סטונהנג' (אנגלית: Stonehenge) הוא מונומנט פרהיסטורי השוכן במחוז וילטשייר באנגליה, כ-8 קילומטרים צפונית לסולסברי. סטונהנג' הוא אחד מהאתרים הפרהיסטוריים המפורסמים בעולם, והוא מורכב מסוללת עפר המקיפה קבוצה גדולה של אבנים עומדות. הארכאולוגים סוברים שהאבנים העומדות הוצבו בשנת 2200 לפנה"ס והסוללה המקיפה אותם ביחד עם התעלה, המרכיבים את החלק הקדום ביותר של המונומנט, מתוארכים לשנת 3100 לפנה"ס. האתר והאזור הקרוב אליו הוספו לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו ב-1986 ביחד עם אייוובורי, ולמקום מעמד של אתר ארכאולוגי מוגן לפי החוק הבריטי. סטונהנג' עצמו שייך לכתר הבריטי ומנוהל על ידי קרן המורשת האנגלית (גוף בתוך מחלקת התרבות, התקשורת והספורט של ממשלת בריטניה), ואילו האזור המקיף את סטונהנג' מנוהל על ידי קרן לאומית Шаблон:הערה
.
כריסטופר צ'יפנדייל מתאר בספרו את מוצאו של השם "סטונהנג'" מצירוף המילים "stān" שמשמעותה אבן, ו"hencg" שמשמעותה ציר (משום שמשקופי האבן מונחים על האבנים העומדות כמו צירים) - שתיהן באנגלית עתיקה. לחלופין ייתכן שחלקו השני של השם בא מהמילה "hen(c)en" שמשמעותה תלוי (מלשון תלייה) או גרדום או מכשיר עינויים. מכשירי העינויים בימי הביניים הורכבו משני אנכים המחוברים על ידי משקוף, הדומים לטריליתונים, וזאת בניגוד למבנים מודרניים יותר הבנויים בצורת האות L כשהיא הפוכה.
מהמילה "הנג'" (henge) נטבע שמה של קבוצה מונומנטים הידועים כ"מונומנטים ציריים" (henges). הארכאולוגים מגדירים את המונומנטים הללו כסוללות עפר היוצרות מתחם מגודר וסגור בעל תעלה פנימית. בדומה למקרים אחרים במינוח הארכאולוגי, מדובר במונח הקשור יותר לשימוש בחפצים עתיקים, ולפיכך לא ניתן לסווג את סטונהנג' כאתר צירי כיוון שהסוללה נמצאת בתוך האזור המוקף על ידי התעלה. למרות שסטונהנג' הוא בן גילם של אתרים נאוליתיים אמיתיים ומעגלי אבן אחרים, הוא נחשב בדרכים רבות ללא טיפוסי. כך לדוגמה, הטריליתונים הרחוקים שלו הופכים אותו לייחודי. סטונהנג' קשור בצורה רופפת לאתרים הנאוליתיים האחרים באיים הבריטיים כמו טבעת ברודגאר.
מתחם סטונהנג' נבנה במספר שלבים שהתפרסו על פני כ-3,000 שנים, אם כי ישנן עדויות לפעילות בתקופות מוקדמות ומאוחרות יותר, וייתכן כי גילו של האתר הוא אף 6,500 שנים.
התיארוך וההבנה של שלבי הפעילות השונים בסטונהנג' אינם משימה פשוטה; אחד מהגורמים הבעייתיים הוא תיעוד לא טוב של חפירות ארכאולוגיות שנערכו בעבר, מספר תיארוכים המפתיעים במידת הדיוק שלהם והעיוותים בקירטון הטבעי שנגרמו כתוצאה מהשפעות קדם קרחוניות ומחילות שנוצרו על ידי בעלי חיים. התיארוך המקובל והמוסכם על ידי הארכאולוגים מפורט להלן. השלבים המוזכרים בטקסט ממוספרים ומסומנים בשרטוט, המתאר את האתר כפי שהוא היה ב-2004. בשרטוט הושמטו המשקופים של הטריליתון מטעמי בהירות. חורים שאינם מכילים אבנים, ולא הכילו בעבר, מסומנים כמעגלים פתוחים והאבנים שניתן לראות כיום צבועות בצבע מיוחד.
