חורש אוסון-אוסוגבו הקדוש הוא חורשה קדושה בשטח של 75 הקטאר המשתרעת על גדת נהר אוסון בגבולה של העיר אוסוגבו בדרום-מערב ניגריה. המקום הוא אחד השרידים האחרונים לחורש בראשית צפוף בדרום-מערב המדינה, והוא זרוע במקדשים לאלת הפריון הירובית אסון ונחשב למקום משכנה. האתר הוא ככל הנראה השריד האחרון לחורשים הקדושים שנהגו בני הירובה להקים בשולי עריהם, וככזה הוא נושא חשיבות לזהותם, וזו חורגת מחוץ לסביבת העיר ואף מחוץ לניגריה. החורש הוכרז בשנת 2005 כאתר מורשת עולמית.
הסברה היא כי העיר אוסוגבו נוסדה לפני כ-400 שנים והייתה חלק מהתרבות הירובית שהתחלקה ל-16 ממלכות. עוד נראה כי תחילתו של היישוב הייתה בחורש וכללה שוק ומקדשים, אך כשהאוכלוסייה גדלה, עבר מוקד היישוב אל העיר אשר תוכננה בדמותו של תוואי החורש. בשנות הארבעים של המאה ה-19 הייתה העיר למקום מקלטם של פליטים בני ירובה אשר הגיעו מצפון ניגריה בעקבות ג'יהאד שהוכרז נגדם על ידי הפולה. לאחר הדיפת הפולה הייתה אוסגבו לסמל לאומי לבני הירובה.
במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20 גדלה העיר והתפשטה, וחלו בה שינויים מפליגים עם חדירת האסלאם והנצרות. בתחילה המשיכו שלוש הדתות להתקיים זו לצד זו, אולם עם השנים נסוגה האמונה הירובית מפני שתי האחרות, ובשנות החמישים של המאה ה-20 נזנחו מקדשיה וכוהניה נעלמו. פסלים נגנבו מהמקדשים ונמכרו לסוחרי עתיקות, וחלק מהחורש באוסגבו נרכש על ידי הרשות לחקלאות ולייעור, ועציו נכרתו. צייד ודייג בתחומי החורש שהיו אסורים קודם לכן הופיעו במקום.
ביוזמתה של האוסטרית סוזן ונגר אשר עברה להתגורר באוסגבו ובתמיכתו של מנהיג הירובה בעיר, הוקמה תנועה לשימורו של החורש והוא החל להתאושש. אומנים שבו ופיסלו פסלים מסורתיים והקפידו שאלה יהיו גדולים וכבדים מהמקוריים, על מנת להבטיח את שימורם. לשם כך השתמשו האמנים בברזל, מלט ואבן בניגוד לפסלים המסורתיים שפוסלו מעץ ומבוץ. המקום שב וצבר חשיבות והיה לאתר עלייה לרגל במהלך פסטיבל בן 12 יום שמתקיים בו מידי שנה בסוף יולי ובתחילת אוגוסט. ב-1965 הוכרז חלק מהחורש כאתר לאומי, וב-1972 הורחב שטח ההכרזה וכיום הוא כולל את כל האתר.
בחורש 40 מקדשים לאלים, תשעה אתרי סגידה נוספים על גדות נהר אוסון עצמו ושני ארמונות. החורש מסמל את הברית בין לרוייה, מייסדה של העיר אוסוגבו לבין האלה אסון, ולפיה אם יסגדו לה התושבים היא תגן על עירם. הפסטיבל השנתי שמתקיים בחורש מידי שנה מסמל את חידושה של ברית זו. החורש הוא שריד ליער גשם טרופי שהיה נפוץ בעבר במערב אפריקה. שטחים שנכרתו בתקופת השלטון הקולוניאליסטי ניטעים מחדש, וכיום 70% מהשטח המוכרז מיוער: