מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים הוא מוזיאון הנצחה לזכרם ופועלם של חברי המחתרות העבריות בתקופת המנדט הבריטי, שנכלאו בבית הסוהר המרכזי בירושלים. המוזיאון, השייך למשרד הביטחון, מספר את סיפור מאבק תנועת המרי העברי בבריטים, וייחודו בכך שהוא שוכן במבנה בית הסוהר עצמו במגרש הרוסים. אחד האולמות במוזיאון מוקדש לזכרם של עולי הגרדום, שנתלו על ידי הבריטים בכלא עכו, וכן לזכרם של סוכנים ישראלים שהועלו לגרדום בארצות אויב, כמו אלי כהן או חברי פרשת העסק הביש.
מערכת המשפט ואכיפת החוק של המנדט הבריטי בארץ ישראל כללה בתי דין
אזרחיים וצבאיים, משטרה (Palestine Police) ושירות בתי סוהר
(Palestine Prison). ברחבי הארץ הוקמו בתי כלא ומחנות מעצר, כשהגדולים
בהם הם בית הסוהר המרכזי בירושלים; בית הסוהר המרכזי בעכו; מחנות
המעצר בעתלית ובלטרון, ובית הסוהר לעצירוֹת ואסירות בבית
לחם.
בדרגות הגבוהות בשירות בתי הסוהר המנדטורי שירתו בריטים, ואילו בדרגות
הביניים והדרגות הזוטרות שירתו ערבים או יהודים. האסירים היו בני כל
הדתות, ובראשית תקופת המנדט הם שוכנו יחד בתאים, ללא הפרדה על בסיס
דתי או לאומי. החל מאמצע שנות ה-30 של המאה העשרים עלה מספרם של אנשי
המחתרות בבתי הסוהר, ועל פי דרישתם הם שוכנו בתאים נפרדים מערבים.
אסירי המחתרות היו יהודים שנאסרו בעקבות פעילותם במחתרות העבריות, שפעלו נגד הבריטים בארץ ישראל: 'ההגנה', ה'אצ"ל' ו'לח"י', וכן לוחמי פלמ"ח. אסירים אלה הוגדרו אסירים פוליטיים, והם נשפטו בבתי דין צבאיים. העבירות שבגינן נכלאו נעו בין תליית כרזות נגד הבריטים ברחובות העיר, דרך אימון ואחזקת נשק, ועד פגיעה פיזית בבריטים, כמו פיצוץ מבנים והריגת חיילים. עונשי המאסר נקבעו בהתאם לחומרת העבירה, ונעו בין חודשים ספורים למאסר עולם ואף עונש מוות.
בראשית תקופת המנדט נכלאו בבית הסוהר המרכזי בירושלים כ-250 אסירים, מספר שהכפיל את עצמו לקראת סוף התקופה. על אף המתח הלאומי ששרר מחוץ לכותלי בית הסוהר, נראה כי לפחות בשנים הראשונות היו היחסים בין האסירים היהודים לערבים תקינים בדרך כלל. בשנות ה-30 הלך המתח וגדל, ובינואר 1947 פרצה קטטה המונית שכונתה "הטושה הגדולה". באירוע זה נרצח החובש היהודי בידי המון מוסלמי, ועשרות נפצעו. בעקבות האירועים הופרד הכלא לשני אגפים נפרדים: חציו הדרומי של הכלא הפך לאגף ערבי בלבד, ובחציו הצפוני שוכנו מאז יהודים בלבד.
מבנה בית הסוהר הוקם בשנות ה-60 של המאה ה-19 כחלק ממתחם מגרש
הרוסים מחוץ לירושלים
העתיקה. המתחם נבנה כמחנה לצליינים, וכלל כמה מבני אכסניה, בית
חולים וכנסייה מרכזית. המבנה בו שכן בית הסוהר בתקופת המנדט שימש עד
מלחמת העולם הראשונה כאכסניה לנשים על שם מריה פיודרובנה, אמו של הצאר
ניקולאי השני. האכסניה נבנתה במתכונת של מבנה מלבני, הסוגר על שתי
חצרות פנימיות. קירות המבנה היו כה עבים, עד כי קרירות תמידית שכנה
בחדרים (כך עד ימינו). בשל כך שימשו החצרות את הצלייניות, שהיו ברובן
קשישות, להתחממות בשמש (רובן הגיעו לירושלים לחגיגות חג הפסחא החל
באביב).
