אי הפסחא

אי הפסחא (בשפת הרפה נוי: רָפָּה נוּי; בספרדית: Isla de Pascua; באנגלית: Easter Island) הוא אי באוקיינוס השקט, כ-3,700 קילומטרים מערבית לחופי אמריקה הדרומית, המצוי מאז שנת 1888 בשליטת צ'ילה. האי נודע בפסלי האבן הענקיים שבו, המכונים מואי (Moai). אוכלוסיית האי מונה כ-4,500 נפש, רובם ממוצא פולינזי.

במשך שנים רבות, מאז שהתגלה על ידי האירופים, גירה האי את סקרנותם של חוקרים בשל מספר תופעות שהתקשו להסבירן. התעלומה הראשונה היא מקור תושביו הראשונים של האי, המרוחק אלפי קילומטרים ממקומות מיושבים אחרים. תעלומה נוספת היא אופן יצירתם של פסלי הענק, שמשקלם עשרות טונות ואף יותר, ולא פחות מסקרן הוא אופן הובלתם למרחקים של עד עשרה קילומטרים מאתר מרכזי שבו נחצבו, והצבתם על במות מוגבהות כשעל ראשם מונח גוש אבן גדול שאף הוא שוקל מספר טונות. הדבר מפתיע במיוחד, לאור העובדה שלתושבים לא היו כלי עבודה ממתכת והייתה בידיהם טכנולוגיה פרימיטיבית ביותר. חידה נוספת היא הסיבה לאסון האקולוגי שפקד את האי, והסיבות לאסון החברתי-דמוגרפי שפקד את האוכלוסייה. בנוסף, טרם פוענח הכתב הייחודי שבו השתמשו התושבים.

שמו של האי

האי נקרא בעולם "אי הפסחא" (בספרדית, אחת משתי השפות הרשמיות של האי הוא מכונה Isla de Pascua), משום שהתגלה לאירופים לראשונה בחג הפסחא (5 באפריל 1722). הילידים מכנים את האי "רָפָּה נוּי" (Rapa Nui), שם חדש יחסית שניתן לו על ידי ילידי פולינזיה מטהיטי שביקרו בו בשנת 1863. משמעות השם הוא "רפה הגדול", משום שהוא הזכיר להם את האי "רפה" בפולינזיה, שמאז קיבל את השם "רפה איטי" ("רפה הקטן"). עד אז כינו הילידים את האי בשם "טה פיטו או טה הנואה" (Te Pito O Te Henua) שפירושו "טבור העולם". השם "רפה נוי" הוא כיום גם השם שבו מכנה האוכלוסייה המקומית את עצמה ואת הניב של השפה הפולינזית שאותו הם דוברים.

גאוגרפיה

מיקום

אי הפסחא מהווה את קודקוד הבסיס המזרחי של המשולש המרכיב את פולינזיה, כאשר קודקוד הבסיס המערבי הוא ניו זילנד, והוואי מהווה את קודקוד הראש. האי נמצא באוקיינוס השקט מדרום לקו המשווה בנקודת המפגש בין קו הרוחב ’9 27° דרום, לקו האורך '26 109° מערב. זהו אי מבודד ביותר: הוא נמצא 3,703 ק"מ ממערב לאמריקה הדרומית, כשבינו ובין האי המיושב הקרוב אליו ביותר, פיטקרן, מפרידים 1,819 ק"מ. האי נמצא על הלוח הטקטוני לוח נאסקה (Nazca) ב"נקודה חמה" מבחינה וולקנית.

טופוגרפיה

אי הפסחא הוא אי קטן בצורת משולש, שאת קודקודיו יוצרים הרי געש כבויים. אורכו המרבי 23 ק"מ וגובה המשולש 11 ק"מ. שטח האי הוא 164 קמ"ר. הנוף מורכב בעיקר מגבעות בעלות שיפועים מתונים, שנקטע פה ושם על ידי חרוטים געשיים ומישורי לבה מכוסים בצפיפות בגושי סלע רופפים. הנקודה הגבוהה ביותר היא בגובה של 507 מטר מעל פני הים (הר הגעש הכבוי "מאונגה טרוואקה" (Maunga Terevaka)).

אגמי מים מתוקים מצויים בלועות של שלושה הרי געש כבויים. הגדול שבהם, בקוטר של 1.6 ק"מ, מצוי בלוע הר הגעש "ראנו קאו" (Rano Kau). פלגים עונתיים זורמים מהר הגעש "מאונגה טרוואקה".

