ויה דולורוזה (מלטינית: Via Dolorosa) פירושה דרך הייסורים (מילולית: ויה=דרך, דולורוזה=מלאת ייסורים) ולפי האמונה הנוצרית, זהו מסלול בו עבר ישו ובסופו נצלב, אשר תחילתו בבית המשפט וסופו בגבעת הגולגולתא. היא נקראת כך בגלל הייסורים שעברו לפי האמונה הנוצרית על ישו בלכתו בדרך זו. המסלול קרוי גם via crucis - דרך הצלב.
ויה דולורוזה מתחילה ברובע המוסלמי של ירושלים, בשער האריות, ומסתיימת ברובע הנוצרי בכנסיית הקבר. הדרך כוללת 14 תחנות, מתוכן תשע תחנות ברחוב עצמו וחמש תחנות אחרונות בכנסיית הקבר הקדוש.
Шаблон:הפניה לערך מורחב בברית החדשה, בכל ארבע הבשורות מתואר הפסיון של ישו: מאסרו של ישו בידי היהודים בחג הפסח וחקירתו על ידי הסנהדרין, משפטו אצל הנציב הרומאי פונטיוס פילאטוס, צליבתו ומותו על הצלב ביום שישי, וכן תחייתו, כעבור שלושה ימים, ביום ראשון.
למותו ותחייתו של ישו משמעות תאולוגית עמוקה בנצרות. דמותו של ישו כמשיח נבנית בדרכים רבות בארבע הבשורות של הברית החדשה. המשיח, במסורת היהודית של ימי הבית השני, נתפס כמלך שיבוא וישחרר את עם ישראל מעולה של רומי או כדמות בעלת מאפיינים אלוהיים (לדוגמה "בר אנש" בספר דניאל) שתבוא באחרית הימים ותגאל את העם, ובכל מקרה הוא נתפס כדמות רבת הוד ועוצמה. תפיסה מעין זו לא יכולה לקבל דמות של משיח סובל, נרדף ונצלב. מותו של ישו הותיר את תלמידיו ומאמיניו במשבר גדול והיווה נקודת שינוי. ממשיכי דרכו של ישו עברו בעקבות מותו מאמונה לישו לאמונה בישו. דווקא מותו על הצלב ותחייתו לאחר שלושה ימים הפכו לעיקרי האמונה של הנצרות. מותו של ישו נתפס כמוות המנקה את האנושות מהחטא הקדמון של אדם וחווה. ישו הוצג כקורבן מרצון הלוקח על עצמו את חטאי האנושות והמביא על ידי כך לאדם את החסד האלוהי ואת אפשרות הגאולה.
דרך הייסורים של ישו היא הדרך האחרונה אותה עשה ישו בדרכו אל אתר הצליבה ואל מותו. כיום המונח "ויה דולורוזה", וכן המונח העברי "דרך הייסורים", משמשים בהשאלה לתיאור של דרך הרצופה במכשולים ובקשיים רבים לשם השגת מטרה כלשהי.
היום מהווה ההליכה לאורך ויה דולורוזה אחד משיאי הביקור של הצליינים בארץ הקודש. עם זאת, כיוון שירושלים נהרסה כמעט לחלוטין בשנת 70 לספירה ונבנתה מחדש, וכיוון שהאתרים שבה נהרסו ונבנו שוב פעמים רבות, קשה מאוד לנסות ולשחזר את דרכו האחרונה של ישו. המסע שאותו עוברים הצליינים בדרך הייסורים, אם כן, הוא מסע רוחני של הזדהות עם סבלו של ישו ולאו דווקא מסע היסטורי אותנטי.
בתקופות הקדומות לא היה קיימים המושג "ויה דולורוזה" והתחנות המקובלות כיום. עם זאת, נהגו הצליינים לעקוב אחר התוואי שעשה ישו מגת שמנים, או מהפרטוריום (מקום המשפט) עד לגולגולתא, מקום הצליבה.
בסוף התקופה הביזנטית היה מקובל ללכת מנחל קדרון לכיוון כנסיית סנט פטרוס אין גליקנטו (בית קיפא, מקום מאסרו של ישו) במורד הר ציון, להמשיך לסנטה סופיה (מקום הכנסייה לא ידוע כיום בוודאות) ומשם לגולגולתא.
בצורתה הנוכחית היא במידה רבה מעשה ידיו של המסדר הפרנציסקני, שהחל מ-1342 מונה על ידי הכס הקדוש לשמור על המקומות הקדושים בארץ הקודש. הקמת האתרים לאורך הוויה דולורוזה הייתה חלק מאידאולוגיה פרנציסקנית של שחרור המקומות הקדושים בדרכי שלום (peaceful liberation), לעומת הניסיונות הקודמים, כדוגמת הכיבושים הצלבניים, שדגלו בשחרור המקומות הקדושים בכוח הזרוע.
