פואבלו בוניטו (בספרדית: Pueblo Bonito – מילולית "כפר יפה") הוא אתר ארכאולוגי הכולל את שרידי המבנה הגדול והידוע ביותר מבין המבנים בפארק הלאומי ההיסטורי של תרבות צ'אקו בצפון-מערב ניו מקסיקו בארצות הברית. הוא נבנה על ידי אנשי הפואבלו הקדומים שהתגוררו במקום בין שנת 828 לשנת 1126 לספירה.
אתר האינטרנט של שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית קובע "פואבלו בוניטו הוא האתר התרבותי המפורסם ביותר שנחקר בצורה היסודית ביותר בקניון צ'אקו. תוכנן ונבנה בשלבים בין שנת 850 לשנת 1150 לספירה על ידי אנשי הפואבלו הקדומים, זה היה המרכז של עולם הצ'אקואנים". האנתרופולוג בריאן פאגן (Brian Fagan) כתב כי "פואבלו בוניטו הוא איקון ארכאולוגי, מפורסם כמו סטונהנג' של אנגליה, טאוטיווקאן במקסיקו, או מאצ'ו פיצ'ו בפרו".
ב-1848 נחתם הסכם גואדלופה אידלגו בין ארצות הברית למקסיקו שבו ויתרה מקסיקו על שטחים נרחבים בצפונה בעקבות תבוסתה במלחמת ארצות הברית-מקסיקו. בעקבות הניסיון להשליט את מרותה על השטחים החדשים החלו עימותים בין הממשל האמריקני לשבטי האינדיאנים בשטחים אלו, בעיקר עם הנאוואחו. ב-1849 הוביל הקולונל ג'ון וושינגטון (John M. Washington) מסע עונשין כנגד הנאוואחו. למסע צורפה משלחת סיור נפרדת בראשות מהנדס הטופוגרפיה ג'יימס הרווי סימפסון (James Hervey Simpson; 1813–1883). משלחת זו נכנסה לקניון צ'אקו ואנשיה גילו הריסות של עשרה מבנים היסטוריים. קרווחל (Carravahal), מורה הדרך המקסיקני, שהוביל את המשלחת כינה את המבנים בשמותיהם הספרדים, ובהם פואבלו בוניטו, שפירוש "כפר יפה". מאוחר יותר פרסם סימפסון את התיאור הראשון של קניון צ'אקו בדו"ח שפרסם ב-1850 ובו כלל איורים שבצע הצייר ריצ'רד קרן (Richard Kern) שנלווה למשלחת.
בין 1896 ל-1900 ביצעו החוואי ריצ'רד ותריל (Richard Wetherill; 1850–1910) והאנתרופולוג והארכאולוג ג'ורג' פפר (George Hubbard Pepper; 1873–1924), שנשלח מטעם המוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע, חפירות ארכאולוגיות בפואבלו בוניטו. חפירות אלו מומנו על ידי האחים פרדריק וטלבוט הייד (Frederick E. Hyde, Jr. ו-B. Talbot Hyde) אספנים ונדבנים מניו יורק, ולכן קרויות על שמם "משלחת מחקר הייד" (Hyde Exploring Expedition). בתקופה זו חשפה המשלחת בראשות ותריל, ששימש כמנהל עבודה ופפר, שהיה אחראי על הצד המדעי, 190 חדרים והם צילמו ומיפו את כל המבנים העיקריים בקניון.
בין החפצים שנחשפו על ידי פפר היו שמונה חלילים מעץ שנתגלו בחדר בחלק הצפון-מערבי של פואבלו בוניטו שפפר העניק לו את הכינוי "חדר 33". חלילים אלו היו בסגנון חליל אנסאזי הנחשב כאביו הקדמון של החליל האינדיאני. טקסי הפולחן בפואבלו בוניטו התבצעו תוך שימוש בכלים בצורת גליל, כלים בדמויות אנוש, ומבערי קטורת מחרס. האחים הייד תרמו את האוסף הגדול של החפצים שנתגלו בחפירות למוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע. לאחר שהחפירות הסתיימו שאף ותריל לקבל בעלות על כל החלקים של קניון צ'אקו, כולל פואבלו בוניטו, צ'יטרו קטל (Chetro Ketl) ופואבלו דל ארויו (Pueblo Del Arroyo). הוא הכין תביעת בעלות על חורבות אלו, שבוטלה על ידי משרד הקרקעות הכללי (הגוף שקדם ללשכת ניהול הקרקעות) ב-1904 כאשר הממשל הפדרלי נטל חזקה על אדמות אלו באופן רשמי. ותריל נדרש להפסיק את החפירות שביצע ברכוש פדרלי, אבל המשיך לנהל תחנת מסחר בקניון צ'אקו עד מותו ב-1910. ב-1907 הכריז הנשיא תאודור רוזוולט על קניון צ'אקו כמונומנט לאומי.