לאורך החוף מצויות תצורות אלמוגים, אך לא קיימת שונית אלמוגים רצופה שתוכל להגן על קו החוף, ולכן חתרו גלי הים בסלע ויצרו צוקים מסביבו. צוקים גבוהים יותר נוצרו בקטעי חוף הבנויים מסלעים שמורכבים מאפר געשי, ונמוכים יותר אם מקורם של הסלעים הוא בזרימת לבה. צינורות לבה ומערות וולקניות הם מהמאפיינים המיוחדים לאי. החופים החוליים היחידים נמצאים בשני אתרים בצפון האי.

גאולוגיה

אי הפסחא הוא אי גבוה טיפוסי לאוקיינוס השקט. הוא נוצר מהתמזגות זרמי לבה של שלושה הרי געש שהיו פעילים בין תקופת הפליוקן להולוקן. טיפוסיים לאי הם סלעי הבזלת והאנדסיט. הקרקע היא בעיקר חרסית עשירה ברקבובית. סחף קרקע מהווה בעיה, בין השאר עקב בירוא היער הקדמון. המקורות הגאולוגיים החשובים ביותר לתרבות האי הם הר הגעש "ראנו ראראקו" (Rano Raraku), לוע וולקני של אפר דחוס או טוף, שממנו נחצבו הפסלים המונוליתיים הקרויים "מואי", והשני הוא הר הגעש "ראנו קאו" (Rano Kau) שממנו שאבו ילידי האי מים אל כפריהם. Шаблон:תמונה רחבה

אקלים

וכמות המשקעים הממוצעת באי הפסחא]] השפעת זרם הומבולדט הקר ממתנת את אקלים האי הסובטרופי. הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא 20.3° מעלות. החודש החם ביותר הוא פברואר והחודשים הקרים ביותר הם יולי ואוגוסט. אקלים האי לח, וגשמים יורדים באי 140 יום בשנה בממוצע. כמות הגשמים השנתית נעה בין 1,250 מ"מ ל-1,500 מ"מ. החודשים הגשומים ביותר הם מרץ עד יוני, כשאוגוסט עד דצמבר נחשבים כחודשים היבשים ביותר, אם כי גשם כבד יכול לרדת כל השנה (לרוב בלילה). ערפל הוא תופעה נפוצה, וגשם קל יורד לעתים קרובות. בלילות חסרי גשם, נוצר בדרך כלל טל רב. באי נושבות רוחות דרך קבע, כשבין אוקטובר לאפריל נושבות בעיקר רוחות הסחר הדרום מערביות. סכנות הטבע הנשקפות לתושבים כוללות גלי צונמי ובצורת.

אקולוגיה

כיום רוב האי הוא ערבות דשא, אך בעבר, לפני שהתיישב בו האדם, היה אי הפסחא ברובו מיוער. אי הפסחא, יחד עם שכנו הקרוב, האי הזעיר סאלא-יה-גומז שנמצא 400 ק"מ ממזרח לו, נחשבים לאזור אקולוגי ייחודי, הנקרא יערות סאב טרופיים רחבי-עלים רפה נוי. מיעוט גשמים יחסי תרם להרס היערות בסופו של דבר. היערות רחבי-העלים הסוב טרופיים אינם קיימים עוד, אבל מחקרים פליאובוטניים של אבקה מאובנת ושל תבניות עצים שזרמי לבה השאירו אחריהם, מעידים כי האי היה מיוער בעבר, עם מגוון של עצים, שיחים, שרכים ועשבים.

צומח וחי

חפירות שבדקו את ההיסטוריה הבוטנית של האי גילו כי במשך 30,000 שנה היה האי מיוער בצפיפות בעיקר על ידי סוג דקל שאינו קיים עוד באי. הדקל היה קרוב של "דקל היין הצ'יליאני" (Jubea chilensis) שאותו אפשר למצוא בצ'ילה עד היום. דקל היין הצ'יליאני עשוי להתנשא לגובה של 25 מטרים, והיקפו יכול להגיע לשני מטרים (הרחב ביותר במשפחת הדקליים). ייתכן גם שהדקלים היו מקור חשוב למזון, שכן הדקל מצ'ילה מניב אגוזים אכילים ומפיק שרף, שממנו מכינים סוכר, סירופ ותחליף דבש.

