

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
תיאטרון גשר

תיאטרון גשר הוא תיאטרון דו-לשוני, עברי-רוסי, הפועל בישראל, מ

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
סביל אבו נבוט

סביל אבו נבוט הוא סביל עות'מאני השוכן בדרך בן צבי בשכונת אבו כביר ב

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
מגדל שלום מאיר

מגדל שלום מאיר (בקיצור מגדל שלום) הוא גורד השחקים המפורסם הראשון ש

אטרקציות תיירותיות דומות

ראה הכל ראה הכל
הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
אילת

אילת היא עיר במחוז הדרום בישראל, עיר נמל ותיירות. בעברה נקראה איל

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
Vigadó Concert Hall

Vigadó (usually translated as 'Place for Merriment') is located on

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
נחל הבשור

נחל הבשור הוא מגדולי הנחלים בנגב. אורכו כ-80 קילומטרים ושטח

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
Cave of the Apocalypse

The Cave of the Apocalypse is situated about halfway up the mountain,

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
הנגב

הנגב הוא אזור גאוגרפי המשתרע בחלקה הדרומי של ארץ ישראל. הנגב מכ

ראה את כל מקומות הדומים