לא רק תוואי הדרך, אלא גם מספר התחנות השתנה ממקום למקום ומתקופה לתקופה. המסורת על דרך הייסורים של ישו בירושלים בתוואי הנוכחי היא מאוחרת. התחנות לאורכה השתנו במשך השנים וחלקן כלל לא מוזכרות בברית החדשה אלא מהוות פרי של מסורות מאוחרות יותר. ויליאם ויי (William Wey) מזכיר במאה ה-15 ארבע עשרה תחנות, אך מתוכן רק חמש זהות לתחנות מקובלות כיום ושבע האחרות קשורות בצורה רופפת מאוד לדרך הייסורים (תחנות כגון שער העיר או ביתו של הורדוס). ספר שנכתב על ידי אדריכומיוס (Adrichomius) ב-1584 מזהה 12 תחנות הזהות לתחנות המקובלות כיום.
במשך המאה ה-16 החלו להזכיר 14 תחנות, אך בעוד פולחן 14 התחנות התקיים באירופה אין הדבר נכון לגבי ירושלים. זואלרדו (Zuallardo) פרסם ספר בנושא ב-1587 ברומא. בספר תיאר את התפילות והפולחן של אתרים בתוך כנסיית הקבר, שהיו בידי הפרנציסקנים, אולם לא סיפק את אותו התיאור לגבי התחנות של הוויה דולורוזה. הוא הסביר כי הטורקים לא מאפשרים את הפולחן ליד התחנות ואף לא מרשים לעצור לידן. בתקופות בהן אסרו המוסלמים על הנוצרים לבצע את הטקסים הדתיים בפומבי נבנו מספר מקומות תפילה בתוך כנסיית הקבר כתחליף למקומות שלידם אסור היה להתפלל. חלק מהמקומות הללו, כגון כלאו של ישו או עמוד ההלקאה של ישו, נמצאים בתוך כנסיית הקבר עד היום, במקביל לתחנות של דרך הייסורים.
דרך הייסורים כפי שהיא מוכרת לנו כיום עוצבה לא בירושלים אלא דווקא באירופה. הקמת התחנות בתוך כנסיות ברחבי אירופה החלה לפרוח לקראת סוף המאה ה-17 אז החלו להעניק שטרות מחילה (אינדולגנציות) לאנשים שעקבו אחרי תחנות דרך הייסורים באופן המקובל בתוך הכנסיות. המנהג החל על ידי הפרנציסקנים שקיבלו לכך אישור מהאפיפיור אינוקנטיוס ה-11 והחלו להקים את התחנות בתוך כנסיותיהם. ב-1731 הרחיב האפיפיור קלמנט ה-12 את האפשרות לקבל שטר מחילה לדרך הייסורים בכל כנסייה, בתנאי שהתחנות הוקמו על ידי פרנציסקני. קלמנט ה-12 גם קבע סופית את מספר התחנות ל-14. תהלוכות של דרך יסורים מתקיימות לא רק בכנסיות אלא באתרים רבים נוספים. תהלוכת דרך יסורים מפורסמת מתקיימת, לדוגמה, עד היום על ידי נזיר פרנציסקני בקולוסאום של רומא מדי יום שישי.
9 מתוך 14 התחנות של הוויה דולורוזה מסומנות בין סמטאות העיר העתיקה בירושלים. הראשונה בהן, מקום ההרשעה של ישו, מסומנת כיום בבית הספר עומריה ברחוב ויה דולורוזה. גם התחנה השנייה נמצאת ברחוב זה, אך התחנה השלישית עד החמישית שוכנות ברחוב הגיא. התחנה השישית עד השמינית שוכנות במשך רחוב הוויה דולורוזה דרומה, ואילו התחנה התשיעית שוכנת בחצר הקופטית הצמודה לכנסיית הקבר. חמש התחנות האחרונות שוכנות בתוך כנסיית הקבר.
עיריית ירושלים בחרה לסמן את כל תחנות הדרך בשתי דרכים: האחת על ידי סימון מספר התחנה בלוח מתכת עגול על גבי הקיר, והשנייה על ידי ריצוף הכניסה לכל תחנה באריחים מסודרים בחצי עיגול.
האתר המשמש כיום כבית ספר מוסלמי, עומריה, נקבע מאז המאה ה-16 כתחנה הראשונה של דרך הייסורים. במקום זה, הממוקם מצפון להר הבית, הייתה ממוקמת מצודת אנטוניה, שבה על פי המסורת הנוצרית נשפט ישו על ידי הנציב הרומי פונטיוס פילאטוס. היסטוריונים וארכאולוגים רבים ממקמים את הפרטוריום באתר שבו נמצא כיום מגדל דוד ולא באנטוניה, כיוון שבאזור זה נמצא ארמונו של הורדוס המהווה מקום מגורים הולם יותר לנציב הרומי.
על שרידי מצודת אנטוניה בנו הצלבנים את "קפלת המנוחה", לסימון המקום המסורתי שבו הוחזק ישו לפני המשפט. לאחר כיבושו של צלאח אל דין ב-1187 הפכה הקפלה לקבר מוסלמי. במאה ה-14 נבנתה כאן מדרסה (בית מדרש מוסלמי), שנקראה גם דאר א-ניאבה (בית המושל) ובה התגורר המושל הצבאי של העיר בתקופה הממלוכית. בראשית התקופה העות'מאנית התגורר במקום הפחה ובו היה גם מרכז הממשל העותמ'אני (הסראייה). במאה ה-19 הפך המקום לקסרקטין ושכן בו חיל מצב טורקי. ב-1923 הפך המקום ממתחם קסרקטין לבית ספר לבנים, ולשם כך נבנו מבנים נוספים. בית הספר משמש כמקום המסורתי של התחנה הראשונה, אך אין במקום כל כנסייה או קפלה להנצחת האירוע, בדומה לתחנות האחרות בדרך הייסורים. במתחם ניתן לבקר רק לאחר שעות הלימודים. בחצר בית הספר נמצא ריצוף של דרך הויאה דולורוזה מהתקופה הצלבנית.
מאתר זה מתחילה בכל יום שישי אחר הצהריים תהלוכה של הנזירים הפרנציסקנים שאליה מצטרפים פעמים רבות צליינים רבים. התהלוכה משחזרת את דרך הייסורים של ישו, עוקבת אחר כל 14 התחנות ומסתיימת בקברו של ישו בכנסיית הקבר. נזירים וצליינים רבים נושאים על גבם בזמן התהלוכה צלב גדול מעץ. בעת התהלוכה עוצרים בכל תחנה ומתפללים. נהוג גם להגיד לאחר כל תחנה את תפילת ה-Stabat Mater.
בקפלת כפיית הצלב]]
תחנה זו מבוססת על הבשורה על פי יוחנן י"ט: Шаблон:ציטוט
האתר שייך לפרנציסקנים מאז 1838 ונמסר להם על ידי איברהים פחה, השליט המצרי שכבש את ארץ ישראל מידי הטורקים למשך עשור אחד בראשית המאה ה-19. על חומת המתחם כתובת "II Statio" המסמנת את התחנה השנייה בדרך הייסורים. בתוך המתחם שתי כנסיות, מוזיאון ארכאולוגי ובית הספר למקרא של הפרנציסקנים. שתי הכנסיות קיימות לפחות מאז התקופה הצלבנית.
קפלת ההלקאה נמצאת במקום שבו, לפי המסורת הנוצרית, הולקה ישו בידי החיילים הרומאים לאחר שנגזר דינו. על הכנסייה עברו גלגולים רבים מאז שהוקמה: היא שמשה כאורוות סוסים ולאחר מכן כמפעל אריגה.
אגדה נוצרית מספרת שהכנסייה שימשה כאורווה של מוסטפה ביי, בנו של שליט ירושלים. בערב הכניס מוסטפה את מבחר סוסיו לאורווה. משבא למחרת היום נוכח להפתעתו כי כל סוסיו מתו. הוא ציווה להכניס למקום את סוסיו הנותרים אך גם אלו מתו. הוא נועץ בחכמי האסלאם שהסבירו לו כי המקום שבו הולקה ישו נערץ מאוד על נוצרים וכי סוסיו מתו על פי צו מגבוה, על שהעז להכניסם לאתר מקודש. מאז חדל מוסטפה להשתמש במקום והוא חרב לחלוטין. מסורת נוצרית מהמאה ה-16 מספרת כי ניתן לשמוע בין כתלי המקום את צליל השוט שבו הכו הרומאים את ישו.
בין השנים 1927 - 1929 נבנתה הכנסייה מחדש על ידי אנטוניו ברלוצי שניסה לבנות אותה ברוח הכנסייה הצלבנית המקורית. רצפת הפסיפס מתארת כתר קוצים וכמוה כיפת הכנסייה וקשת הכניסה אליה. בכנסייה שלושה ויטראז'ים המתארים את בר אבא עם שחרורו(הפושע ששוחרר במקום ישו), הלקאת ישו עטור כתר הקוצים על ידי החיילים הרומאים, ופילטוס הרוחץ את ידיו מן החטא.
ראוי להתעכב על פרט זה מהברית החדשה המופיע רק בבשורה על פי מתי:
בגלל התיאור הזה בברית החדשה נחשבו היהודים במשך מאות שנים כרוצחי האל והדבר שימש תירוץ לפעולות אנטישמיות רבות נגדם. רק בועידת הוותיקן השנייה שנערכה בין השנים 1965-1962 הוציאה הכנסייה הקתולית צו המנקה את היהודים מאשמת הרצח של ישו, במסמך הקרוי "נוסטרה אטטה", Nostra Aetate או בכינויו "המסמך היהודי".
קפלת כפיית הצלב
צורתה הנוכחית היא תוצאה של שיפוץ שנעשה על ידי Wendelin of Menden ב-1903. הכנסייה משמרת את זיכרון ההרשעה וזיכרון כפיית הצלב על ישו.
הוויטראז'ים מתארים מלאך האוחז במכשירי העינוי, פילאטוס הנוטל את ידיו וכפיית הצלב על ישו. על רצפת הכנסייה במערבה אבנים גדולות מחורצות שהן חלק מהליתוסתרטוס שנמשך מכאן למנזר האחיות ציון. הליתוסטרטוס הוא לפי המסורת חלק מאותה רצפה שעליה נערך משפטו של ישו. הפירוש האטימולוגי של ליתוסתרטוס הוא "המקום המרוצף" ("ליתוס" משמעו אבן ו"תרוטוס" משמעו להשתרע). הארכאולוגים תמימי דעים כי אין מדובר בריצוף מתקופת בית שני כי אם בריצוף רומאי מתקופת איליה קפיטולינה, מהמאה השנייה לספירה.
המדרגות שבהן ירד ישו מהפרטוריום לרחוב נתקדשו במסורת הנוצרית ונקראו "סקלה סנטה", המדרגות הקדושות. המדרגות, שהיו למרגלות הפרטוריום, הועברו על פי המסורת הנוצרית לרומא במאה ה-4 על ידי הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, שם הן שמורות עד היום בכנסיית סקלה סנטה.
דרך הייסורים שהחלה בשער האריות ונמשכה מערבה פונה מכאן דרומה אל רחוב הגיא, שעובר על תוואי הגיא המכונה על ידי יוספוס פלאביוס ה"טירופיאון" ומקום הקארדו המשני של איליה קפיטולינה וירושלים הביזאנטית. התחנה מוקדשת לנפילתו הראשונה של ישו בדרך הייסורים. בניגוד לשתי התחנות הקודמות שמוזכרות בה, אין הברית החדשה מזכירה נפילה זו והיא פרי מסורת מאוחרת מהמאה ה-13.
התחנה השלישית בנויה במקום שבו הייתה הכניסה למרחצאות טורקיים "חמאת אל סולטאן" שנסגרו במחצית המאה ה-18. הם כללו גם את השטח שבו נמצאת התחנה הרביעית.
הקפלה נבנתה על ידי הכנסייה הארמנית קתולית ב-1856 ושופצה בשנים 1948-1947 בכסף שנאסף מתרומות של חיילים פולנים ששהו באותה תקופה בארץ, והכנסייה נותרה בחסותם במשך 25 שנה, אז הוחזרה לכנסייה הארמנית קתולית. הפטריארכיה הארמנית קתולית נמצאת בסמוך לתחנה השלישית: בינה לבין התחנה הרביעית.
לפני בניית הקפלה הייתה התחנה מסומנת במשך שנים רבות על ידי שני עמודים שבורים ששכבו במקום. שברי העמודים משמשים כיום תמך למעקה ברזל בכניסה. ציורים בחזית הבניין ובתוך הכנסייה מראים את נפילתו של ישו עם הצלב. בתוך הבניין נמצא מוזיאון קטן ובו אוסף ארכאולוגי מתקופות שונות.