מלבד הדקל צמחו ביער עצי האו-האו (קרוב של עץ התרזה שממנו אפשר לייצר חבלים) ועצי טורומירו המספקים עץ להסקה. בסך הכול היו באי לפחות כ-16 סוגים של עצים ושיחים גבוהים. עץ הטורומירו נכחד לחלוטין מהסביבה הטבעית והוא קיים כיום רק בגנים בוטניים. יש ניסיונות לשקם אותו מחדש באי.

מהתקופה הקדומה באי קיימים כיום כ-46 מיני צמחים, בעיקר סוגי עשב ושרכים. באגמי המים שבלועות הרי הגעש מצוי צמח הקנה המכונה "טוטורה" (Scirpus riparius), צמח הגדל גם על גדות אגם טיטיקקה, המשמש את בני האי לקליעת סירות. בשנת ה-40 וה-50 של המאה ה-20 ניטעו באי שטחים נרחבים של אקליפטוס.

לא היו באי יונקים גדולים או קטנים לפני בוא האדם, אך היו בו חרקים ולפחות סוג אחד של לטאות. היו בו שישה סוגים של עופות יבשה ועשרים וחמישה מינים של עופות ים שמקורם מהאזור הקרוב לקוטב הדרומי ועד לטרופי.

סמוך לחופי אי הפסחא מצויים בין 110 ל-140 סוגי דגים. אף שאין לאי שונית אלמוגים, קיימים בחופיו ששה סוגים של אלמוגים, מהם שניים אנדמיים (כלומר קיימים רק באי הפסחא). אלמוגים שובצו בפסלי המואי בתור עיניים.

היסטוריה

התיישבות אנושית באי

מממצאים ארכאולוגיים עולה כי את האי יישבו תושבים מפולינזיה בשנת 400 לספירה. תאריך זה מתיישב גם עם ההבדל הקיים בין הניב הפולינזי המדובר באי הפסחא לשפה הפולינזית. בין התושבים מקובל הסיפור על המנהיג "הוטו א-מאטואה" (Hotu A Matu'a) שהוביל את קבוצת המתיישבים הראשונה מקבוצת האיים האגדתית "היבא" (Hiva) (כנראה קבוצת איי מרקיז בהם סיומת שמות שלושה איים היא היבא).

הדרך בה הגיעו המתיישבים הראשונים אל האי היא אחת מהתעלומות האופפות אותו. נוסף על המרחק העצום שבין קבוצת איי מרקיז לאי הפסחא, קיימת הבעיה שכיוון הרוח הוא ממזרח למערב רוב הזמן, כלומר הפוך לכיוון המסע המתואר (ראו בהמשך). הילידים הקימו באי תרבות מפותחת שהתבטאה בבניית פסלי אבן ענקיים (המכונים בפיהם "מואי"), בבמות שעליהם הוצבו הפסלים (הקרויות "אהו" (Ahu)), בכתב הירוגליפי הקרוי "רונגו-רונגו" (Rongo-Rongo) שלא פוענח עד היום, בגילוף בסלע וביצירת פסלונים. וכל זה במחיר אסון אקולוגי כבד לסביבה.

אסון אקולוגי

הקרקע הוולקנית של אי הפסחא היא פורייה, והאי התברך באקלים נוח, בין היתר בזכות המיקום הסובטרופי שלו. להלכה היה אם כן האי, שאליו הגיעו התושבים הראשונים, אי עשיר שיכול היה לספק צורכיהם של 3,000 איש לפחות. ברם האוכלוסייה לא השכילה לנצל את גן העדן שאליו נקלעה. סימנים שונים מעידים כי כבר בשנת 800 לספירה החל תהליך בירוא היער - מן הסתם לצורכי הסקה (אקלים האי קר למדי בחורף), ולעבודות הבנייה המסיביות. הקמת פסלי הענק בשנים 1200 - 1500 האיצה את התהליך. הדקל האחרון נכרת סביב שנת 1400.

Шаблон:ציטוט

יש סברה כי עכברושים פולינזים שהגיעו אל האי כנוסעים סמויים עם המתיישבים המקוריים, גרמו נזק לזרעי העצים ובכך מנעו מהם להתחדש. אולם הנחה זו נסמכת על כך שעכברושים פולינזיים גורמים נזק לדקל ה-Pritchardia שגדל בהוואי והוא בעל זרעים קטנים ופירות בשרניים, ולא ברור אם הייתה להם השפעה דומה על הדקל באי הפסחא, שהיה בעל קליפה פנימית קשה. בדקל היין הצ'יליאני (שקרוב לדקל אי הפסחא), שחיקה מכנית מקלה על נביטת זרעים. זרעי טורומירו הינם קרוב לוודאי רעילים מאוד (כרגיל במינים בסוג Sophora) ולא סביר שנאכלו בכמויות גדולות על ידי עכברושים.

