חומת אנטונינוס (אנגלית: Antonine Wall) היא מערכת ביצורים מאדמת עשב ומאבן, שנבנתה על ידי הרומאים לאורך האזור הידוע כיום בשם החגורה המרכזית של סקוטלנד או קו הגבול קלייד-פורת'. למרות שרוב החומה נהרסה במשך השנים, חלקים ממנה עדיין קיימים באזור בירסדן, קירקינטילוך, טווצ'אר, קרוי, פלקירק ופולמונט.
בניית החומה התרחשה בין 138 ל-142 לספירה, בתקופת שלטונו של אנטונינוס פיוס, על ידי קווינטוס לוליוס אורביקוס. החומה השתרעה לאורך 63 ק"מ מאולד קילפטריק שבמועצה האזורית מערב דנברטונשייר הסמוכה למפרץ קלייד, ועד לעיירה בורואוסטנס שבמועצה האזורית פלקירק הסמוכה למפרץ פורת'. החומה הייתה אמורה להחליף את חומת אדריאנוס ששכנה במרחק 160 ק"מ בכיוון דרום, ולשמש כקו הגבול של הפרובינקיה בריטניה. אולם, למרות שהרומאים הקימו מבצרים ומחנות צבא זמניים צפונית לחומה הם לא הצליחו לכבוש את הקלדוניאנים, וחומת אנטונינוס הייתה נתונה להתקפות רבות. הרומאים קראו לאזור שמצפון לחומה בשם קלדוניה, אם כי בכמה מקורות משמעות המונח עשוי להתייחס לאזור שמצפון לחומת אדריאנוס.
חומת אנטונינוס הייתה קצרה יותר בהשוואה לחומת אדריאנוס, והיא נבנתה על אדמת דשא שמעל ליסודות אבן בניגוד לאבן בלבד, אך למרות זאת הייתה הישג מרשים כיוון שבנייתה הושלמה בתוך כשנתיים והתרחשה בקצה הצפוני של האימפריה הרומית. לפי צורת יסודות האבן ואגפי החומות של המבצרים המקוריים נטען כי התוכנית המקורית הייתה לבנות חומת אבן הדומה לחומת אדריאנוס, אך התוכנית השתנתה במהירות. בצורה שבה היא נבנתה, החומה הייתה למעשה מעין סוללה בגובה ארבעה מטרים שהוכנה משכבות של אדמת עשב עם אדמה רגילה, שבסמוך לצד הצפוני שלה נבנה חפיר ובסמוך לצד הדרומי דרך צבאית. התוכנית המקורית של הרומאים הייתה לבנות מבצרים בכל שישה מייל, אך בסופו של דבר הם החליטו שהמרחק בין המבצרים יהיה שני מייל, ובסך הכל הם בנו 19 מבצרים לאורך החומה. אחד המבצרים שהשתמרו בצורה ביותר הוא מבצר ראת' קאסל, אך הוא גם אחד הקטנים שבהם. בנוסף למבצר היו לפחות תשעה עמדות שככל הנראה נבנו במרחק של מייל אחד זו מזו, והיו חלק מהתוכנית המקורית שמאוחר יותר הוחלף במבצרים רגילים . העמדה הבולטת ביותר היא קינייל, הנמצאת בקצה המזרחי של החומה ליד בורואוסטנס.
בנוסף לחומה עצמה היו באזור מספר מבצרי חוף, הנחשבים למוצבים מרוחקים או לבסיסי אספקה של החומה עצמה. בנוסף, קבוצת מבצרים ששכנה באזור גאסק רידג' הצפוני הופעלה מחדש .
החומה ננטשה לאחר שהייתה בשימוש במשך עשרים שנים בלבד, כאשר הלגיונות הרומיים נסוגו בשנת 162 לחומת אדריאנוס, ובמשך הזמן הם הגיעו להסכמה עם השבטים הבריטונים שעליהם הם פרסו את חסותם מתוך תקווה שבעתיד השבטים יהפכו למדינות חיץ שיתפרסמו בכינוי הן אוגלד ("הצפון הישן" בוולשית). לאחר שורה של התקפות שהתרחשה בשנת 197, הקיסר ספטימיוס סוורוס הגיע לסקוטלנד בשנת 208 על מנת לחזק את גבול האימפריה, ושיקם חלקים מהחומה. למרות שהכיבוש מחדש הזה נמשך שנים ספורות בלבד, החומה מכונה על ידי היסטוריונים מאוחרים יותר בשם החומה הסוורנית. כתוצאה מכך מלומדים מאוחרים יותר כגון בדה ונרביליס התבלבלו בין חומת אנטונינוס לחומת אדריאנוס.
בחיבורים מימי הביניים, כגון זה של ג'ון מפורדאן, החומה מכונה לעתים "סוללת גריים". פורדאן טוען שהשם נגזר מסבו של המלך הבדיוני אוגניוס שהיה בנו של פארקוהאר. שם זה השתבש והפך ל-Graham's dyke (סוללת גריים) - שעדיין מצוי בשימוש בקצה המזרחי של החומה - וקשור לשבט גרהאם. הכינוי Graeme משמש בחלקים מסוימים של סקוטלנד לתיאור השטן, כך שהמשמעות של השם Gryme's dyke היא "סוללת השטן", דבר המשקף את שמו של הלימס הרומי בדרום גרמניה המכונה לעתים "Teufelsmauer".
השם Grim עשוי להיות כינוי לאודין או וודאן, הנחשבים כאלה שיכלו לבנות מבנים גדולים בתוך פרק זמן קצר. בקרב העוסקים בנושא עתיקות סוללת גרהאם מכונה בדרך כלל "חומת פיוס" או אנטונין ואלום, על שמו של הקיסר אנטונינוס פיוס שבתקופתו נבנתה החומה.
ממשלת בריטניה הכריזה בשנת 2003 כי חומת אנטונינוס מועמדת להפיכה לאתר מורשת עולמית. ממשלת סקוטלנד הביעה את תמיכתה בשנת 2005, ושרת התרבות של סקוטלנד באותה תקופה, פטרישיה פרגוסון, החליטה ב-2006 להצטרף לתומכים. בינואר 2007 הממלכה המאוחדת אישרה את המועמדות באופן סופי, וחברי הפרלמנט הסקוטי התבקשו במאי של אותה שנה לתמוך במועמדות פעם נוספות. החומה הוכרזה לבסוף כהרחבה לאתר המורשת העולמית "גבולות האימפריה הרומית" ב-7 ביולי 2008. הכרזה זו משותפת לממלכה המאוחדת ולגרמניה שבתחומה נמצא הלימס הגרמאני.
