יודפת היא עיר קדומה בגליל, וכיום מושב שיתופי הנמצא צפונית לאתר בו הייתה מצויה העיר הקדומה.
יודפת, או יוטבת, הייתה עיר קדומה, שעל פי המשנה הייתה מוקפת חומה עוד מימי יהושוע בן נון. מניחים כי יוטבה המוזכרת בספר מלכים ב' כמולדתה של משלמת בת חרוץ, אמו של המלך מנשה היא יודפת.
בתקופת המרד הגדול, בשנת 67 לספירה, ביצר יוסף בן מתתיהו, מפקד הגליל את יודפת, ולאחר שהגיעו הרומאים בראשות אספסיאנוס אל העיר, עמדה העיר במצור בן ארבעים ושבעה ימים.
משך שישה שבועות עמדו לוחמי יודפת במצור הרומי, אשר כלל הקמת סוללות מעצים ואבנים על החומה הצפונית על מנת לעלות עליה ולהיכנס אל העיר, ירי אבנים מבליסטראות וחצים. משניסיון זה נכשל (כאשר המגינים הגביהו את החומה), ניסו הרומאים לפרוץ באמצעות איל ברזל. אלעזר בן שמי, מן הכפר שאב (כיום שעב), הצליח להתיז את ראשו של איל הברזל, ולהיכנס עמו אל העיר מעל החומה. לאחר כל אלו המשיכו הרומאים להגביה את הסוללה הצפונית, ולנסות לפרוץ את החומה, אל מול התנגדות עזה, שכללה שפיכת שמן רותח על המנסים לפרוץ את החומה. בוגד יהודי שנמלט מן העיר ונתפס, מסר לרומאים כי היהודים בעיר תשושים ועייפים, ומגני העיר ישנים באשמורת האחרונה. אספסיאנוס ניצל מידע רב ערך זה והעלה את אנשיו על החומה כאשר מגיני העיר ישנו. אז נכבשה העיר, לאחר מצור שנמשך 47 יום.
הרומאים הרסו את העיר עד היסוד והרגו את רוב התושבים. יוסף ומקצת מאנשיו נמלטו והתחבאו במערה. הנצורים במערה כרתו ברית התאבדות, התחלקו לזוגות והרגו זה את זה. רק יוסף הצליח לשכנע את בן זוגו כי עדיף להיכנע לרומאים, וכן עשו. אספסיאנוס קיבל את מנהיגו הצבאי של הגליל בסבר פנים יפות, לאחר שבדברי חלקות הצליח יוסף לשכנעו כי הינו נביא, וכי הוא מנבא את עלייתו של אספסיאנוס לשלטון ברומא.
עד לאחרונה נחשבה יודפת לסמל להתנגדות ולעמידה מול אויב חזק, מוטיב זה הודגש בסיפור שלאחר פריצת החומות קפצו רוב תושבי העיר אל מותם מצוק בקצה העיר. אולם לאחר חפירות בשטח ומחקרים שבוצעו ניתן לומר כי לכל היותר בעת מנוסת התושבים נירמסו חלקם בעת הירידה מההר. הסיפור על התאבדות המונית היה נפוץ בתקופת הרומאים ובא להדגיש את אימת המלחמה.
יודפת הקדומה השתרעה לרגלי המבצר אותו ביצר יוסף בן מתתיהו. כיום מצויים במקום שרידים, ובמיוחד בורות מים. יודפת הייתה המבצר החשוב ביותר בגליל, ונפילתה הייתה המפתח לכיבוש הגליל כולו.
בחפירות במקום נמצאו כ-1600 ראשי חיצים רומאים, אבנים שנורו מבליסטראות, חלקי שריון של חייל רומאי. כמו כן נמצאו שרידי עצמות אדם שנטבחו ונשרפו, ככל הנראה של התושבים במקום, מה שמוכיח כי הרומאים הרגו את התושבים לאחר הפריצה לעיר.
לאחר המרד נבנתה יודפת מחדש, והיישוב היהודי המשיך להתקיים בה. התלמוד מספר על רב מנחם יודפאה, שחי כמאתיים שנה לאחר המרד הגדול, ומפרש - "יודפאה - דמן יודפת". במקום התיישבה משפחת כהנים בשם מִיָמִין, שמושבה ביודפת מוזכר במספר פיוטים מהתקופה הביזנטית (בגרסאות מאוחרות של הפיוטים השתבש השם יודפת ליוֹרָפַת או יוּרְפָת, וגם הגאוגרף יהוסף שוורץ ציין כי יש מתושבי הגליל שמכנים את המקום יורפת ברי"ש במקום בדל"ת).
זאב ז'בוטינסקי ראה ביודפת סמל להמשכיות המאבק הלאומי היהודי. בהמנון תנועת בית"ר מופיעות השורות הבאות - "ביתר הנלכדה, יודפת, מסדה, תרומנה בהוד והדר... למות או לכבוש את ההר - יודפת, מסדה, ביתר".
עד לשנת 1958 הייתה יודפת הקדומה יישוב עזוב, המכונה "חירבת ג'פת". במקום חיו בדואים, אשר לא הקימו יישוב של קבע.
בשנת 1958 נוסד גרעין שהיה מורכב מתלמידיו של המורה הרוחני מבית הספר הריאלי בחיפה ד"ר יוסף שכטר, (המכונים "שכטריסטים") אשר הטיף לרוחניות יהודית, הנוצרת על ידי עדה יוצרת. הגרעין עלה על הקרקע בשנת 1960. היישוב שהוקם נקרא יודפת על שם היישוב הקדום, המצוי כקילומטר דרומית לו. כיום גרות במקום למעלה ממאה משפחות.
יודפת הוא היישוב המערבי ביותר ברכס יודפת עליו מצויים גם היישובים אבטליון, יחד והררית.
בתחומי היישוב מפעל גדול לגרביים, וכן "יער הקופים", גן חיות הכולל גם שטח מגודר בו קופים מסתובבים באופן חופשי, וניתן לצפות בהתנהגותם הטבעית. כן מצויים במקום עסקים קטנים, חנויות ומסעדות.