מספר ארכאולוגים גילו מתחת למגרש החנייה המודרני ארבעה בורות אבן טבעיים המתוארכים לשנת 8000 לפנה"ס בקירוב. בור חמישי שהתגלה במקום עשוי להיות בור טבעי. בבורות אלה היו עמודי אורן בקוטר של 75 ס"מ שנבנו ולאחר מכן הוזנחו. שלושה או ארבעה בורות ניצבו לאוך ציר המוביל ממזרח למערב, וייתכן שנודעה להם חשיבות טקסית. לא ידוע על מבנים מקבילים בבריטניה מאותה תקופה, אך בסקנדינביה התגלו אתרים דומים. באותה תקופה מישור סליסבורי היה עדיין מיוער, אך 4,000 שנים לאחר מכן, בתקופת האבן החדשה וכאשר החוואים הראשונים החלו לברא את היערות ולנצל את הקרקע למטרות אחרות, נבנה מונומנט גדול במרחק של 600 מטרים צפונית לאתר. באזור שמסביב לסטונהנג' נבנו מספר אתרים נאוליתיים מוקדמים.
המונומנט המעגלי הראשון שהורכב מסוללה וממכלאה סגורה נבנה מקירטון שמקורו בתקופת הקרטיקון העליון (7 ו-8), וקוטרו היה כ-110 מטרים. אל המתחם הובילו כניסה גדולה בצידו הצפון-מזרחי וכניסה קטנה יותר בצידו הדרומי (14). המונומנט ניצב באמצע כר דשא פתוח. הבנאים הניחו עצמות אייליים ושוורים ומספר כלי צור מעובדים בתחתית החפיר. העצמות היו עתיקות בהרבה מאשר קרני האייליים ששימשו לחפירת החפיר והאנשים שקברו אותן השתמשו בהן עד שקברו אותן. אף שהחפיר רציף הוא נחפר במספר שלבים, בדומה לחפירים סגורים אחרים באזור. העפר שהוצא מהחפיר נערם והפך לסוללה. שלב זה, הנחשב לראשון, מתוארך לשנת 3100 לפנה"ס, ולאחר מכן החל החפיר להתמלא בטין באופן טבעי ולא תוחזק. בחלק החיצוני של האזור המתוחם נחפר מעגל של 56 בורות, שכל אחד מהם היה בקוטר מטר בקירוב (13), והם קרויים "בורות אובריי" על שם ג'ון אובריי הנחשב לראשון שזיהה אותם. ייתכן כי הבורות הכילו עצים עומדים ויצרו מעגל עץ, אך אין ראיות המאששות זאת. סוללה חיצונית קטנה מעבר לחפיר מתוארכת גם היא לאותה תקופה.
לא ניתן לצפות יותר בעדויות לקיומו של השלב השני. על סמך מספר הבורות המתוארכים לתקופה זו נטען שבתוך המכלאה הוקם מבנה עץ בערך בתחילת האלף השלישי לפנה"ס. עצים עומדים נוספים הונחו בכניסה הצפון-מזרחית, ונבנתה סדרה מקבילה של עמודים הממשיכה פנימה דרך הכניסה הדרומית. בורות אלה קטנים בהשוואה לבורות אובריי, קוטרם הוא כ-40 ס"מ בלבד והפיזור שלהם אקראי יחסית. גובה הסוללה הופחת וסתימת החפיר באדמה נמשכה. ידוע כי כ-25 בורות אובריי הכילו אפר שנוצר משריפת גופות המתוארכת לתקופה של עד מאתיים שנים לאחר הקמת המונומנט. ההשערה היא כי הבורות הפכו לאתרי קבורה במהלך שלב 2 ללא קשר למטרתם הראשונית המדויקת. בחפיר של המכלאה ובנקודות אחרות בתוך המונומנט, בעיקר בחלקו המזרחי, נמצאו 30 בורות נוספים כאלה. לכן, ההשערה היא כי בתקופה זו שימש סטונהנג' כאתר קבורה לאפר גופות, ונחשב לפיכך לקדום ביותר באיים הבריטיים. בקרקע הממלאת את החפיר נמצאו שרידים של עצמות אנושיות שלא נקברו.
מעדויות שהתגלו במהלך החפירות הארכאולוגיות התברר כי בשנת 2600 לפנה"ס בקירוב ננטש השימוש בעץ, והבנאים שעבדו במקום עברו להשתמש באבן לבנייה. הם חפרו במרכז האתר בורות בצורת חרמשים קונצנטריים (בורות בעלי נקודת מרכז משותפת, שנקראו גם בורות Q ו-R). גם לגבי השלב הזה לא נמצאו עדויות חותכות שיסייעו בקביעת התאריך שבו הוא התרחש. בבורות הונחו עד 80 אבנים עומדות (צבע כחול בתרשים), ו-43 מהן היו בצבע כחול ונודעו בשם האבנים הכחולות או דיוריט (סוג של סלע יסוד). ההשערה הראשונה הייתה שאבנים אלה הובאו על ידי בני האדם מגבעות פרסלי השוכנות ליד העיר המודרנית פמברוקשייר שבויילס. לפי תאוריה מאוחרת יותר האבנים הובאו למקום מאתר שבו היו שרידי קרחונים רבים, שנסחפו לכיוון דרום אנגליה על ידי הקרחון האירי הגדול Шаблон:הערה. ייתכן כי אבנים ניצבות אחרות היו קודם לכן סארסנים קטנים (סוג של אבנים באנגליה שנותרו כשריד לסחף של אבן חול), ומאוחר יותר הן שימשו כמשקופים. האבנים, שמשקלן הוא כארבעה טון, היו מורכבות בעיקר מדיוריט אורדוביקי, אך כללו דוגמאות של ריוליט, טוף, אפר געשי וכורכר. גובהן של כל אחת מהאבנים היה שני מטרים, רוחבן נע בין מטר למטר וחצי ועובין הגיע לכשמונים ס"מ. אבן המזבח (1) היא אבן חול סילורית-דבונית שגובהה כפול מזה של האבנים הכחולות, הובאה מדרום פמברוקשייר או מברקון ביקונס. ייתכן גם כי היא ניצבה במקום כמונולית יחיד.