תחנה זו נמצאת אף היא ברשות הכנסייה הארמנית קתולית והמסורת שהיא
משמרת אף היא אינה מופיעה בברית החדשה. הכנסייה במקום הוקמה בשנת 1881
והיא מוקדשת ל"גבירתנו המתייסרת". בעת חפירת היסודות לכנסייה ב-1874
נחשפו שרידים של מה שהיה כנראה כנסייה צלבנית. במקום נתגלתה גם רצפת
פסיפס גדולה שבמרכזה זוג סנדלים או כפות רגליים הפונים לצפון, השייכת
כנראה לכנסייה ביזאנטית מהמאות 5-6. הסנדלים נזכרים בליטורגיה נוצרית
סלאבית במאה ה-14 כמקום בו עמדה מרים הסובלת בשעה שעבר בנה בנושאו את
הצלב, אך מאחר שהקשרו של מקום זה למכאובי מרים המתבוננת בבנה אינו
קודם כנראה למאה ה-14, יש שניסו לראות בפסיפס זה חדר מבוא לחדר רחצה
קדום ללא כל פרשנות דתית.
המקום סגור באופן קבוע, ולא ניתן לבקר בו.
הדרך פונה שוב מערבה (ימינה) ברחוב טאריק אל סארי והיא עולה בהדרגה בכיוון הגולגולתא. בפינת הרחוב התחנה החמישית המוקדשת לשמעון מקיריני שעזר לישו לשאת את הצלב, כמתואר בבשורה על פי לוקס כ"ג, 26: "כאשר הוליכוהו משם עצרו איש אחד שבא מן השדה, את שמעון מקירניה, ושמו עליו את הצלב כדי שישא אותו אחרי ישוע".
לא ידוע דבר על שמעון, אם כי שמו נשמע יהודי, וייתכן שהיה עולה רגל שהגיע לירושלים לחג. האתר מוזכר כשייך לפרנציסקנים בכתבי צליין נוצרי בשם Ricoldo da Monte Croce מסוף המאה ה-13. אם הדבר נכון, אז בשלב כלשהו האתר נלקח מהם וחזר לרשותם רק ב-1889. הקפלה נבנתה ב-1895 וחודשה שוב ב-1982. עד לבניית הקפלה סומל המקום על ידי אבן מחורצת הקבועה בקיר. על פי המסורת הנוצרית נוצר שקע זה ממגע ידו של ישו שעה שעבר ברחוב בדרכו לגולגולתא. יהודים ומוסלמים כאחד נהגו לטנף אבן זו כדי להביע את סלידתם מדרך הייסורים.
את התחנה השישית מסמל עמוד משוקע בקיר. כאן, לפי המסורת, היה ביתה של ורוניקה, שבאה לקבל את פני ישו כשבידה ממחטה רטובה וכשניגבה את פניו נטבעה דמותם בממחטה. המסורת מזהה את ורוניקה עם האישה זבת הדם המתוארת בבשורה על פי מתי: Шаблон:ציטוט
המסורת מוסיפה שוורוניקה הוזמנה לרומא על ידי הקיסר טיבריוס שסבל ממחלה קשה ונרפא מחוליו על ידי התבוננות בממחטה. החל מהמאה השמינית מוחזקת הממחטה בכנסיית פטרוס הקדוש ברומא.
המסורת שביתה של ורוניקה הוא באתר זה קיימת כבר מהמאה ה-15. האתר נרכש על ידי היוונים קתולים (מלכיתים) ב-1883 ושנתיים לאחר מכן נבנתה בו הכנסייה הנוכחית. הכנסייה נבנתה מחדש על ידי אנטוניו ברלוצי ב-1953 וכוללת כנסייה וקריפטה.
התחנה השביעית משמרת את זיכרון שער המשפט ואת נפילתו השנייה של ישו והיא ממוקמת בשוק חאן אל זית בתוואי הקארדו הראשי (קרדו מכסימוס) של איליה קפיטולינה. כיום נמצאת כנסיית הקבר, ובה אתר הצליבה וקברו של ישו, במרכזה של העיר העתיקה של ירושלים, אולם בתקופת ישו הייתה גבעת הגולגולתא ממוקמת מחוץ לחומות העיר. בתקופה זו הייתה ירושלים מוקפת בחומה שמתאר יוספוס פלביוס כ"חומה השנייה", לפני שהמתחם הוקף בשנות הארבעים של המאה הראשונה על ידי החומה השלישית שבנה המלך יוליוס אגריפס. על פי המסורת הנוצרית כאן היה ממוקם בתקופת ישו שער המשפט, שהוביל אל מחוץ לעיר ועליו פורסמו כתבי האישום של הנידונים למוות, כפי שנעשה לגבי ישו.