האכסניה כללה גם כמה מטבחים גדולים שנסמכו לחצר והגישו ארוחות חמות,
אם כי דלות למדי. באולמות האכסניה נפרסו מאות מיטות עץ פשוטות ללא
מחיצות, בניגוד לאכסניית הגברים בה לכל שני אורחים היה חדר פרטי.
לקראת סוף התקופה, כאשר זרם הצליינים הגיע לכמעט 15 אלף מדי שנה, הפכו
גם החצרות שבמבנה לאולמות מגורים, על ידי קירויין בגג עץ.
במלחמת העולם הראשונה התחוללה המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, בה הוצאו
הצאר ומשפחתו להורג, ואת השלטון תפסו הקומוניסטים. דבר זה קטע באחת את
זרם הצליינים המתעצם לירושלים, ומגרש הרוסים הפך שמם. במקביל, כבשו
הבריטים את הארץ, ועם כניסתו לתוקף של שלטון המנדט בשנת 1920, החליטו
על העתקת מרכז העיר בירושלים מהעיר העתיקה לעיר החדשה. הם בחרו לשם כך
במקטע על דרך יפו, בין העיר העתיקה ובין גוש השכונות היהודיות
בנחלאות, צמוד למגרש הרוסים.
בשנת 1922 סללו הבריטים בָּאזור כביש חדש , לו קראו על שם אליעזר בן
יהודה (הוא מדרחוב בן יהודה של ימינו), וב-1924 סללו את רחוב המלך
ג'ורג'). עם יצירת "משולש הרחובות" והגדרת מרכז העיר החדש של ירושלים,
הפך גם מגרש הרוסים לחלק מהיוזמה החדשה, על ידי הסבת מבניו הנטושים
למבני ציבור ושלטון: אכסניית הגברים הפכה לתחנת משטרה מרכזית; אכסניית
הכמרים והנזירים הפכה לבית משפט; אכסניית האצילים (חצר סרגיי) הפכה
למשרד ממשלתי, אכסניית הנשים הפכה לבית סוהר מרכזי וכך הלאה.
עם גבור הסכסוך בין השלטון הבריטי ותנועת המרי העברי לאחר סיום מלחמת
העולם השנייה ב-1945, חששו הבריטים שחברי תנועת המרי יפוצצו מבנים
בתחומי מגרש הרוסים. בשל כך הם תחמו את האזור כולו בגדרות תיל,
וכינוהו 'אזור ביטחון'. חברי תנועת המרי, לעומת זאת, כינו את המתחם
הסגור בשם "בֵּווינגרד" על שם ארנסט בווין, שר החוץ של בריטניה דאז,
שנודע בגישתו האנטי-ציונית לפתרון הסכסוך בארץ ישראל.
לקראת תום תקופת המנדט במאי 1948 פונה בית הסוהר המרכזי מיושביו,
והאסירים הועברו לבתי כלא אחרים. ב-14 במאי 1948, במהלך מלחמת
העצמאות, נכבש מגרש הרוסים על ידי ה'הגנה' בסיוע 'אצ"ל' ולח"י במבצע
קילשון. לאחר קום מדינת ישראל שימש הבניין לצרכים אזרחיים שונים, ובהם
מחסנים של הסוכנות היהודית. בשנות ה-60 של המאה ה-20, רכשה מדינת
ישראל את מגרש הרוסים ב"עסקת התפוזים".
בשנות ה-70 וה-80 שכן במבנה אתר הנצחה לאסירי אצ"ל ולח"י, שנקרא "היכל
הגבורה". במהלך שנות ה-80 ניהלה הנהלת "היכל הגבורה" מאבק נגד הכוונה
להרוס את הבניין כחלק מתוכנית בניית כיכר ספרא. בשנת 1991 עבר המבנה
לידי משרד הביטחון, ששיפץ את המבנה הישן, שחזר את בית הסוהר והפך אותו
למוזיאון אסירי המחתרות. מבנה המוזיאון הוא מבנה לשימור של המועצה
לשימור אתרים.
המוזיאון מציג שחזור של מגוון חדרי אסירים בבית הסוהר, וכן בתי מלאכה בהם הם הועסקו. כמה מחדרי השירות שוחזרו במלואם, כמו המטבחים והמרפאה, כן שוחזר חדר מנהל הכלא. חלק מחדרי התצוגה מנציחים אירועים מסוימים, כמו הבריחה הגדולה של לוחמי אצ"ל ולח"י מהכלא בשנת 1947, או התאבדותם המשותפת של לוחמי המחתרת משה ברזני ומאיר פיינשטיין (להלן). כמה חדרים נבחרו לשמש כחדרי הנצחה, דוגמת 'חדר עולי הגרדום' או חדר שהוקדש לאסירות המחתרת, שנכלאו בכלא הנשים בבית לחם.