בתקופה זו הורחבה גם הכניסה המזרחית, וכתוצאה מכך היא תאמה באופן מלא את כיוון זריחת השמש באמצע הקיץ ואת כיוון שקיעתה באמצע החורף. אולם, השלב הזה של המונומנט ננטש לפני שבנייתו הסתיימה, האבנים שמילאו את בורות Q ו-R הוסרו, והבורות עצמם נסתמו. למרות זאת נראה כי לקראת סוף הבנייה ההי סטונהנג' בעל חשיבות רבה יותר מהמונומנט שבאוובורי, וייתכן כי אמסבורי ארצ'ר (שרידי גופה שהתגלו בשנת 2002) היה יכול לראות את האתר כפי שהוא היה באותה תקופה.
ייתכן כי ההילסטון הוקמה גם היא בתקופה זו מחוץ לכניסה הצפון-מזרחית, למרות שאין וודאות בתיארוך. ההתחלה הייתה כאשר האבן השנייה, שכעת כבר לא ניתן לראות אותה, חוברה להילסטון. בשלב השני, או אולי השלישי, הובאו אבני שער גדולות והוצבו בסמוך לכניסה הצפון-מזרחית, ומהן נותרה כיום רק אבן סלוטר שגובהה 4.9 מטרים. מאפיינים אחרים של סטונהנג' המתוארכים לשלב השלישי כוללים את ארבע תחנות האבן (6), ששתיים מהן ניצבו בראשי תילים (2 ו-3). התילים נודעו כתילי קבורה למרות שלא נקברו בהם מתים. השדרה (10) הייתה זוג מקביל של חפירים ותעלות שהובילה אל נהר אייבון. מסביב לתחנות האבן נחפרו שני חפירים נוספים הדומים לחפיר הילסטון, שבאותה תקופה כבר היה למונולית יחיד.
של סטונהנג' מתחילת המאה ה-18]] השלב המשמעותי הבא בבניית סטונהנג' היה בשלהי האלף השלישי לפנה"ס, שבו הובאו 30 אבנים אוליגוקניות-מיוקניות סארסוניות גדולות אל המחצבה ממרחק של 40 ק"מ צפונית לסטונהנג'. האבנים הונחו בתוך שקעים ומחברים, ושלושים מהן הוצבו במעגל שהיקפו 33 מטרים, ומעל כל אחת מהאבנים שבמעגל הונח משקוף אבן שהוכן בצורה אחידה. גובהה של כל אבן עומדת היה 4.1 מטרים, רוחבה 2.1 מטרים ומשקלה 25 טונות. ניכר מהאבנים כי העבודה עליהן נעשתה בזהירות רבה; האורתוסטאטים (אבן הניצבת על הקרקע וידועה כאלמנט באדריכלות המגליתית) מתרחבים קלות בסמוך לקצה האבן על מנת ששוליהם יוותרו קבועים כאשר הם מורמים ממצב השכיבה על הקרקע, וכאשר אבני המשקוף מעוקלות במקצת על מנת לשמור על רציפות המראה המעגלי של המונומנט. צדדי האבנים הפונים פנימה חלקים מהצדדים הפונים החוצה מהמעגל. עובין הממוצע של אבנים אלה הוא 1.1 מטר והמרחק הממוצע ביניהן הוא מטר בודד. על מנת להשלים את המעגל היה צורך ב-74 אבנים, וייתכן שחלקן נלקחו מהאתר או שבנייתו לא הסתיימה מעולם. אורכן של אבני המשקוף הוא 3.2 מטרים, רוחבן מטר אחד ועוביין 80 ס"מ. קצות המשקופים נמצאים בגובה של 4.9 מטרים מעל פני הקרקע.
