האי טרסיירה המכונה גם האי הסגול, הוא אי בארכיפלג האיים האזוריים במרכז צפון האוקיינוס האטלנטי. זהו אחד מהאיים הגדולים של הארכיפלג ובו אוכלוסייה של 56,000 תושבים בשטח של 396.75 קילומטרים רבועים. כאן שכנה בעבר בירת הארכיפלג והיום היא נחשבת לאתר מורשת עולמית (אנגרה דו אירואיז'מו). האי הוא מקום מושבם של בית המשפט העליון ושל הבסיס הראשי של חיל האוויר האמריקאי באיים האזוריים.
מספר קטן של מבנים מסוג היפוגאום נתגלו על האי טרסיירה, עדות לנוכחות אנושית שהייתה על האי לפני יותר מ-2000 שנה, עוד לפני ההתיישבות הפורטוגזית.
מבחינה היסטורית, יש אי-וודאות בנוגע לתאריך בו נתגלו האיים האזוריים. על תרשימים ימיים עתיקים ניתן לראות שהאיים זוהו עוד בשנת 1325.
תיעוד ראשון רשמי בו מופיעים האיים האזוריים בכלל וטרסיירה בפרט הוא מסמך משנת 1439 שנכתב על ידי גונזאלו וולו קברל. כנראה שהאי טרסיירה עצמו התגלה על ידי רב החובל של ויסנטה דה לאגוס, וולו קברל ב 1-בינואר 1445. במסמכים הראשונים שנכתבו לאחר תקופה זו החל להופיע שמו של האי השלישי בארכיפלג - Ilha de Jesus Cristo (האי של ישו), ומאוחר יותר הוא שונה ל-Ilha de Jesus Cristo da Terceira. ההיסטוריון וההומניסט גספר פרוטוסו, הסביר מאוחר יותר את מקור שמו של האי בציינו בין היתר כי:
בלי קשר, זה היה רק שם זמני. בפורטוגזית שגורה המילה Terceira היא "השלישי" ומשמעותה במקרה זה "האי השלישי" או "השלישי להתגלות" וזה השם שנטבע בקרב התושבים עד היום.
הקולוניזציה של האי החלה על ידי צו של אינפנטה ד. אנריקה (21 במרץ 1450) שהסמיך את Jácome de Bruges לנהל את ענייני האי. המתיישב הראשון באי היה Fernão d'Ulmo הצרפתי אשר מאוחר יותר נטש את המקום מסיבות לא ידועות. ברוז' המשיך להביא משפחות של מתיישבים מפלנדריה וממקומות נוספים בפורטוגל, הרפתקנים, בעלי חיים וציוד.
היישוב הראשון בטרסיירה נוסד ב-Quatro Ribeiras, באזור Portalegre ליד קפלה קטנה בסנטה אנה. ברוז' חזר כל הזמן נסע אל פלנדריה כדי לגייס מתיישבים חדשים למושבה שלו. באחת מנסיעותיו למדיירה הוא גייס את דיגו דה טייב והפך אותו לסגנו ובין היתר גם למפקח על האי טרסיירה. כמה שנים מאוחר יותר, ברוז' העתיק את מקום מגוריו לפראייה, החל לבנות את כנסיית מטריז בשנת 1456 והמשיך לנהל את האי ממקום מושבו עד שהוא נעלם באופן מסתורי ב-1474 באחד המסעות שלו בין המושבה לבין היבשת. בעקבות היעלמותו, אינפנטה ד. ביאטריס, בשמו של בנה אינפנטה ד. דייגו (מי שירש את האיים טרסיירה וגרסיוסה) חילקה את האי טרסיירה לשני אזורים: אנגרה (שניתנה ל-João Vaz Corte Real) ופראייה (שניתנה ל-Álvaro Martins Homem). מלבד מתיישבים פורטוגזים, פלמים, עבדים רבים מאפריקה וגם נוצרים ויהודים אכלסו את האי בשלב זה תוך שהם מפתחים מיזמים מסחריים רבים כולל גידול חיטה (שיוצאה במהלך המאה ה-15 בכל רחבי האימפריה), קני סוכר, צמחים להפקת צבע לתעשייה ועצים (בעיקר עבור תעשיות הבנייה). התפתחות זו נמשכה עד סוף המאה ה-19, עם כניסתם של גידולים חדשים, כולל תה, טבק ואננס.
במהלך מלחמות הירושה בשנת 1580, האיים האזוריים היו המקום היחיד ברחבי האימפריה הפורטוגלית שהתנגד לספרדים עד הקיץ של 1583. המלך הספרדי פיליפה השני הציע לאיים האזוריים חנינה במידה והם ייכנעו. כל האיים התנגדו לכך מלבד האי סאו מיגל שנשבע אמונים למלך הספרדי. אחרי הקרב על פונטה דלגדה (שבו Álvaro de Bazán, המרקיז הראשון של סנטה קרוז, ניצח את תומכיו האנגלו-צרפתיים של הטוען לכתר הפורטוגזי דון אנטוניו) גורשו המפסידים מחופי האי סאו מיגל ורוכזו הכוחות המנצחים בחוף הממוגן פחות של אנגרה דה הרוסימו. למרקיז המנצח היה צי של 96 ספינות ו-9500 חיילים (וכן חיילים בתוך סאו מיגל) והוא הצליח להביס את צבאו של דון אנטוניו ביום אחד בלבד. למרות שהחיילים הצרפתים והאנגלים ששהו באי אולצו להתפרק מנשקם, דון אנטוניו וקומץ מתומכיו הצליחו להימלט ללא פגע.