חלק ניכר מחדרי המוזיאון מציג סוגים שונים של תאי אסירים: חלקם
שימשו "אסירים רגילים" וחלקם - "אסירים מיוחסים", שעברו עבירות קלות
או שנהנו מוותק בבית הסוהר. חדריהם של הראשונים מציגים עליבות רבה: לא
היו להם כל מיטות, והאסירים ישנו על גבי מחצלות ("בורשים"). לאחר
ספירת האסירים בערב, הם לא הורשו לעזוב את החדר, ולכן בפינת החדר ניצב
דלי לעשיית צרכים ("קרדל"), ששימש במשך הלילה. האסיר החדש ביותר (או
הפחות מיוחס בחדר) ישן בסמוך לדלי, בניגוד ל"מוכתר החדר", שהיה האסיר
האחראי מטעם הבריטים על התנהלות חבריו לחדר, שישן הכי רחוק ממנו.
"מוכתר" זה אף היה היחיד שזכה לישון על מיטה של ממש.
חדרי "האסירים המיוחסים", לעומת זאת, כללו מיטה לכל אסיר וארגזי אחסון
לחפצים אישיים שהונחו מתחת למיטות. לכל אסיר היה מדף מעל מיטתו, עליו
יכול היה להניח את ספריו וחפציו. מאחד החדרים שבאגף הצפוני ברחו 12
אסירים חברי המחתרות אצ"ל ולח"י בפברואר 1948, לאחר שחפרו בהיחבא
מנהרה שהתחברה למערכת הביוב שמחוץ לבניין. בתא זה, כמו ברוב התאים
בבית הסוהר, ישנן חריטות על המרצפות ועל אדני החלונות שהותירו אחריהם
האסירים. בין החריטות מופיעים שמות אסירים, או סמלים לאומיים כדוגמת
מגן דוד, וסמלי ארגונים פוליטיים ולאומיים.
בבית הסוהר המרכזי בירושלים הועסקו האסירים במלאכת כפיים, שנועדה להעסיק אותם בשעות הפנאי הרבות ולמנוע מריבות הנובעות משעמום, ומאידך נועדה לספק את צרכי הכלא ואף למכור את התוצרת מחוץ לכתליו. בין בתי המלאכה שפעלו בתחומי בית הסוהר ומוצגים כיום לקהל, ניתן למצוא את המאפייה, בה אפו האסירים לעצמם לחם ופיתות; מחסן בגדים ומתפרה, בהם התקינו האסירים לעצמם את מדי הכלא; בית דפוס בו הדפיסו פרסומים וכרזות מטעם השלטון הבריטי; סנדלריה, בה למדו האסירים רצענות ותיקון נעליים, ושימשו את יושבי הכלא; נגריה, בה התקינו רהיטים לכלא וכן ארונות קבורה, בהם נטמנו חיילים בריטים, ועוד. לרבים מהאסירים היה זה פתח ללימוד מקצוע, בו עסקו לאחר שהשתחררו.
באחד האולמות הארוכים במוזיאון ישנה תצוגת קבע , המתארת את המאבק
המזוין של המחתרות לגירוש הבריטים מארץ ישראל ולהקמתה של מדינת ישראל.
התצוגה כוללת כרזות, חפצים וכלים מן התקופה, כמו רדיו ישן המשדר את
שידורי המחתרת, או כובע הפרווה שחבשו הסוהרים הבריטים בימי החורף. חדר
תצוגה נוסף מציג עבודות כפיים נדירות ביופיין, שיצרו האסירים בשעות
האינסופיות שעמדו לרשותם בכלא. חלק ניכר מן המוצגים נשלחו על ידי
האסירים לבני משפחותיהן עוד במהלך שבתם בכלא, או לאחריו, ונתרמו
למוזיאון מאוחר יותר.
כמה מהחדרים בקומת הכניסה למוזיאון משמשים מדי פעם במה לתערוכה
מתחלפת, כמו תערוכת הגמר של בית הספר לצילום בירושלים, תערוכת תמונות
היסטוריות של ארכיון יד בן צבי וכדומה.