בתוך המעגל נצבו חמישה טריליתונים מאבן סארסנית שסודרו בצורת פרסת סוס, כאשר פתח הפרסה פונה לכיוון צפון מזרח. משקלן של כל אחת מעשר אבנים אלה עמד על כ-50 טונות, הן נשאו חמישה משקופים וחוברו זו לזו באמצעות מערכת מחברים מורכבת. האבנים סודרו באופן סימטרי; זוג הטריליתונים הקטן ביותר היה בגובה שישה מטרים, הזוג הבא גבוה במקצת, והטריליתון הגבוה ביותר שנישא לגובה של 7.3 מטרים ניצב בפינה הדרום-מערבית. רק אחד מבין הטריליתונים הללו עדיין עומד; כ-6.7 מטרים מהיקף הפרסה שמעל הקרקע עדיין גלוי, ו-2.4 המטרים הנותרים קבורים מתחת לאדמה.
על אחת מהאבנים הסארסניות, הידועה כאבן מספר 53, נמצאו תחריטים של פגיון ו-14 ראשי-גרזן. תחריט נוסף של ראש גרזן נמצא על הצדדים הפונים החוצה של אבנים 3, 4 ו-5. ישנו קושי בתיארוך תחריטים אלה, אך מבחינה מורפולוגית הם דומים לכלי נשק מתקופת הברונזה, וסריקות בלייזר שנערכו לאחרונה תומכות בפרשנות זו.
לפי בדיקות תיארוך פחמן-14 מעריכים כי שלב זה התרחש בין 2440 ל-2100 לפנה"ס.
נראה כי בחלק מאוחר יותר של תקופת הברונזה הוצבו האבנים הכחולות מחדש בפעם הראשונה, למרות שהפרטים המדויקים לגבי תקופה זו לא ברורים. האבנים הוצבו בתוך המעגל הסארסני החיצוני, ובמקביל עוצבו מחדש. על חלק מהאבנים יש חריצים מכלי עץ בדומה לאבנים הסארסניות, ועל סמך ממצאים אלו נטען לאפשרות שכל האבנים האלה היו מקושרות זו לזו באמצעות משקופים באותה תקופה, הכל כחלק ממבנה גדול יותר.
בשלב זה האבנים הכחולות סודרו מחדש והונחו במעגל בין שתי שורות של אבנים סארסניות, ובצורת אליפסה במרכז המעגל. ישנם ארכאולוגים הטוענים כי חלק מהאבנים הכחולות בתקופה זו השתייכו לקבוצה שנייה שהובאה מוויילס. כל האבנים היו מוצבות בצורה מושלמת, כאשר המשקופים לא חיברו ביניהן יותר. ייתכן כי אבן המזבח הועברה לתוך האליפסה והוצבה במאונך. למרות ששלב זה עשוי להיחשב למרשים ביותר מבין שלבי הבנייה של סטונהנג', שלב 3 ד' נבנה בתוך זמן קצר ביחס לשלבים שקדמו לו, כיוון שהאבנים הכחולות הוצבו מחדש בצורה לא טובה והחלו ליפול. אולם, לאחר שלב זה בוצעו רק שינויים מועטים באתר.
זמן קצר לאחר מכן הוסר החלק הצפון-מזרחי של מעגל האבנים הכחולות שנבנה בשלב 3 ד', וכתוצאה מכך נוצר מבנה בצורת פרסת סוס הידוע כפרסת הסוס הכחולה. המבנה הזה שיקף את הצורה של הטריליתונים הסארסניים שבמרכז, והוא מתוארך לתקופה שבין 2270 ל-1930 לפנה"ס. מראה האתר לאחר שלב זה דומה לסיהנג' שבנורפוק.
למרות שעבודות הבנייה האחרונות בסטונהנג' בוצעו בשנת 1600 לפנה"ס בקירוב, והשימוש הידוע האחרון באתר היה במהלך תקופת הברזל (ואולי אף במאה ה-7), ואף שבאתר נמצאות מטבעות רומיים, קצה עצם מחודד ושלד של אדם צעיר ממין זכר (המתוארך לתקופה שבין 780 לפנה"ס ל-410 לפנה"ס), אין עדויות חותכות לכך שסטונהנג' נותר בשימוש רציף או כיצד השתמשו בו. הממצאים המעניינים מתקופה זו הם מגילת הקשת מהמאה ה-6 או המאה ה-7, שנחצבה בהילסטון, וקבר של אדם סקסוני שראשו נערף, והמתוארך למאה ה-7. סטונהנג' היה מוכר למלומדים בימי הביניים ומאז הוא נחקר על ידי רבים.