עם גדיעת היער החל סחף אדמה, והאי הפך יותר ויותר לערבת דשא. הילידים, שהיו במקור ימאים מוכשרים, נהגו לבנות סירות מעץ שבהן הפליגו אל הים כדי לצוד דולפינים. המחסור בעצים מנע את בניית הסירות ובכך נמנע מהתושבים מקור מזון עיקרי. ממצאים ארכאולוגיים גילו שבתקופה זו נעלמו גם עופות היבשה, ועופות הים הפסיקו לקנן על האי. חוסר היכולת לבנות סירות ניתק את האי סופית מכל קשר עם אוכלוסייה אחרת עד המפגש ב-5 באפריל 1722 עם האירופים הראשונים.

בד בבד עם צמצום מקורות המזון, גדלה אוכלוסיית האי עד לשיא של 10,000 תושבים, אוכלוסייה שלא יכול היה האי לשאת גם אילו נוהל כיאות. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה רעב ומלחמה בין משפחות. התושבים נמלטו למערות מקלט שנחפרו בעמל רב בסלעים הוולקניים שמהם בנוי האי. תקופה זו אופיינה במחסור, וקיימת סברה שבאין מזון אחר פנו הילידים למאגר הבשר הזמין הגדול ביותר שנותר להם - בני אדם, שעצמותיהם נמצאו באתרי הפסולת המאוחרים של האי בכמויות גדולות. חיזוק לסברה זו ניתן למצוא בקיומם של ביטויים רבים בשפת התושבים הקשורים לקניבליזם.

פולחן איש הציפור

, ציפור שביציה היו המרכז לפולחן איש הציפור]] התמוטטות הסדר הישן והמצוקה הביאו לפריחתו של פולחן חדש שנועד לחלק את המשאבים הבודדים שנשארו. על פיו, נערכה תחרות אחת לשנה, כנראה בסביבות חודש ספטמבר. מכל שבט נבחר נציג (על ידי המנהיגים) שהיה צריך לשחות לאיון "מוטו נוי" (Motu Nui) שנמצא כשני ק"מ מול הקצה הדרום מערבי של האי, כדי להביא ביצה של שחפית כהה (Sterna fuscata), סוג של עוף ים המקנן שם, שנקרא בפי אנשי האי בשם Manutara (מאנוטרא). הראשון לחזור עם ביצה הוכתר כ"איש הציפור" ולמשך שנה שלט על המשאבים של האי לטובת שבטו. אומנם היה לאי מלך רשמי שכונה "אריקי" (Ariki), אך פולחן זה הפך אותו לדמות ייצוגית בלבד. המסורת הייתה קיימת בעת המפגש הראשון עם האירופים.

פגישות עם אירופים

בחג הפסחא של שנת 1722 הגיע ההולנדי יאקוב רוחבן (Jakob Roggeveen) לאי. הוא מצא אי שעל פי תיאורו דמה למדבר, ואלו דבריו:

Шаблон:ציטוט

מן המפגש עם הילידים שקידמו את פניו הוא קיבל את הרושם כי הם חיים בתרבות פרימיטיבית. רובם היו ערומים, אלא שגופם כולו היה מכוסה ציורי קעקע אמנותיים. אחרים עטו גלימות אדומות וצהובות של אריג עשוי מקליפת עץ. התושבים התגוררו בבקתות ארוכות, נמוכות, עשויות קנים, נטולות רהיטים למעט מחצלות ואבנים ששימשו ככרים. בכל האי היו סירות מעטות, עשויות קנים קלועים, שלא היו אטומות, דבר שהכריח את השייטים לרוקן מים מהסירה ללא הפסק. תדהמתו של רוחבן הייתה גדולה כשנתקל בפסלי הענק שעמדו בסתירה לרושם העלוב שהותירו בו הילידים. רוחבן ראה כ-400 תושבים, אם כי מהעובדה שכמעט לא נראו נשים היה ברור לו שחלק מהאוכלוסייה מסתתר. ההולנדים ראו את הילידים בבוקר המחרת שרועים על האדמה, מדליקים מאות מדורות וסוגדים לזריחת השמש.