בית הכנסת של האסירים היהודים בכלא שכן באחד מחדרי בית
הסוהר, ותפקד כבית כנסת בימי שבת וחג בלבד. באולם הצנוע נוהלו התפילות
על ידי הרב אריה לוין, "רבם של האסירים". בית הכנסת שוחזר במלואו,
והוא כולל כמה ספסלים, תמונות של הרב אריה לוין, וכן ארון קודש, שעליו
הפסוק הסמלי מספר תהילים: "הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך". במקביל
לבית הכנסת פעל בבית הסוהר גם מטבח יהודי, שסיפק אוכל כשר
למעוניינים בכך. מטבח זה נפתח בעקבות השתדלותו של הרב אריה לוין. במרץ
1946 גילה אחד האסירים שעבדו במשמרת במטבח, לוחם פלמ"ח בשם גדעון
(ג'וני) פלאי, כי חברתו ברכה פולד (לוחמת פלמ"ח אף היא), נהרגה על ידי
הבריטים בפעולה להורדת מעפילים מאונייה בחוף תל אביב. את הבשורה המרה
הוא גילה בגזיר עיתון שריפד ארגז מלפפונים, אותו רוקן לכיור. שנתיים
בדיוק לאחר מכן נהרג ג'וני בקרבות מלחמת העצמאות בכיבוש הקסטל.
שתי החצרות ששימשו במאה ה-19 את הצלייניות הרוסיות להתחממות
בשמש, שימשו את האסירים להליכה יומית ולחילוץ עצמות. לאחר "הטושה
הגדולה" הפכה החצר הצפונית לחצר טיולים ליהודים בלבד, ואילו הדרומית -
לחצר למוסלמים בלבד. החצר הדרומית אף שימשה כמקום תפילה מוסלמי, ובשל
כך צויר על הקיר הדרומי מחראב לציון מקום התפילה לכיוון מכה. בחצר
זו גם הוצאו לפועל עונשי המלקות בשוֹט או במקל חזרן דק לעיני כל. באגף
הדרומי היו תאי הצינוק, שכונו בפי האסירים בשם "הגיהנום". תאים
צרים אלה שימשו לכליאת אסירים שעברו על חוקי הכלא, כמו השתתפות בקטטה
או התחצפות לסוהר. עונש המאסר בצינוק ניתן על ידי מנהל הכלא, והוא נע
בין שעות ספורות לשבועיים. תאי הצינוק היו קטנים מאד, וכללו מחצלת
ודלי לצרכים בלבד.
במוזיאון פזורים כמה חדרי הנצחה לדמויות או קבוצות, כך למשל חדר
ההנצחה לעולי הגרדום, בו מוצגות תמונותיהם של 13 יהודים חברי שלוש
המחתרות, שהוצאו להורג בתלייה בתקופת המנדט הבריטי. לצדם מוצגות
תמונותיהם של שניים מחברי ארגון ניל"י שנתלו על ידי השלטון העות'מאני,
וכן שלושה סוכנים ישראלים שהוצאו להורג במדינות ערב לאחר קום המדינה.
רוב הנידונים למוות מקרב אסירי המחתרות, הועלו לגרדום בעיר עכו, שהייתה
אז עיר ערבית. בירושלים נתלו בתקופת המנדט כ-100 אסירים ערבים, אך אף
לא יהודי אחד.
בחדר הגרדום מונצחים שני לוחמי מחתרת, שאמורים היו להיות
היהודים הראשונים להיתלות בכלא בירושלים - משה ברזני ומאיר פיינשטיין.
השניים נשפטו למוות בגין עבירות שונות, ושוכנו בצינוק הנידונים למוות
ליד חדר הגרדום. לבושם של הנידונים למוות היה אדום, וזהו הלבוש התלוי
היום בתצוגה בצינוק המדובר. משהבינו השניים כי לא יינצלו, ביקשו
מחבריהם שיגניבו אליהם לכלא רימון יד מוחבא בתוך תפוז. הם ביקשו
להתאבד בעזרת הרימון בעלותם לגרדום, בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים", אך
משהבינו כי בטקס התלייה יהיה נוכח רב הכלא, הרב יעקב גולדמן, התאבדו
ערב קודם לכן בתאם. מותם עורר רעש גדול, ובעקבותיו החליטו הבריטים לא
לתלות יהודים בירושלים כלל.
חדר הנצחה נוסף שוכן באגף הצפוני של הכלא, והוא מוקדש לעצירות
והאסירות היהודיות, לוחמות המחתרת, שנכלאו לתקופות זמן שונות בכלא
הנשים בבית לחם. בין הכלואות המפורסמות ניתן לציין את גאולה כהן, שאף
ניסתה לברוח ללא הצלחה, וכן את שרה לבני, אמה של ציפי לבני, שהצליחה
לברוח מהכלא, ולהצטרף לחבריה בחזית,ואת טובה סבוראי שלא הצליחה
לברוח.