הבעלות על סטונהנג' עברה מיד אל יד כמה פעמים מאז שהמלך הנרי השמיני רכש את מנזר אמסבורי ואת אדמותיו. הנרי העניק את האחוזה לרוזן מהרטפורד, ולאחר מכן עברה האחוזה ללורד קרלטון, וממנו אל המרקיז מקווינסברי. משפחת אנטרובוס מצ'שייר רכשה את האחוזה ב-1824, אך מכרה אותה ב-1915 לאחר שאחרון היורשים נהרג בצרפת Шаблон:הערה. ססיל צ'אב רכש את סטונהנג' בתמורה ל-6,000 לירות שטרלינג, ושלוש שנים לאחר מכן העביר את הבעלות על האתר לרשות המדינה.
לסטונהנג' עולים לרגל נאו-דרואידים ומאמינים באמונות פגניות ונאו-פגניות. זריחת השמש באמצע הקיץ מושכת למקום מבקרים מאז שנות ה-70 של המאה ה-19, והתיעוד הראשון לטקסים דרואידים במקום מתוארך ל-1905. למרות מאמצי הארכאולוגים וההיסטוריונים להפריד בין הדרואידיות מתקופת הברזל לבין המונומנט העתיק, הפך סטונהנג' לאתר המזוהה עם הדרואידיות הבריטית, נאו-פגניזם ופילוסופיית הניו אייג'.
כאשר סטונהנג' נפתח לציבור הרחב ניתן היה ללכת בין האבנים ואף לטפס עליהן. אולם, ב-1977 נאסרה פעילות זאת לאחר שהתברר כי היא האיצה את הבליה של האבנים Шаблон:הערה. לאחר קרב בינפילד ב-1985, שבמהלכו אירע עימות אלים בין המשטרה המקומית לבין מאמיני ניו אייג' שבקשו לערוך טקס באתר, נאסר השימוש באתר למשך מספר שנים, ונכון לשנת 2008 הטקסים הנערכים באתר נמצאים תחת ביקורת קפדנית. המבקרים אינם רשאים לגעת באבנים, אך הם ראשים להתקרב לשביל המקיף אותן בסמוך להן. קרן המורשת האנגלית אסרה על כניסה במהלך נקודות השוויון וההיפוך בקיץ ובחורף, ובנקודת השוויון של האביב והסתיו. בנוסף, ניתן להזמין מראש היתר כניסה לתוך מעגל האבנים בזמנים שאינם אסורים לביקורШаблон:הערה.
מצבו של סטונהנג' הושפע בשנים האחרונות מהקירבה לכביש A303 המחבר את אמסבורי ווינטרבורן סטוק, וכביש A344. בתחילת 2003 הודיעה מחלקת התחבורה הבריטית על כוונתה לשדרג את A303 ולבנות, בין היתר, מנהרה בשם "מנהרת הדרכים סטונהנג'"; אולם, ב-6 בדצמבר 2007 הוכרז כי תוכניות אלה בוטלו Шаблон:הערה.
מדיניות הביקורים הנוכחית זכתה לביקורת רבה, והוועדה לעניינים ציבוריים של בית הנבחרים הבריטי מתחה ב-1983 ביקורת נוקבת על מצב האתר, והגדירה אותו כ"חרפה לאומית". למרות זאת התוכניות להקים במקום מרכז מבקרים חדש נתקלו בהתנגדות, בעיקר מצד התושבים המקומיים. קרן המורשת האנגלית הציעה לבנות מבנה חדש באמסבורי על גבול אתר המורשת העולמית, במרחק של שלושה קילומטרים מהאבנים. המבקרים יוסעו אל האתר ויוחזרו ממנו על ידי רכבות מיוחדות, ויוכלו לגשת אל האבנים עצמן לאחר שילכו ברגל לאורך הקילומטר האחרון.
המקומיים באמסבורי התלוננו על כך שהתוכנית תסיט את התנועה מאזור סטונהנג' אל עירם. הם גם טענו שהתוכניות עשויות לגרום לירידה בתיירות הזרה. לבסוף בוטלו תוכניות אלה בדצמבר 2007.
התרבות שבנתה את סטונהנג' לא הותירה אחריה שפה כתובה כלשהי, והיא עתיקה בהרבה מהתרבויות הראשונות שהותירו אחריהן כתובות כלשהן. נושאים רבים הקשורים לסטונהנג' עדיין שנויים במחלוקת. ריבוי התאוריות מכונה לפעמים "תעלומת סטונהנג'". יש עדויות מעטות, אם בכלל, לשיטות הבנייה ששימשו את בנאי סטונהנג'. במשך השנים הציעו מספר מומחים כי בבניית סטונהנג' נעשה שימוש בשיטות על-טבעיות או אנכרוניסטיות, כאשר התאוריות מסתמכות על כך שכמעט בלתי אפשרי להזיז אבנים מסוג זה בשיטות שהיו קיימות בעבר. אולם, השיטות המקובלות, המסתמכות על טכנולוגיה נאוליתית, הוכיחו את יעילותן בהזזת והצבת אבנים בסדר גודל זה. ההשערות לגבי תפקידו של האתר כוללות מצפה כוכבים (בגלל מיקומו בנקודות הקשורות ליום הארוך והיום הקצר ביותר בשנה) או אתר דתי כלשהו. בשנים האחרונות הועלו תאוריות שלפיהן סטונהנג' שימש כאתר קבורה לאריסטוקרטיה המקומית.