המלך הפורטוגזי חואן הרביעי התקבל באיים האזוריים בשמחה והם קיבלו עצמאות במסגרת האיחוד האיברי. מתיישבים ספרדים באנגרה דה הרוסימו הפכו להיות במעמד מועדף, אך הוא נשלל מהם לאחר החלת הריבונות הפורטוגזית על האיים בשנת 1640.
ב-1766 אורגנה מחדש מערכת הממשל ואנשי צבא קיבלו זכות להתיישב באנגרה דה הירוסימו.
ב-1810 מספר עיתונאים ואנשים נוספים שתמכו בצרפתים כולל התעשיין Jácome Ratton הוגלו מהאיים האזוריים.
ב-1828 האיים האזוריים אימצו את חוקת פורטוגל ונוסדה בהם חונטה זמנית תחת הדגל של מלכת פורטוגל, מריה ה-2. חילוקי דעות בין המיגליסטים (תומכי השליט האבסולוטי מיגל הראשון) לבין הליברלים (תומכי החוקה המלכותית שיוסדה על ידי המלך הפורטוגזי חואן ה-6) באו לידי ביטוי בקרב על פראיה דה ויטוריה ב-1829. כתוצאה מכך אנגרה הוכרזה כבירת פורטוגל ב-15.3.1830 על ידי הכוחות החוקתיים. כוחות אלו תמכו והגנו על הגולים הליברליים שהיו לצידה של מלכת פורטוגל מריה ה-2 ושזכויותיהם הופרו על ידי דון מיגל. ב-1832 פדרו ה-2 (המלך הקודם ויורש העצר של המלכה מריה) הגיע לאיים האזוריים לכונן משטר כאופוזיציה למשטר האבסולוטי בליסבון בראשות Marques of Palmela שנתמך על ידי תושבי האיים האזוריים Mouzinho da Silveira ו-Almeida Garrett שפיתחו רפורמות שונות.
ב-16.3.2003 נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש, ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, ר"מ ספרד חוזה מריה אסנאר ור"מ פורטוגל חוזה מנואל ברוסו נפגשו בטרסיירה כדי לדון בפלישה לעיראק שהחלה 4 ימים מאוחר יותר, ב-20.3.2003.
ב-24.8.2011 האי טרסיירה הגיע לראש מהדורות החדשות לאחר שטיסה 236 של חברת Air Transat ביצע בו נחיתת חירום לאחר שאזל הדלק במהלך הטיסה.
האי טרסיירה כולל 4 שכבות חופפות שנבנו מעל מבנה גאולוגי שנקרא הבקע של טרסיירה. זהו צומת של 3 לוחות טקטוניים: הלוח האירואסייתי, הלוח האפריקאי והלוח הצפון אמריקאי. מבנים וולקנים אלו עלו מעומק של 1500 מטר מקרקעית האוקיינוס האטלנטי. תיארוך בעזרת פחמן וכן מיפוי גאולוגי שיפרו את הידע הכרונולוגי הקיים של הפעילות הוולקנית באי טרסיירה בתקופות הפליסטוקן התיכונה ובתקופת ההולוקן. ידע זה הביא למיון של ההתפרצויות הגעשיות השונות לפי הרשימה הבאה:
הלוחות הטקטוניים של האי בולטים לעין על ידי 2 מגרעות בפינתו הצפונית של האי (המגרעות של Lajes ושל Fontinhas שנמצאות במרחק של 3 ק"מ זו מזו). המגרעת הראשונה הייתה אחראית לכמה אירועים סייסמיים חמורים. באופן היסטורי, שתי המגרעות יצרו רעידות אדמה יחסית שטחיות אך חזקות שהביאו לאובדן רכוש בפינה הצפונית של טרסיירה. (במיוחד ב-1614 וב-1841). הרעש של שנת 1614 היה בעוצמה שבין 5.8 ל-6.3 בסולם ריכטר. המגרעת השנייה נמצאת בצדו הדרום-מזרחי של הר הגעש סנטה ברברה והיא מאופיינת בסלעים וולקנים דמויי כיפה וצלבים שנמשכים מהחוף של Ponta do Queimado (למעשה מהאגן ההיסטורי Serreta) ועד הצוקים, המגרעות והלבה הבזלתית שנמצאים ליד מרכז האי.