האתר החל להיות מזוהה עם שער המשפט החל מסוף המאה ה-13. לפי המסורת, שלא מופיעה בברית החדשה, כאן נפל ישו בשנית תחת נטל הצלב. ייתכן שמסורת זו התפתחה כתוצאה מהעלייה התלולה. בתחנה עמוד גבוה, שריד משדרת העמודים של הקרדו, והיא מצוינת על ידי קפלה נמוכה שממנה מובילה מערכת מדרגות לקפלה גבוהה יותר. המקום נרכש על ידי הפרנציסקנים ב-1875 כדי לפתוח בית ספר מקצועי, אך תחת זאת נבנתה הכנסייה הנוכחית המשמשת כיום את העדה הקופטית קתולית.
על קיר הכנסייה היוונית אורתודוקסית ע"ש קרלמבוס (caralambos) הקדוש מסומנת התחנה השמינית באמצעות אבן שעליה צלב לטיני וכתובת יוונית (באותיות לטיניות) הקבועה בקיר: "ישו הנוצרי מנצח".
כיוון ששער המשפט נותר מאחור, היה מקום זה מחוץ לתחומי ירושלים של תקופת ישו, והפגישה עם נשות ירושלים המקוננות על מר גורלו הייתה אפוא בשדה הפתוח, כמתואר בבשורה על פי לוקס: Шаблон:ציטוט
המסורת על תחנה זו מאוחרת ועברה גלגולים רבים לפני שנקבעה במקום הנוכחי באמצע המאה ה-19. המקום נמצא קרוב מאוד לגולגולתא אך הגישה אליה חסומה על ידי כנסיית קרלמבוס הקדוש. כדי להמשיך לתחנה התשיעית יש לחזור לכיוון השוק.
מהתחנה השמינית חוזרים לשוק ופונים דרומה (ימינה) עד לגרם מדרגות העולה מערבה (ימינה). עמוד הצמוד לקיר הפטריארכיה הקופטית מסמל את התחנה התשיעית. המסורת מייחסת למקום זה את נפילתו של ישו בפעם השלישית אם כי, כאמור, אין הדבר מוזכר בברית החדשה.
במקור זוהה אתר נפילתו השלישית של ישו בחצר כנסיית הקבר, והיא סומנה על ידי אבן ועליה צלב. זיהוי זה נמחה עם השנים והתחנה הועברה למקום זה בסמיכות לכנסיית סנט אנטוני הקופטית.
מכאן ניתן להיכנס לגג של כנסיית הקבר, למתחם החבשי של דיר אל סולטן ולרדת דרך הכנסייה האתיופית לחצר כנסיית הקבר, או לשוב חזרה לשוק ולפנות מערבה ליד כנסיית אלכסנדר נבסקי, שלמרות היותה כנסייה חדשה, משמרת בתוכה שרידים רלוונטיים לדרך הייסורים.
זוהי היחידה מבין קפלות כנסיית הקבר שנמצאת מחוץ לכנסייה, והמבקרים בגולגולתא יכולים להתבונן בה דרך שבכת החלון מימין לתחנה האחת עשרה. התחנה נמצאת במעלה המדרגות והיא משמרת את זיכרון חלוקת הבגדים של ישו כפי שמתואר בבשורה על פי מתי פרק כ"ז, 35: "אַחֲרֵי שֶׁצָּלְבוּ אוֹתוֹ חִלְּקוּ אֶת בְּגָדָיו בְּהַפִּילָם גּוֹרָל, וְיָשְׁבוּ לִשְׁמֹר עָלָיו שָׁם".
דרך גרם מדרגות זה ניתן היה להיכנס ישירות לגולגולתא בתקופה הצלבנית. עם הכיבוש המוסלמי ב-1187 נחסמה הכניסה לגולגולתא ובמקומה הותקן החלון. הקפלה נמצאת כיום ברשות הלטינים ומוקדשת למרים, אם ישו וליוחנן המטביל.
בין התחנה העשירית לתחנה האחת עשרה מפרידים רק מספר צעדים. התחנה האחת עשרה נמצאת בחלק הימני של הגולגולתא, והיא שייכת לפרנציסקנים. המזבח, שנתרם ב-1588, עשוי כסף והוא מתנת פרדינד ה-I מבית מדיצ'י מפירנצה. הקפלה על עיטוריה עוצבה בצורתה הנוכחית ב-1937 ושופצה על ידי אנטוניו ברלוצי. מהפסיפסים שהיו במקום בתקופה הצלבנית נותר רק דיוקנו של ישו במרכז התקרה (מנדורלה).
הפסיפסים האחרים על התקרה עוצבו על ידי P. D'Achiardi. הפסיפסים על הקירות בוצעו על ידי L. Trifoglio והם מתארים את מסמורו של ישו לצלב, את הנשים הקדושות לרגלי הצלב ואת עקדת יצחק. עקדת יצחק נתפסת על ידי המסורת הנוצרית כהטרמה וכסמל לקורבנו של ישו. כפי שאברהם היה צריך להקריב את בנו יחידו (אם כי בסופו של דבר יצחק לא הוקרב) כך מקריב האלוהים את בנו יחידו כדי לכפר על חטאי האנושות.