לאורך כל ההיסטוריה המתועדת משכו סטונהנג' והמונומנטים שמסביבו את תשומת הלב של חובבי העתיקות והארכאולוגים. ג'ון אובריי היה הראשון שבחן את האתר בצורה מדעית בשנת 1666, ותיעד בשרטוט שהכין את הבורות הנקראים על שמו. ויליאם סטאקלי המשיך את עבודתו של אובריי במאה ה-18, אך התעניין גם במונומנטים הסמוכים לסטונהנג', וזיהה, גם אם לא בצורה מדויקת, את השדרה והקורסוס. סטאקלי החל לחפור גם ברוב תילי הקבורה המקומיים, והוא זה שטען לראשונה כי סטונהנג' קשור לדרואידיות.
ויליאם קנינגטון היה הבא שחקר את האזור במאה ה-19, וחפר ב-24 תילי קבורה בתוך ומחוץ למעגל האבנים. הוא גילה את העצים המפוחמים, את עצמות בעלי החיים, את כלי החרס ואת הכדים עם אפר מתים. קנינגטון זיהה את הבור שבו ניצבה אבן השחיטה. באותה תקופה החל כם ריצ'רד קולט הואר בפעילותו באתר, וחפר ב-379 תילי קבורה במישור סולסברי לפני שהחל לעבוד עם קנינגטון וויליאם קוקס על 200 תילי קבורה באזור האבנים. על מנת למנוע מהחופרים הבאים לבזבז את זמנם, הותירו השלושה חתיכת מתכת עם ראשי תיבות בכל תל קבורה שחפרו בו.
בתחילת המאה ה-20 נטו רוב האבנים הכחולות בצורה מסוכנת, ככל הנראה בעקבות הגידול במספר המבקרים שטיפסו עליהן במאה ה-19, ושני מהטריליתונים נפלו. בעבודות השימור שהתבצעו בשלושה שלבים עיקריים, יושרו האבנים הלא יציבות והוצבו מחדש במקומם המקורי באמצעות מידע מציורים עתיקים; ההיסטוריון בריאן אדוארדס אמר: Шаблон:ציטוט
ויליאם גאולנד פיקח על השיפוצים המשמעותיים הראשונים באתר שנערכו ב-1901. בזמן השיפוצים האבנים שהיו בסכנת נפילה יוצבו באמצעות יציקות בטון, ובמקביל נערכו באתר חפירות נוספות מסביב לאבנים. חפירות אלה היו השיטתיות ביותר והן חשפו יותר מידע על דרך הקמת סטונהנג' מאשר 100 השנים הקודמות של המחקר המדעי. במהלך שנות ה-20 גילה ויליאם האולי את בסיסן של שש מהאבנים ששוקמו, בנוסף לחפירות שביצע בחפיר החיצוני. האולי גם מצא בקבוק יין שקנינגטון הותיר אחריו ליד אבן השחיטה, וסייע בגילוי מחדש של בורות אובריי. האולי נחשב לראשון שקבע כי מדובר באתר שנבנה בכמה שלבים. החברה הבריטית לחקר עתיקות מינתה ב-1950 את ריצ'רד אטקינסון, סטיוארט פיגוט וג'ון פ.ס סטון לבצע חפירות נוספות באתר. הם מצאו מספר רב של שרידי גופות שרופים ופיתחו את תאוריית הבנייה בשלבים השולטת עד היום באוריינות הקשורה לסטונהנג'. אטקינסון חזר על רוב עבודתו של האולי בשנות ה-40 ובשנות ה-50, וגילה את תחריטי הגרזנים והפגיונות שעל האבנים הסארסניות. עבודתו הייתה משמעותית בהבנת שלושת השלבים העיקריים של בניית סטונהנג'. חפירות ארכאולוגיות נמומצמות ומאוחרות יותר נערכו על מנת להעביר באזור כבלי חשמל, צינורות ביוב ושביל המוביל אל האתר.
בשנת 1958 בוצעו באבנים עבודות שיקום נוספות, ונעשה שימוש ביציקות בטון על מנת לייצב שלוש אבנים סארסניות. עבודות השיקום האחרונות נערכו ב-1963 כאשר אבן סארסנית נפלה והוצבה מחדש, ובאותה הזדמנות יצקו בטון מסביב לשלוש אבנים נוספות. ארכאולוגים שבאו לאחר מכן, כולל כריסטופר צ'יפינדייל מאוניברסיטת קיימברידג' ובריאן אדוארדס מאוניברסיטת מערב אנגליה, תמכו בהבאת מידע נוסף לציבור על עבודות השיקום, ובשנת 2004 כללה קרן המורשת האנגלית תמונות מהעבודות בספרה החדש "Stonehenge: A History in Photographs"
.
החפירות התחדשו ב-1978 כאשר אטקינסון בדק את שרידי קשת סטונהנג' בחפיר החיצוני, וב-1979 כאשר נערכו חפירות הצלה כשהתגלה בור אבן חדש ליד הילסטון בעקבות חפירת תעלה להנחת כבל תקשורת.
בשנת 2005 נערכו בסטונהנג' חפירות נוספות כחלק מפרויקט סטונהנג' ריברסייד. בחפירות התגלו שרידים הנחשבים כשרידי כפר שבו התגוררו האנשים שבנו את סטונהנג' או כמקום מגורים זמני עבור עולי הרגל. האתר, הנמצא ליד חומות דארינגטון במרחק של כשלושה קילומטרים מסטונהנג', הוא גם המיקום של מונומנט עץ גדול. מאז תחילת החפירות נחשפו הרצפות של חלק מהבתים, כלים, עצמות בעלי חיים, ראשי חץ ומונומנטים קטנים נוספים. מנהל הפרויקט - מייק פארקר פירסון - שיער שסטונהנג' וחומות דארינגטון היו מחוברים על ידי נהר אבון, כיוון שבשני המונומנטים יש שדרה המובילה אל הנהר. הוא מוסיף וטוען שהאזור מסביב לסטונהנג' היה אתר קבורה עבור אנשים שחיו מסביב לחומות דארינגטון.
בשנת 2008 החלו חפירות נוספות בתוך מעגל האבנים על מנת למצוא את השברים של עמודי האבן הכחולה המקוריים. המטרה היא לתארך את מעגל האבן הראשון בצורה מדויקת יותר על מנת שניתן יהיה לקבוע את תפקידו.
סטונהנג' הוזכר ותואר פעמים רבות ביצירות תרבות. האתר הפך לסמל התרבות וההיסטוריה של בריטניה, בעיקר בגלל הייחודיות שלו ושורת האזכורים הארוכה באמנות, בספרות ובפרסומות, כמו גם אזכורים באמצעים מודרניים כמו טלוויזיה, קולנוע ומשחקי מחשב.
סטונהנג' מוזכר באגדות על המלך ארתור, וג'פרי ממונמות' אמר כי המכשף מרלין הורה להעביר את סטונהנג' מאירלנד, שם הוקם על ידי הענקים בהר קילראוס. לפי האגדה, הענקים הם אלה שהביאו את האבנים מאפריקה, ולאחר שסטונהנג' נבנה מחדש ליד אמסבורי, ג'פרי מספר כיצד אמברוסיוס אורליאנוס ולאחריו קונסטנטינוס השלישי נקברו בשטח הפנימי של מעגל האבנים. במקומות רבים בספרו ההיסטוריה של מלכי בריטניה מערבב ג'פרי בין אגדות בריטיות ודמיונו הפרטי; ישנה תמיהה מדוע הוא קישר בין סטונהנג' לבין אמברוסיוס, כיוון שישנן עדויות הקושרות את אמברוסיוס לאמסבורי הסמוכה.
לפי ג'פרי נודעו לסלעי סטונהנג' סגולות ריפוי, והסלעים נקראו ריקוד הענקים. אורליוס אמברוסיוס שרצה להקים אנדרטה לזכר הרוגי הקרב עם הסקסונים בחר בסטונהנג' כאתר המונומנט. המלך ארתור שלח את מרלין ו-15,000 אבירים לאירלנד על מנת להשיג את הסלעים. כאשר האבירים כשלו בהזזת האבנים באמצעות חבלים, החליט מרלין להשתמש ביכולות הקסם שלו, פירק את האבנים ושלח אותן לאנגליה. זמן קצר לאחר מכן אורליוס מת ונקבר "בתוך המונומנט סטונהנג'" או בתוך "טבעת סטונהנג' של הענקים".