חמישים שנה אחר כך, בשנת 1770, שלח המושל של מלכות המשנה של פרו, המשנה למלך, דון מנואל דה אמאט (Manuel de Amat), משלחת לאי הפסחא, בהנהגת פיליפה גונסלס אי אאדו (Felipe Gonzalez y Haedo). המשלחת הגיעה לאי בשתי ספינות. הספרדים עלו לחוף בלווית שני כמרים ויחידת חיילים גדולה. בטקס רב רושם שכלל הנפת דגלים וירי בתותחים הם נטעו שלושה צלבים על רכס בחלק המזרחי של האי, הכריזו על האי כטריטוריה ספרדית, ונתנו לאי שם חדש "אי סן קרלוס". הספרדים העריכו שהילידים שבהם פגשו הם אנשים מוכשרים שעל נקלה ניתן לתרבתם, והחתימו את ראשי הילידים על הסכמתם להפוך לנתינים של מלך ספרד. בהרגשת סיפוק עזבו הספרדים את האי על מנת שלא לחזור לעולם.

אחר כך ביקרו באי הקפיטן האנגלי ג'יימס קוק והצרפתי ז'אן פרנסואה לה פרוז, ומצאו שמצבה של האוכלוסייה המקומית הידרדר, וכי רובה חיה במערות מסתור. תופעה נוספת שראו משלחות אלו היא שחלק מהפסלים הופלו. עד אמצע המאה ה-19 הופלו כל הפסלים.

אסון דמוגרפי וחברתי

במשך המאה ה-19 ביקרו את האי ספינות ממדינות שונות, עד שבשנת 1862 התרחש אסון דמוגרפי. שבע ספינות של סוחרי עבדים מפרו הגיעו לאי ובאמצעים של פיתוי ותוך שימוש בכוח שבו כאלף איש. השבויים הובלו לעבוד באיסוף גואנו (לשלשת ציפורים שמשמשת כדשן) באיים שלאורך חופי פרו. תשע מאות מהם מתו עקב מחלות ותנאי חיים קשים, עד אשר הבישוף של טהיטי הרים קול זעקה ושלטונות פרו החליטו להחזיר את מאה הנותרים לאי. רובם מתו במסע חזרה, ורק 15 חזרו בחיים. הם הביאו איתם את מגפת האבעבועות השחורות ובפעם הבאה שהגיע אירופי לאי הוא מצא עליו 111 איש בלבד. מאותה נקודה בזמן החלה האוכלוסייה להתאושש.

סיפוח לצי'לה

]] ב-9 בספטמבר 1888 סופח האי על ידי פוליקרפו טורו לצ'ילה (המרוחקת מהאי יותר מ-3,000 ק"מ).

הממשלה הצ'יליאנית נתנה זיכיון לחברה מקומית לנהל את האי. החברה ריכזה את כל האוכלוסייה בכפר אחד "האנגה רוא", והקיפה אותו בגדר שאותה אסור היה לתושבים המקומיים לעבור. שאר האי, על השדות הנרחבים שבו, שימש לגידול עדרי כבשים. האוכלוסייה המקומית התמרמרה על ההשתלטות על אדמותיה. במשך השנים היו ניסיונות לשכנע את הממשלה בצ'ילה לאפשר לתושבים להגר מן האי וגם להסיר את הסגר באי, ואכן משנות ה-60 של המאה העשרים מתפקד האי כמוזיאון פתוח, והתושבים מתפרנסים בעיקר מתיירות.

אי הפסחא כיום

משנת 1935 בערך 40% משטח האי, כולל השטח סביב הר הגעש "ראנו קאו" ורוב חופי האי הוקצו כפארק לאומי (Parque Nacional Rapa Nui). בשנת 1995 הוסיפה אונסק"ו את הפארק לרשימת אתרי המורשת העולמית.

העניין באי משך אליו זרם גדול של תיירים, וכן זרם הגירה של אנשים ממוצא אירופי שחיו בצ'ילה, דבר שמאיים על הזהות הפולינזית של האי. מחלוקות על קרקעות יצרו מתחים פוליטיים מאז שנות ה-80, אז התנגדו חלק מהתושבים הילידים לרכוש פרטי, ותמכו ברכוש שיתופי מסורתי.

על פי המפקד האחרון (שנערך ב-2002) מתגוררים באי 3,791 תושבים. מתוכם כ-60% ממוצא פולינזי והשאר צ'יליאנים ממוצא אירופי, שהיגרו לאי. רוב התושבים מתגוררים ביישוב היחיד "האנגה רוא" והם מתפרנסים בעיקר מתיירות. ניתן להגיע לאי בטיסות של חברת התעופה "לאן צ'ילה" המקיימת כמה טיסות שבועיות מסנטיאגו דה צ'ילה (צ'ילה) לטהיטי, דרך אי הפסחא. שדה התעופה מאטוורי (Mataveri) באי הפסחא הורחב במידה ניכרת על ידי נאס"א בשנת 1986, כאתר לנחיתת חירום עבור מעבורת החלל. אורך מסלול שדה התעופה הוא 3,318 מטר. באי יש כמה בתי מלון ובתי הארחה.

מקור האוכלוסייה

בשנים 1955 - 1956 ערך החוקר הנורבגי תור היירדאל, הנודע ממסע קון טיקי, מחקר ארכאולוגי מעמיק באי. על סמך החפירות שערך באי, אגדות הילידים והתאוריה שפיתח קודם לכן (ושמסע קון טיקי היה חלק ממנה), שלפיה אוכלסה פולינזיה על ידי תושבים מדרום אמריקה, הגיע היירדאל למסקנות הבאות:

האי אוכלס בשני גלים של הגירה. ראשונים הגיעו מדרום אמריקה, על גבי רפסודות, ילידים שנהגו להאריך את תנוכי אוזניהם על ידי משקולות וכונו לפיכך "ארוכי האוזניים". אחריהם הגיעו מפולינזיה ילידים שכונו "קצרי האוזניים". "ארוכי האוזניים" שיעבדו את "קצרי האוזניים" והכריחו אותם לבנות את הפסלים. בסוף המאה ה-17 מרדו "קצרי האוזניים" והרגו את כל "ארוכי האוזניים" למעט אחד, שצאצאיו חיים עד היום. כחלק מהמרידה הפילו "קצרי האוזניים" את כל הפסלים שהוכרחו לבנות. תיאור זה של תולדות האי שימש בסיס לסרט שהפיק קווין קוסטנר בשנת 1994 וצולם באי הפסחא, "רפה נוי".

לעומת תור היירדאל, הרוב המכריע של החוקרים תומך בדעה שהתושבים המקוריים הגיעו מפולינזיה, כלומר הם במקורם מאסיה. החוקרים סוברים כי באי חיה אוכלוסייה מסוג אחד בלבד, והמנהג להאריך את תנוכי האוזניים היה מקובל אצל כל ראשי המשפחות. תמיכה בסברה זו הם מוצאים בעובדה ששפתם של התושבים היא ניב פולינזי. גם קרסי הדיג וקרדומי האבן של תושבי האי דמו לכלים קדומים מאיי מרקיז שבפולינזיה. היירדאל דבק עד יום מותו בתאוריה שלו. הוא מצא חיזוק לטענותיו ביכולת המופלאה של הבנאים שבנו את הבימות שעליהן הוצבו הפסלים — יכולת שלא נמצאה דומה לה אלא בתרבות טיוואנאקו שעל גדות אגם טיטיקקה שבדרום אמריקה, תרבות שקדמה לאינקה. טענתו העיקרית כנגד התאוריה הפולינזית היא שהדרך שבה הגיעו הפולינזים אל האי מחייבת שיט כנגד הרוח.

המסתורין שדבק באי גרם גם לפיתוח תאוריות אזוטריות. חלק מאנשי העידן החדש מאמינים כי אי הפסחא הוא השריד האחרון של ממלכת למוריה האגדית. אריך פון דניקן, מחבר הספר "מרכבות האלים", טען שהפסלים נוצרו בידי חוצנים שנקלעו לאי, וכי הגילופים האמנותיים בסלע (פטרוגליפים) המפוזרים ברחבי האי נעשו באמצעות קרני לייזר.

תרבות אי הפסחא

פסלי המואי

Шаблон:הפניה לערך מורחב האי נודע בפסלי האבן הענקיים שבו, הקרויים מואי (moai). קרוב ל-800 פסלים נחצבו מאבן הבזלת של הר הגעש "ראנו רארקו". מתוכם 288 הובלו בהצלחה והועמדו על הבימות שיועדו לכך והמצויות לאורך כל חופי האי. 92 פסלים מוטלים בדרך מהמחצבה וקרוב ל-400 נמצאים במחצבה בשלבים שונים של גימור.

