התיאטרון הקאמרי הוא התיאטרון העירוני של תל אביב, המהווה אחד מהתיאטראות הגדולים והחשובים בישראל. בשנת 2005 זכה התיאטרון בפרס ישראל על תרומה לחברה ולמדינה.
את הרעיון הראשוני של צורך בתיאטרון ובהעלאת הצגות סאטיריות ואחרות, את המימון לדבר ואת איסוף השחקנים, מיונם ובחירתם הגה, ניהל והקים (כמו גם את מועדון התיאטרון בחיפה ובתל אביב) יצחק קדישזוןШаблон:מקור, ובעבודות התפאורה הראשונות כמו באוכל שהוגש במקום טיפלה, אווה הגדיש (שלימים נישאה לקדישזון).Шаблон:מקור ב-24 באוקטובר 1944, אסף הבמאי יוסף מילוא ארבעה שחקנים (רעייתו ימימה מילוא, רוזה ליכטנשטיין, אברהם בן-יוסף ובתיה לנצט) והם העלו תוכנית בת ארבעה מערכונים בשם "מאז ועד היום" במרתף קולנוע מוגרבי בתל אביב. ההצגה זכתה להצלחה אמנותית וחמשת החברים החליטו להמשיך יחד, ולייסד תיאטרון שיהיה ישראלי באופיו. לאחר מכן הציג התיאטרון מחזה לנוער המבוסס על סיפורו של חיים נחמן ביאליק "אלוף בצלות ואלוף שום", ובסוף 1945 העלה את ההצגה המלאה הראשונה שלו, "משרתם של שני אדונים".
התיאטרון נוסד באופן רשמי רק בפברואר 1945. אז גם הצטרפו אליו השחקנים יוסי ידין וחנה מרון שנהפכו לימים לכוכביו הבולטים. "הקאמרי" החל להתבסס על דור של שחקנים צעירים שגדל בארץ, ביטא רוח ארצישראלית ודיבר עברית שוטפת, זאת בניגוד לתיאטרון הבימה שהתאפיין אז בשחקנים מבוגרים ממוצא רוסי ששיחקו בעיקר במחזות קלאסיים. "הקאמרי" החל להדגיש בהצגותיו את המחזאות העברית המבטאת את החברה הישראלית, יחד עם העלאת מחזות מהקלאסיקה העולמית בראייה חדשה וצעירה יותר. נאמן למגמה זו העלה התיאטרון בעת מלחמת השחרור ב-1948 את "הוא הלך בשדות", שנחשב כמחזה הישראלי הראשון שהעלה לבמה את דמותו של יליד הארץ (שהיה דמות של צבר גיבור, כפי שיצר הסופר משה שמיר).
בשנת 1958 התחולל בקאמרי "מרד" זוטא כנגד ניהולו של יוסף מילוא, הבמאי המייסד של התיאטרון. את הניהול האמנותי לקחה לידיה הנהלה מורכבת מכמה מבכירי השחקנים של התיאטרון, בהם חנה מרון, אורנה פורת, בתיה לנצט, יוסי ידין ואברהם בן-יוסף. אליהם הצטרף מנכ"ל מבחוץ, יעקב אגמון. כעבור מספר שנים החליף את אגמון ישעיהו וינברג, לימים חתן פרס ישראל. ב-1971 הפך "הקאמרי" מתיאטרון בבעלות מועצת שחקנים לתיאטרון העירוני של העיר תל אביב.
בשנת 1976 פרש ויינברג מניהול התיאטרון, בין השאר בשל לחץ פוליטי בעקבות העלאת מחזהו של יוסף מונדי "מושל יריחו". במקומו התמנה למנכ"ל מי ששימש המנהל האדמיניסטרטיבי של התיאטרון, אורי עופר, כשלידו הנהלה אמנותית שעל חבריה נימנו דן מירון, אברהם עוז, גרשון פלוטקין וחנן שניר, שהתחלף אחר כך באילן רונן. בשנת 1984 התמנה אילן רונן למנהל אמנותי, וזמן קצר לאחר מכן התחלף אורי עופר, שייסד וניהל את האופרה הישראלית החדשה, בעודד פלדמן, שנתמנה במקומו למנכ"ל. בשנות התשעים קיבל לידיו את ניהול התיאטרון הצמד עמרי ניצן (מנהל אמנותי) ונעם סמל (מנכ"ל), שהצליחו בראשית שנות השמונים להביא את תיאטרון חיפה לפריחה תחת ניהולם.
התיאטרון המשיך להציג הצגות רבות, כשהדגש היה על העלאת מחזות מקוריים של מיטב המחזאים בארץ. בד בבד העלה "הקאמרי" הצגות מהקלאסיקה העולמית של שייקספיר, ברכט, ארתור מילר ועוד. במשך 60 שנותיו העלה התיאטרון כ-480 מחזות. "הקאמרי" העלה גם מספר מחזות זמר בולטים: "עוץ לי גוץ לי" (של אברהם שלונסקי) ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" (של נתן אלתרמן) בשנות השישים, ו"עלובי החיים" בשנות השמונים.
עם השנים הלכו והיטשטשו ההבדלים המהותיים בין הרפרטואר והליהוק של התיאטרון "הקאמרי" לבין שאר התיאטרונים בארץ, לרבות "הבימה".
המחזאי הבולט ביותר של "הקאמרי" מאז סוף שנות השישים היה חנוך לוין. מחזותיו העלו ביקורת חברתית ופוליטית נוקבת, ועוררו לא פעם סערות. מחזהו האנטי-מלחמתי "מלכת אמבטיה" שהעלה התיאטרון ב-1970, עורר סערת רוחות ציבורית חסרת תקדים: צופים הפגינו והתפרעו במהלך ההופעות, פוליטיקאים התערבו והממשלה איימה להפסיק לתמוך כספית בתיאטרון. בעקבות המהומות, החליטה הנהלת "הקאמרי" להוריד את המחזה לאחר 19 הצגות בלבד. למרות זאת, נחשבת הצגה זו כאבן דרך בתולדות התיאטרון ובתולדות הסאטירה הישראלית, כשיש הטוענים כי היא הקדימה את זמנה במחאה שהעלתה על שכרון הכוח הישראלי לאחר מלחמת ששת הימים.
התיאטרון הקאמרי החל את פעילותו בבניין הפועל ברחוב נחמני 4 בתל אביבШаблон:הערה. במהרה שכר התיאטרון את אולם המרתף בבניין קולנוע מוגרבי בפינת הרחובות אלנבי ובן יהודה בתל אביב, בו היו 630 מקומות. היחסים בין מוגרבי שהשכיר את הבניין לתיאטרון הקאמרי לא התנהלו על מי מנוחות. מוגרבי דרש מדי פעם להעלות את דמי השכירות, ומשהתיאטרון סירב הוא דרש את פינוי התיאטרון מהאולם. הנהלת התיאטרון מצדה הפעילה לחץ ציבורי על בעלי הבניין להסכים לתשלום סביר לטעמה וטענה שמוגרבי גוזר גזר דין מוות על התיאטרון בדרישותיו הכספיות וכי מדובר על פגיעה בכל התרבות במדינת ישראלШаблон:הערה. סכסוך ראשון פרץ בתחילת 1949Шаблон:הערה ולאחר שהושגה הסכמה פרץ הסכסוך שוב ביוני 1950, לאחר שטען שהוא משלם דמי שכירות מופרזים לעומת בתי קולנוע אחריםШаблон:הערה. הפעם פתח התיאטרון בשביתהШаблон:הערה וקרא לציבור להחרים את הקולנוע שפעל בבנייןШаблон:הערה, למרות מחאת מנהלי הקולנוע שטענו שאין להם קשר עם בעלי הבניין ושהחרם פוגע בהם ולא בבעלי הבנייןШаблон:הערה. הכנסת התכנסה והחליטה ברב קולות של אנשי מפא"י, מפ"ם והמפלגה הפרוגרסיבית לשנות את החוק כדי לאפשר הפקעה של מבנים לצורכי איכסונם של מוסדות תרבות, חינוך ואמנותШаблон:הערה. באופן כללי העיתונות התגייסה למען התיאטרוןШаблон:הערה, הגם שנשמעו קולות נגד פעולת ההפקעהШаблон:הערה. בשנת 1953 שוב ביקשו בעלי הבניין לפנות את התיאטרוןШаблон:הערה ובמסגרת זאת סירבו בעלי הבניין לתיאטרון לשפץ את האולם על חשבונםШаблон:הערה. בעקבות זאת, הודיע שר האוצר בינואר 1954 על הפקעת האולם לעשר שנים לטובת תיאטרון הקאמריШаблон:הערה וקבע ששמאי יקבע את דמי השכירות שישלם התיאטרון למוגרביШаблон:הערה. בעקבות ביקורת ציבורית על ההפקעה הודיע שר האוצר על נכונותו לבטלה אם יושג הסדר בין התיאטרון לבעלי הבנייןШаблон:הערה. בינתיים הועמדו לדין בעלי התיאטרון על פעילות ללא רישיון בגלל בעיות בטיחות באולםШаблон:הערה. בעלי הבניין טענו שההפקעה אינה חוקית ושופט אסר על ביצוע שיפוצים באולם ללא הסכמתםШаблон:הערה. הסדר פשרה הושג במאי 1954Шаблон:הערה.
ב-1953 רכש התיאטרון את בניין הפועל ברחוב נחמני 4 והקים בו את אולם נחמני המחודש בו הועלו הצגות החל מפברואר 1955 במקביל לפעילות בבניין מוגרביШаблон:הערהШаблон:הערה. בסוף 1957 פנה התיאטרון למשרד האוצר בבקשה להלוואה של מליון לירות לצורך רכישת אולם תיאטרון בן אלף מקומות בפסאז' פילץ, שנקרא לימים פסאז' הוד, בצומת הרחובות פרישמן-דיזנגוףШаблон:הערה. התיאטרון פנה למוסדות שונים בבקשת סיוע לרכישת האולםШаблон:הערה והוקמה רשות ציבורית שקנתה את האולם עבור התיאטרוןШаблон:הערה. באותה שנה הוחלט לעזוב את אולם מוגרבי ולהתרכז באולם החדש ברחוב נחמני עד סיום בניית האולם בבניין פילץШаблон:הערה ולאחר סגירת התיאטרון ופתיחתו מחדש בהנהלה חדשה ביולי 1958 הוא הציג רק באולם החדש ברחוב נחמניШаблон:הערה.
בסוף 1961 עבר "הקאמרי" למשכנו בפסאז' הוד שברחוב דיזנגוף פינת פרישמןШаблон:הערה, ובשנת 2002 עבר למשכן חדש וגדול במתחם המשכן לאמנויות הבמה בשדרות שאול המלך בעיר.
במשכן הנוכחי של "הקאמרי" שישה אולמות:
בעונת 2013 - 2014 העלה התיאטרון הקאמרי מגוון של הצגות מכל הז'אנרים הדרמטיים:
קלאסיקה – "מקבת'" של שקספיר, בבימויו של עמרי ניצן; "אמא קוראז' וילדיה" מאת ברטולט ברכט, בבימויו של אודי בן משה; "סיראנו דה ברז'ראק", בתרגום חדש של דורי פרנס ובבימויו של גלעד קמחי.
מחזאות עולמית בת זמננו - "איש קטן, מה עכשיו?" עיבוד לספרו של הנס פאלאדה בבימויו של איתי טיראן; המחזמר "דבר מצחיק קרה" עם שירים של סטיבן זונדהיים, בהשתתפות 40 שחקנים, רקדנים, אקרובטים וזמרים, בבימויו של עמרי ניצן; "הכתה שלנו" (בשיתוף תיאטרון הבימה), שנכתב על ידי מחזאי פולני ומספר על תושביה היהודים של עיירה פולנית שב-1941 נשרפו למוות על ידי שכניהם הפולנים. המחזה, בבימויו של חנן שניר, מסופר מפיהם של 10 תלמידים בני כתה אחת, חמישה יהודים וחמישה קתולים.
מחזאות ישראלית מקורית - "דג מוסר" מאת מירי חנוך בבימויה של עדנה מזי"א, קומדיה ביקורתית על משפחה ישראלית בורגנית שחייה רצופים סודות ושקרים; "כולם רוצים לחיות" מאת חנוך לוין בבימויו של אודי בן משה, סיפורו של בעל אחוזה שנגזר עליו לפתע למות אלא אם ימצא לו מחליף, אלא שאיש אינו מוכן למות במקומו, כולם רוצים לחיות; "חברים של חברים", מחזה של הלל מיטלפונקט, בבימויו, תוהה האם קשרי הנישואים והחברות הם בבחינת פשרה או נחמה? האם האהבה, הסקס והחברות אינם אלא ביטוי "מכובס" ליצר הכיבוש והרכושנות?