הילסטון הייתה ידועה בעבר בשם "גבעת הנזיר", ולפי סיפור עם אנגלי, המתוארך לכל המוקדם למאה ה-17 מקורו של השם באגדה הבאה: Шаблон:ציטוט ישנן טענות שלפיהן המילים "Friar’s Heel" (גבעת הנזיר) הן שיבוש של “Freyja’s He-ol” או “Freyja Sul”, הנגזרים משמה של האלה הנורדית פריה והמילה הוולשית עבור דרך או יום ראשון, בהתאמה. לעומת זאת, נטען כי שם האבן רק רומז על תנוחתה או מיקומה. השם איננו ייחודי והארכאולוג צ'ארלס וורן גילה מונולית באותו שם באזור לונג ברדי שבדורסט.
(מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון)]] ניתן לתארך את תחילת ההתעניינות בבריטניה העתיקה למאה ה-16 והמאה ה-17 בעקבות עבודתם החלוצית של ויליאם קמדן, ג'ון אובריי וג'ון אוולין. הגילוי מחדש של עברה של בריטניה היה קשור גם לעליית כוחה של האימפריה הבריטית. חוקרים כגון סטאקלי ניהלו חפירות באתרים מגליתיים, כולל סטונהנג' ואייוובורי. הממצאים שלהם גרמו למחלוקת עזה על משמעות האתרים, והפרשנויות המוקדמות משקפות חיפור אחר הסבר מיסטי.
בשלהי המאה ה-17 הופרכו ההסברים המוקדמים, שהסתמכו על היופי והתחכום בבניית סטונהנג', שלפיהם הבנאים המקוריים היו אנשי האימפריה הרומית, והוכח כי סטונהנג' נבנה על ידי התושבים המקומיים בתקופת האבן החדשה. החל מתקופה זו האמנים החלו לצייר תמונות של תילי קבורה, אבנים ניצבות וחפצים שהוצאו מהקרקע. ציורים אלה הולידו דימויים שונים של האנשים הפרהיסטוריים שיצרו את החפצים הללו, וסייעו בגיבוש דימויה של בריטניה בעיני הציבור הרחב באמצעות ספרים מצוירים, הדפסים ומפות. המחלוקות על מוצא הבריטים והזהות הלאומית הובילו למסקנה כי הבריטים הם עם עתיק, ושהממלכה המאוחדת תגיע להרמוניה גדולה יותר באמצעות חיפוש אחר עבר משותף. עבור האנגלים, העבר הזה נמצא במערב, והוא מתחיל בסטונהנג' ונמשך על האזורים הגאליים של ויילס וקורנוול.
אמנים כגון ג'ון קונסטבל וויליאם טרנר סייעו במאה ה-19 להבנת ההיסטוריה הבריטית באמצעות הבאת האתרים המגליתיים לתודעה הציבורית. הפילוסוף אדמונד ברק טען כי חוש "הרוממות" התעורר בגלל "רגשות של סכנה וטרור, אי בהירות וכוח, באמנות כמו גם בחיים". דבר זה אפיין את העבודות האמנותיות והספרותיות של אותה תקופה, והיווה את הבסיס התאורטי להערכה ההולכת וגוברת לאתרים והריסות תרבותיים מבודדים. מהסיבות הללו סטונהנג' הפך למוקד עניין ייחודי בקרב האמנים. ברק עצמו כתב: Шаблон:ציטוט ציורים של טרנר וקונסטבל לא צוירו על סמך המצב האמיתי של האבנים. טרנר הוסיף אבנים שלא היו קיימות במציאות, והממדים של אלו שהיו קיימות לא היו מדויקים. הציורים תוכננו כך שיהיו בעלי אפקט רומנטי, כפי שהיה נהוג באותה תקופה. לאורך המאה ה-19 הופיע מוטיב חדש בתיאורים של סטונהנג' שהתאפיין בשלילת הפגניות. גישה זו יוצגה על ידי ציירים כגון ויליאם אוברנד גלר, שצייר ב-1832 את הציור "קורבנם של הדרואידים" (The Druid's Sacrifice). ברומן טס לבית דרברוויל מאת תומאס הארדי הדמות הראשית, טס, נלכדת על ידי המשטרה בסטונהנג', כאשר טבעו הפגני של האתר משמש להגברת מאפייניה של הדמות.
הביטלס הופיעו ב-1965 בסרט Help!, כאשר ברקע ניתן לראות את סטונהנג'. האתר שימש גם לעריכת קונצרטים החל מ-1972 כאשר במקום נערך פסטיבל סטונהנג' החופשי. המונומנט ממשיך להופיע בסרטים, בטלוויזיה וברדיו גם בגלל תפקידו כמבנה וכסמל מוכר של בריטניה. המונומנט הפך לפופולרי גם במשחקי מחשב בהם מוצגים שימושים חלופיים לסטונהנג' או נחקר טבעו האיקוניני.
![[157/365]](https://img1.advisor.travel/f550x450px-Stonehenge_7.jpg)