הבשורה על פי לוקס, פרק כ"ג 34-33 מתארת את מסמורו של ישו לצלב: " כשבאו אל המקום הנקרא גלגתא צלבו אותו שם עם הפושעים, אחד מימינו ואחד משמאלו. אמר ישוע: "אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה שהם עושים."
התחנה השתים עשרה מסמלת את המקום שבו מת ישו על הצלב. התחנה נמצאת בחלק השמאלי של הגולגולתא והיא מצויה ברשות יוונים אורתודוקסים. מתחת למזבח דסקית כסף שבמרכזה מגרעת המסמלת את "המקום המדויק" שבו עמד הצלב עליו נצלב ישו. בכל אחד מצדי המזבח לוח שיש שחור המצביע על מקום הצלבים של השודדים שנצלבו עם ישו. הצליינים עומדים בתור ארוך כדי לגעת בסלע המקורי של הגולגולתא דרך המגרעת בדסקית הכסף. סלע הגולגולתא סדוק בהתאם למסופר בברית החדשה על רעידת האדמה שהתרחשה עם מותו של ישו. Шаблон:ציטוט על פי המסורת הנוצרית ניגר דמו של ישו דרך הסדק שנפער ברעידת האדמה, וטפטף על הגולגולת של אדם הראשון שהיה קבור מתחת לסלע הגולגולתא (ומכאן שמו). הדבר מסמל את טיהור האנושות על ידי מותו של ישו מהחטא הקדמון של אדם וחווה.
קריעת הפרוכת בבית המקדש, המפרידה בין קודש הקודשים לעולם החיצון, מסמלת בעיני הכנסייה הנוצרית את העובדה כי קדושתו של האל מופנית כעת לכול ולא רק ליהודים. אין עוד צורך לסמוך על הכוהן היהודי וקורבנותיו. הקורבן האולטימטיבי נעשה, וביטל את הצורך בקורבנות נוספים. לקראת סוף הבשורה, אמונתו של חייל פגאני, שנודע לימים כלונגינוס הקדוש, כי ישו הוא בן האלוהים, מהווה סוג של סגירת מעגל: אלוהותו של ישו הוכרזה מהשמים בעת טבילתו על ידי יוחנן המטביל בתחילת הבשורה, ושוב בסוף הבשורה בזמן צליבתו על האדמה. העובדה כי ישו זוהה על ידי חייל פגאני מראה כי האמונה בישו לא תמצא קרקע פוריה בקרב היהדות והיא תתקבל בעיקר על ידי הגויים המיוצגים על ידי החייל הרומי.
התחנה השלוש עשרה מסומנת באמצעות מזבח המצוי ברשות הפרנציסקנים שמוקדש למרים הנקרא "גבירתנו הסובלת" Stabat Mater ולידו פסל המדונה שהובא לכאן מליסבון ב-1778. התחנה משמרת את זיכרון הורדתו של ישו מהצלב. כאן עמדה מרים וכאן נטלה את גופתו לזרועותיה.
תחנה זו מאוחרת יחסית ומקובלת בעיקר על הפרנציסקנים. בדורות הקודמים היה מקובל לקשור לעתים את אירוע הורדה מהצלב גם ל"אבן המשיחה" לשם הובלה גופתו של ישו לאחר שהורדה מהצלב ושם נמשחה גופתו בשמן. אבן המשיחה מצויה בתחתית גבעת הגולגולתא מול הכניסה הראשית לכנסיית הקבר.
על פי הכתוב בברית החדשה נקבר ישו בחלקת קבר של יוסף הרמתי. Шаблон:ציטוט קברו של ישו ממוקם במרכז הרוטונדה. במקור היה קברו חלק ממערכת קברים חצובים בסלע. כדי להבליט את הקבר חצבו הארכיטקטים הביזאנטיים סביבו בעוד שאת אדיקולת הקבר (אדיקולה היא המבנה מעל לקבר) הם דפנו בשיש והקימו מעליו מבנה על מפואר קונצנטרי (הרוטונדה).