מחזות נוספים: מחזות הזמר "כנר על הגג" ו"קזבלן", המחזות השקספיריים "ריצ'רד השני" ו"ריצ'רד השלישי". "הם יורים גם בסוסים" - שמונה זוגות רקדנים רעבים וחסרי כל מתחרים ביניהם על המקום הראשון שבזכותו יזכו בפרס כספי כלשהו; הקומדיה "שגעון באופרה" (בשיתוף תיאטרון חיפה). המחזה של א.ב. יהושע "הילכו שניים יחדיו" על המפגש בין בן-גוריון לז'בוטינסקי; המחזה של שרה פון שוורצה "בין שני עולמות" על זהות חצוייה; הקומדיות של ענת גוב "משפחה חמה" ו"חברות הכי טובות"; ההצגה של עדנה מזי"א "רומן משפחתי"; הצגת הילדים הקלאסית "עוץ לי גוץ לי"; מחזותיהם של בקט ויונסקו באנמסבל עיתים שליד הקאמרי: "המלך הולך למות" ו"הטייפ האחרון של קראפ" בבימויה של רנה ירושלמי.
התיאטרון הקאמרי הינו הקדש. לקאמרי מועצת נאמנות וועד מנהל. המועצה היא בת 25 נאמנים ובראשה עומד ראש עיריית תל אביב יפו, רון חולדאי. הוועד המנהל מונה 9 חברים ויו״ר הוועד המנהל הוא עו״ד עפר שחל.
תואר עמית כבוד של אוניברסיטת תל אביב
בתאריך 15.5.2014 הוענק לתיאטרון הקאמרי תואר עמית כבוד של אוניברסיטת תל אביב.
מנימוקי הפרס: על תרומתו הייחודית במהלך שבעה עשורים להעשרת התרבות הישראלית בכלל וחיי התרבות בעיר תל אביב יפו בפרט; על רפרטואר ההצגות העשיר שלו, המשקף במידה רבה את סיפורה של מדינת ישראל וכולל יצירות תיאטרון שהפכו לנכסי צאן ברזל לאומיים בזכות עצמן; על תפקידו בטיפוח והצגה של יצירה ישראלית מקורית במיטבה; ולאות הוקרה מיוחדת על מחויבותו לעידוד מצוינות באמנויות הבמה בכל הארץ לכל ענפיהן, במשחק, בבימוי, בהפקה ובמוזיקה; על מערכת היחסים המיוחדת שהוא מקיים זה עשורים רבים עם הקהילה האמנותית באוניברסיטת תל אביב ועל כך ששימש בית חם לבוגרים ואנשי סגל מוכשרים רבים של אוניברסיטת תל אביב בתחום האמנויות. להכתירו בתואר עמית כבוד של אוניברסיטת תל אביבШаблон:הערה.
כמו כן לקאמרי אגודת ידידים המונה מעל 500 ידידים ובראש האגודה מכהנת ליאורה עופר.
התיאטרון נתמך על ידי עיריית תל אביב ומשרד החינוך. יחד עם זאת, למעלה מ- 80% מתקציב התיאטרון מגיע מהכנסות עצמיות, כלומר ממכירת כרטיסים ומנויים.
פרס התיאטרון
בטקס פרס התיאטרון לשנת 2013 זכה התיאטרון הקאמרי בפרסים הבאים:
פרס שחקן השנה: גיל פרנק, על תפקידו בהצגה "מקבת'".
פרס השחקנית המבטיחה של השנה: דנה מיינרט, על תפקידה בהצגה "איש קטן, מה עכשיו?"
פרס במאי השנה: גלעד קמחי, על בימוי ההצגה "סירנו דה ברז'רק".
פרס מתרגם השנה: דורי פרנס, על תרגומו למחזה "סירנו דה ברז'רק".
פרס עיצוב תאורה הטוב של השנה: קרן גרנק, בהצגה "מקבת".