בין השנים 1920 ל-1927 ערך הארכאולוג נייל ג'אד (Neil Merton Judd; 1887–1976) חפירות במימון הנשיונל ג'יאוגרפיק והסמיתסוניאן במרבית החדרים שלא נחפרו על ידי משלחת הייד. הוא גם חפר בתילים הסמוכים ברחבה המערבית וחשף יסודות לחומה ממזרח למבנה.
ב-22 בינואר 1941 התמוטט צוק סלע מאבן החול המכונה "הסלע המאיים" (Threatening Rock) או "פער הסלע הנוטה" (tse biyaa anii'ahi בשפת נאוואחו) שמאחורי פואבלו בוניטו, והרס חלק מהחומה האחורית וכ-30 חדרים בפינה הצפון-מזרחית של המבנה. הצוק ניצב בגובה של 30 מטרים מעל המבנה ושקל בערך כ-30,000 טון. הצוק נפרד ככל הנראה מקיר הקניון בין המאה ה-10 למאה ה-12. תושבי הפואבלו הקדומים חששו ככל הנראה כבר אז מנפילתו והקימו תומכות בבסיסו.
ב-19 בדצמבר 1980 שודרג מעמד המונומנט הלאומי, וקניון צ'אקו (ופואבלו בוניטו כחלק ממנו) הוכרז פארק לאומי היסטורי בשם הפארק הלאומי ההיסטורי של תרבות צ'אקו. ב-1987 העניק ארגון אונסק"ו מעמד של אתר מורשת עולמית לאתר.
משנת 2005 עורכים ד"ר פטרישה קראון (Patricia Crown) וד"ר וירט וילס (Wirt Henry Wills) מהאוניברסיטה של ניו מקסיקו חפירות מחדש באזורים אותם חפר נייל ג'אד בתילים על מנת לחקור את הסטרטיגרפיה של שלהם, להעריך את טכניקות השליטה במים ולנתח את מכלולי החפצים שנתגלו. ב-2009 גילתה קראון בשברי הכדים בפואבלו בוניטו שרידים של קקאו שהגיע לאתר ממרחק של לפחות 1,900 קילומטרים דרומה משם. זו הייתה ההוכחה הראשונה שהחומר, החשוב בביצוע טקסים, הובא לאזור זה של ארצות הברית לעתיד לבוא זמן רב לפני בואם של הספרדים במאה ה-16, שעד אז הניחו שרק בתקופתם הובא הקקאו לאזור. כדי חרס גליליים, הנפוצים באמריקה המרכזית, נתגלו גם כאן, אבל הם נדירים. 111 כדים נתגלו בשמונה מאות החדרים של פואבלו בוניטו.
צוות החופרים מאוניברסיטת ניו מקסיקו חשפו ותיעדו אלפי חפצים, כולל כלי קדרות, עצמות בעלי חיים ושברי אבן. כתוצאה קיבלו החוקרים מענק נפרד מהקרן הלאומית למדע לנתח יותר מ-300,000 חפצים, מכלול החפצים הגדול ביותר שנאסף אי פעם מקניון צ'אקו.
פואבלו בוניטו בנוי בצורת האות האנגלית D, כאשר החלק הישר פונה דרומה. ההיקף הכללי של המבנה כ-400 מטרים, ומתוכם אורך הקטע הישר 158 מטרים. שטח המתחם כ-12 דונם. הוא מחולק לשני קטעים באמצעות חומה העוברת לאורכו מצפון לדרום דרך הרחבה המרכזית. "קיווה גדולה" בנויה משני עברי החומה, תוך יצירת תבנית סימטרית נפוצה במרבית אתרי הפואבלו. בנוסף לקיווה הגדולה נתגלו עוד כ-30 קיווה קטנות יותר, רבות מקושרות לחצר המרכזית הגדולה.
במבנה נותרו שרידים של כ-300 חדרים, אבל משערים כי בתקופת השיא, כשחלקים הצפוניים של הפואבלו התנשאו לגובה של ארבע קומות, שמהן נותרו כיום קירות בלבד, היו במבנה 800 חדרים. החדרים היו גדולים למדי בהשוואה לפואבלו אחרים. בזמן בנייה מאוחרת יותר מולאו חלק מהחדרים התחתונים בהריסות על מנת לתמוך במשקל של הקומות העליונות. השימוש בטכניקת "ליבה וציפוי חיצוני קישוטי" והבנייה לגובה יצרה קירות מסיביים שעוביין הגיעו עד כמטר.