הקבר נחלק לשניים: חדר מבוא הידוע בשם קפלת המלאך וחדר נוסף בו נמצא הקבר עצמו. האדיקולה הנוכחית הוקמה ב-1810, לאחר שהקודמת נהרסה בשריפה שהשתוללה בכנסייה ב-1808, על ידי יוונים אורתודוקסים בתרומה של הצאר הרוסי ומעליה מתנוסס עיטור חרוטי גדול המסמל את הכתר הרוסי. בחדר המבוא לקפלה חלק מאבן הגולל שסגרה על פי הקבר. לצידי הקפלה שני פתחים עגולים שנועדו להוצאת האש הקדושה לציבור בשבת האור של חג הפסחא היווני אורתודוקסי. דלת נמוכה מובילה לחדר הקבר עצמו.
בחדר הקבורה המדופן יש 43 מנורות הבוערות יומם וליל. 13 של הלטינים, 13 של היוונים, 13 של הארמנים ו-4 של הקופטים. הקבר מכוסה בלוח שיש ומעליו שלושה תבליטים המסמלים את תחיית ישו (ביוונית - אנאסתאזיס). אחת ההוכחות לכך שמדובר בקברו של ישו היא העובדה כי הקבר ריק כיוון שישו קם לתחיה לאחר 3 ימים.
לא כל הנוצרים מקבלים את זיהוי האתר בכנסיית הקבר עם קברו של ישו. הזרמים הפרוטסטנטיים מזהים את קברו של ישו בקבר הגן הנמצא מחוץ לעיר העתיקה מצפון לשער שכם.
חלק מן הנוצרים מייחסים לתחייתו של ישו את התחנה החמש עשרה, כדי להעניק לוויה דולורוזה סיום בעל קונוטציה חיובית.
מעניין לשים לב לשמות השונים שהעניקו הנוצרים הקתוליים לנוצרים האורתודוקסים לכנסיית הקבר. בעוד הקתולים שמו דגש על מותו של ישו וכינו את הכנסייה "כנסיית הקבר" האורתודוקסים שמו דגש על תחייתו וקראו לכנסייה "כנסיית התחיה". לאחרונה חלה תפנית מסוימת בגישה הקתולית ולדרך הייסורים המסורתית, בת 14 התחנות נוספה התחנה החמש עשרה. למעשה אין מדובר באתר נוסף אלא באתר של התחנה הארבע עשרה, קברו של ישו. כאשר התחנה הארבע עשרה מקבלת משמעות חדשה לא של מוות אלא של חיים נוסף לה ממד חדש ועל כן האתר "זוכה" בתחנה נוספת, תחנת התחייה.
דרך הייסורים המתחילה בגת שמנים והמשמיטה כמה מהתחנות שאינן מוזכרות בברית החדשה לטובת האירועים שהתרחשו בבשורות. בקולוסיאום ברומא חגג האפיפיור יוחנן פאולוס השני את דרך הייסורים הזו פעמיים: ב-1991 וב-1994. התחנות בדרך יסורים זו הן:
השינוי האחרון שאימצה הכנסייה ושכבר מיושם בפיליפינים נקרא "דרך הצלב החדשה" והיא מתחילה בסעודה האחרונה ומסתיימת בתחייתו של ישו. הכנסייה ממליצה להימנע ממסורות שלא מופיעות בברית החדשה וכך שלושת הנפילות של ישו צומצמו לאחת בלבד. התפיסה הרווחת היא כי דרך הייסורים היא סוג של מדריך רוחני אישי, ועל כן כל קהילה ואף אדם בודד, יכולים להחליט לאילו חלקים בסבלו של ישו ברצונם להתייחס. החשיבות האמיתית נעוצה בהתחברות והזדהות עם סבלו של ישו וההרהורים עליו.
דרך הצלב החדשה:
אתרים נוספים בעלי עניין נמצאים על התוואי של דרך הייסורים בירושלים:
מרבית התחנות בויה דולורוזה פתוחות בין 9:00-12:30 ובין 14:00-17:00. התהלוכה הפרנציסקנית בימי שישי מתחילה כל יום שישי בשעה שלוש אחר הצהרים בחורף ובארבע בקיץ.
]] נושא הפסיון ודרך הייסורים תופסים מקום נכבד באומנות הפיגורטיבית הנוצרית. החל מהפרסקו של ג'וטו (Giotto) בקפלת ארנה בפדואה וה-Maestà של דוצ'יו (Duccio di Buoninsegna).
בקולנוע הוצגה הוויה דולורוזה במספר סרטים על חיי ישו, אך הנודע והשערורייתי ביניהם היה הפסיון של ישו, סרטו של הבמאי האמריקאי מל גיבסון משנת 2004. הסרט מתאר בפרוטרוט ובאופן גרפי את שתים עשרה השעות האחרונות בחייו של ישו, ומציג את כל אירועי הוויה דולורוזה.