הפסלים קיימים במידות שונות. הפסל הגדול ביותר מצוי עדיין במחצבה. גובהו 21 מטר ומשקלו כ-160 טון. הפסל הגדול ביותר שהורם הוא בגובה של קרוב ל-10 מטר ושוקל 80 טון, אך בממוצע רוב הפסלים הם בגובה של 4 מטרים. הפסלים מתארים חצי גוף עליון של גבר שאת ראשו עוטרות אוזניים ארוכות. על ראשם של חלק מהפסלים נוספה "פאה" גלילית מאבן אדמדמה שנחצבה מהר הגעש "פונה פאו". הפאות הגדולות ביותר שוקלות קרוב ל-10 טון.

כמעט כל הפסלים (מלבד אלו באהו אקיבי) הוצבו על הבימות כשגבם אל הים. אין אנו יודעים בוודאות את מטרתם, אך אין ספק כי שימשו למטרות הקשורות בפולחן האלים. הפסלים נחצבו בעזרת נקרים מאבן, שאלפים מהם עדיין מפוזרים באזור המחצבה. ניסיונות שעשה היירדאל הראו כי צוות של ששה איש יכול לחצוב פסל ממוצע במשך כשנה.

הדרך שבה הובלו הפסלים ואופן העמדתם על הבימות עדיין לא נקבעו, אם כי קיימות השערות רבות.

במות אהו

במרווחים שווים לאורך כל חופי הים באי, למעט בלשונות היבשה של אורונגו ופוייק, מקום משכנו כביכול של "קוף האנאו" המסתורי, ניתן למצוא במות אבן מאורכות הקרויות אהו (Ahu). מקורן כנראה במזבחות פולינזיות, אשר התפתחו בהדרגה לממדים גדולים בהרבה. האהו הגדולות ביותר מכילות אבנים בכמות גדולה פי 20 מאבני המואי.

מתוך 313 במות האהו הידועות, רק 125 נשאו פסלי מואי. במות אחרות נשאו כנראה פסלי עץ שכעת אבדו. רוב האחרות הכילו מואי אחד בודד, כנראה בגלל התקופה הקצרה של ייצור המואי והקשיים בהעברתם. האהו בטונגאריקי, קילומטר מ"ראנו רארקו" (בצפון מזרח האי), מכיל את המואי הגדולים והרבים ביותר, 15 במספר. אהו בולטים אחרים נמצאים הם אהו אקיבי(במרכז האי), נאו נאו בחוף אנקנה (צפון האי), וטהי (לא רחוק מטונגאריקי).

חומות אבן

עוד דוגמה ליכולות גבוהות במלאכת האבן באי הפסחא הן החומות המפורסמות בווינפו (בחצי האי אורנגו), שנבנו ללא שימוש במלט, ועל ידי התאמה של סלעים בגדלים שונים כך שיתאימו זה לזה באופן מדויק. מלאכה זו דומה לזו שניתן למצוא בחומות האבן מתקופת האינקה בדרום אמריקה בעיקר החל מהמאה ה-15.

בתי אבן

קיימים כ-1,233 "בתי" אבן הקרויים "טופה" מתקופה קדומה, ו"הר מוא" (בתי תרנגולת") מתקופה מאוחרת יותר. הם בולטים יותר משרידי בתים ישנים יותר של יסודות אבן. בתי האבן הם ברוחב של שישה מטרים לערך, בעלי מבנה עגול ותקרה מקומרת. הכניסה הייתה נמוכה מאוד, והיה צורך לזחול כדי להיכנס אל הבית ולצאת ממנו.

רונגו-רונגו

Шаблон:הפניה לערך מורחב בשנת 1864 דיווח המיסיונר אז'ן אירו במכתב לממונה עליו כי הוא ראה ב"כל הבתים" שבאי הפסחא, מאות לוחיות עץ ומוטות חקוקים באלפי סמלים הירוגליפיים. שנתיים אחר כך אותר רק קומץ מהם. רובם נשרפו, הוחבאו או שימשו לבנייה. הכתב שקיבל את השם רונגו-רונגו (כנראה שלום-שלום) הוא הכתב המקורי היחידי באוקיאניה שלפני המאה העשרים. כיום נותרו בעולם רק 24 דוגמאות לכתב זה. הן מפוזרות במוזיאונים ברחבי העולם, מסנקט פטרבורג ועד סנטיאגו דה צ'ילה, אך אף אחת מהן לא נותרה באי הפסחא עצמו. כל הניסיונות לפענח כתב זה לא צלחו, אם כי מדי פעם מתפרסמים מאמרים של בלשנים הטוענים כי הצליחו. הכתב פותח כנראה כתוצאה מהמפגש עם הספרדים בשנת 1770. הספרדים החתימו את ראשי הילידים על מסמך (הכרה בשלטון ספרד על האי), שאותו לא ידעו הילידים לקרוא. נראה כי עצם הכתיבה קסמה לילידים. תוך זמן קצר הם המציאו כתב משל עצמם, עשוי מציורים (הירוגליפים). הידע נשמר במשך שלושה דורות ואז נעלם.