הארכאולוגית מרי מטקלף העריכה כי נדרשו 805,000 שעות אדם על מנת לבנות את המבנה המרכזית של פואבלו בוניטו.
בנוסף למבנה המרכזי התגלו בסביבה הקרובה ממצאים ארכאולוגיים נוספים הקשורים לאנשי הפואבלו הקדומים. על קיר הצוק שמאחורי פואבלו בוניטו יש סדרה של פטרוגליפים שבהם מצוירים דמויות שלהם רגל בת שש אצבעות, אלמנט סגנוני שנתגלה גם באתרי אמנות סלע אחרים של בני פואבלו הקדומים. ציורים אלו מתוארכים לשלהי המאה ה-10 או תחילת המאה ה-11.
קיימות הערכות שונות לגבי גודל האוכלוסייה שהתגוררה במבנה. בתחילת המאה ה-20 חשבו שהמבנים תפקדו כערים קטנות כשבכל חדר התגוררו תושבים. מתוך הנחה זו יכול היה פואבלו בוניטו להכיל בשיאו כמה אלפי תושבים. מחקרים מודרניים הקטינו את גודל האוכלוסייה לפחות מ-800, בעיקר תודות לכמות התנורים שנתגלו בחורבות. מחקר המבוסס על הארכיטקטורה שבדק היכן היו אזורי מגורים בפואבלו העריך כי במבנה היו 12 משפחות, או כ-70 איש בתקופת השיא ושהו בו כנוסף כ-200 איש נוספים שלא התגוררו במבנה. אזורי המגורים שכנו בקומת הקרקע, סמוך לרחבה המרכזית, והם קשורים לכניסות לסדרה של חדרים הנכנסים עמוק יותר לתוך המבנה. החדרים היו מחוברים באמצעות סדרה של פתחים, חלקם בצורת האות T. משפחה שכנה בשלושה עד ארבעה חדרים, כשהחדרים הפנימיים הקטנים יותר שימוש כמחסנים. לא הייתה גישה לגושי החדרים מבחוץ, אלא רק מתוך החצר המרכזית.
ייתכן שבפועל לא היה פואבלו בוניטו עיירה או אפילו כפר. אף שגודלו מאפשר להכיל אוכלוסייה משמעותית, הסביבה הקרובה לא הייתה מסוגלת לקיים אוכלוסייה גדולה. החפירות באתר לא חשפו ערימות פסולות משעותיות המציינים יישוב גדול. ההשערה המקובלת היא שפואבלו בוניטו היה מרכז פולחני. הוכחה לטענה זו קיימת לא רק בשפע הקיוות (שבדרך כלל קושרים אותן לשימוש בפולחנים) אלא גם במבנה האתר ויחסו לאתרים אחרים בקניון צ'אקו. אף על פי שהתגוררו במבנה בזמן קיומו דיירים רבים, נמצאו בסביבתו רק בין 50 ל-60 קברים.
מהאתר ניתן להסיק את מידת ההיכרות של אנשי הפואבלו הקדומים עם מחזורי השמש והלבנה. שניהם מסומנים על הפטרוגליפים בצוקים המקיפים את הפואבלו כמו גם צורת המבנה של פואבלו בוניטו.
קנים של מין החולדה הסוחרת (Neotoma cinerea) חשפו שבזמן שנבנה פואבלו בוניטו היו קניון צ'אקו והאזורים הסובבים אותו מיוערים בעצים דוגמת אורן הזפת. ניתן לראות עדות לעצים אלו במבנה של פואבלו בוניטו, כדוגמת קורות התמיכה של הקומה הראשונה. המדענים משערים שבתקופה בה אויש הפואבלו בוראו כמעט כל העצים מהעמק, על מנת לספק עץ לבנייה ולהסקה. פעולה זו, יחד עם תקופת בצורת, הובילה לירידה חמורה במפלס מי התהום בעמק, והקרקע הפכה עקרה. גורמים אלו מסבירים מדוע היה פואבלו בוניטו מאוכלס רק כ-300 שנים והוא דוגמה טובה להשפעה שגורם בירוא יערות על הסביבה המקומית. האנסאזי, שכבר לא היו מסוגלים לגדל יבולים על מנת לקיים את האוכלוסייה, היו צריכים לעקור למקום אחר.