גילוף תבליטים

תבליטים מגולפים על סלע (פטרוגליפים) מצויים בכל מקום באי הפסחא שבו יש משטחי סלע מתאימים. המקומות המועדפים הם משטחי לבה חלקים או משטחים חלקים על גבי סלעי בזלת. רוב המקומות מצויים לאורך החופים ולעתים קרובות הם חלק מאתרי פולחן. כחלק ממבנה כמה מבימות הפסלים החשובות יש אבני בזלת מסותתות באלגנטיות ועליהן פטרוגליפים. המקום שבו ריכוז התבליטים הרב ביותר (ראו בתמונה) קרוי "אורנגו" והוא מצוי על שפת הר הגעש "ראנו ראו" בנקודה הדרום מערבית של האי. האתר, הקרוי גם "כפרם של אנשי הציפור", שימש כבסיס לפולחן השנתי של "איש הציפור" (ראו לעיל). רוב המוטיבים של הפטרוגליפים הם בעלי חיים, ובולטת ביניהם דמותו של "איש הציפור".

Шаблон:-

גלריה

צילומים פנורמיים

אנקנה בצפון האי. מרחוק, למעלה משמאל, ניתן לראות קבוצת פסלי מואי המוצבות על בימת אהו.]]

לקריאה נוספת

  • תור היירדאל, אקו אקו. סיכום משלחת המחקר של 1955 באי הפסחא.
  • ג'ארד דיימונד, התמוטטות, פרק 2

קישורים חיצוניים

Шаблон:מיזמים

רשום בקטגוריות הבאות:
פרסם תגובה
טיפים ורמזים
אין עדיין טיפים וגם לא רמזים ל אי הפסחא.אולי תהיה הראשון לפרסם מידע שימושי עבור מטיילים אחרים?:)
Hare Noi

החל $0

Altiplanico Rapa Nui

החל $190

Hotel Vai Moana

החל $236

Cabañas Henua Iti

החל $103

Cabañas Rapa Nui Orito

החל $82

Hare Rapa Nui

החל $70000

מראות מומלצות סמוך

ראה הכל ראה הכל
הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
מואי

מוֹאָי הם פסלי אבן באי הפסחא. במרבית המקרים הפסלים הם מונוליתיים,

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
Ahu Akivi

Ahu Akivi is an ahu with seven moai on Rapa Nui (Easter Island) in

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
Anakena

Anakena is a white coral sand beach in Rapa Nui National Park on Rapa

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
Rano Raraku

Rano Raraku is a volcanic crater formed of consolidated volcanic ash,

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
Ahu Tongariki

Ahu Tongariki is the largest ahu on Rapa Nui/Easter Island (a Chilean

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
Ahu Vinapu

Ahu Vinapu is an archaeological site on Rapa Nui (Easter Island) in

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
נמל התעופה הבינלאומי מאטאוורי

נמל התעופה הבינלאומי מאטאוורי ממוקם בהאנגה רואה, העיירה הגדולה ביו

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
האנגה רואה

האנגה רואה (Hanga Roa) היא העיירה הגדולה באי הפסחא, טריטוריה צ'י

אטרקציות תיירותיות דומות

ראה הכל ראה הכל
הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
איסקיה

איסקיה, או אנאריה (איטלקית: Ischia, לטינית: Anaria) הוא אי וולקני איטל

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
קוס

קוֹס (יוונית Κως; טורקית İstanköy) הוא אי יווני בים האגאי, חלק מקבו

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
Kneiphof

Kneiphof (Lithuanian: Knypava; Polish: Knipawa) was a quarter of

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
Namiseom

Namisum is a tiny half-moon shaped island located in Chuncheon, South

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
סנטוריני

סנטוריני (יוונית: Σαντορίνη) היא קבוצה קטנה ומעגלית של איים יווניים ב

ראה את כל מקומות הדומים