החלק המערבי של האי מיוער יותר מחלקו המזרחי הודות לרוחות המזרחיות שגורמות למשקעים בחלק המערבי. נקודות עניין גיאומורפולגיות נוספות באי כוללות את המישורים של Achada, את ההרים שליד סנטה ברברה, את האגמים הקטנים Lagoa das Patas ו-Lagoa da Falca. החוף הצפוני הוא אזור שמוכחת בו קיומה של פעילות געשית על ידי שדות לבה וע"י הבריכות ב-Biscoitos. מרכז האי לעומת זה מודגש על ידי תצורות וולקניות פעילות ולא-פעילות כמו Algar do Carvão ו-Furnas do Enxofre שפופולריות בקרב חוקרים ותיירים כאחד. רוב חופי האי מוקפים בצוקים בגובה של כ-20 מטר מלבד בחוף הדרומי ליד אנגרה דה הרוסימו. בחוף הדרומי התמוטטות הלבה הבזלתית במים הרדודים גרמה ליצירת הר ברזיל שמגן על הנמל של אנגרה. היקף החרוט של הר ברזיל הוא כקילומטר אחד והוא מתנשא לגובה של 205 מטר מעל הצד המערבי של הנמל.
רוב החלק הפנימי של האי טרסיירה הוא פראי, הררי ומוגדר כשמורת טבע. ממרומי הרי Serra do Cume ועד המדרונות של סנטה ברברה יש שבילים רבים שלאורכם נמצאות חוות קטנות, קירות אבן ויערות שמהווים גן עדן לכל חובב טבע.
כמו איים אזוריים אחרים, ההתיישבות האנושית הוכתבה על ידי הגאומורפולגיה של פני השטח. החרוטים הגעשיים והרי הגעש שמאכלסים את רוב השטח הפנימי של האי טרסיירה הכריחו את רוב הקהילות להתיישב באזורי החוף ובעמקי הנהרות. כך נוצרה טבעת אורבנית שמקיפה את האי והכוללת לרוב מערכת של כבישים אזוריים. הקהילות השונות החלו כמובלעות חקלאיות והתבססו על עיבוד של שטחים מוגדרים (חלקות). גרעיני הקהילות היו אנשי הדת והכנסיות השונות שמנקדות עד היום את הנוף של האי.
מבחינה מנהלית, טרסיירה מחולקת ל-2 מועצות מקומיות: אנגרה דה הרוסימו ופראייה דה ויטוריה. המועצה של אנגרה דה הרוסימו נמצאת בחלק הדרומי של האי וכוללת את העיר ההיסטורית אנגרה, את הקהילות הפרבריות של העיר וכן קהילות נופש רבות לאורך החופים. (למשל: פורטו מרטינז). פראייה דה ויטוריה מרוכזת בפינה הצפון-צפון מזרחית של האי לאורך הציר שבין קאבו דה פורטו ו-Lajes. מועצה זו נחשבת כמרכז התעשייתי של האי והיא כוללת את אחד משני הנמלים המסחריים של האי, את שדה התעופה הבינלאומי ותעשיות רבות שקשורות לבסיס של חיל האוויר במקום. האי כולל אזורים לא מיושבים במרכז, בחלקים הצפון-מזרחיים שלו וחלקים מהחוף המערבי של האי. במסגרת הקהילות המנהליות ישנה חלוקה לקהילות מקומיות (19 באנגרה דה הרוסימו ו-11 בפראייה דה ויטוריה) שמנוהלות על ידי הנהלה (שכוללת נשיא וקבינט) וגם ועד מקומי (שכולל יושב ראש ומועצה).
אנגרה דה הרוז'ימו, היא הבירה ההיסטורית של טרסיירה, והיא העיר העתיקה ביותר בארכיפלג (נוסדה ב-1534). בהתחשב בחשיבותה ההיסטורית כמרכז לתגליות ימיות במאות ה-15 וה-16 הוכרז מרכז העיר כאתר מורשת עולמית על ידי אונסקו. הכרזה זו נעשתה גם כי העיר קישרה בין אירופה לעולם החדש וב-1499 וסקו דה גמה וב-1539 פדרו דה אלוראדו השתמשו בנמל זה כנמלי הבית שלהם. ההכרזה של אונסק"ו התבססה על קריטריונים שלפיהם הנמל הוא בעל חשיבות היסטורית עולמית.
הפעילות הכלכלית העיקרית באי טרסיירה היא גידול פרות וייצור של מוצרי חלב. האי כולל 2 נמלי ים עיקריים, אחד באנגרה דה הרוסימו ואחד בפראייה דה ויטוריה וכן שדה תעופה מסחרי ושדה תעופה צבאי שמשמש את צבא ארצות הברית.
מלחמות השוורים הפורטוגזיות נפוצות באי והן כוללות שני סוגים: מלחמת שוורים מסורתית שנעשית על ידי רכיבה על סוסים בזירה ומלחמת שוורים ברחוב.
הסוג השני נפוץ החל מהמאה ה-16 ובו לוקחים חלק תושבי האי הכפריים החל מחודשים אפריל-מאי ועד תחילת ספטמבר. באירועים אלו, השור משוחרר בכיכר העיר (או במקום פתוח אחר) עם חבל ארוך שקשור לצווארו. החלק השני של החבל אחוז על ידי 8 גברים שלבושים באופן מסורתי בחולצות לבנות, מכנסיים אפורים וכובעים שחורים והם שולטים בשור מרחוק. אנשים אמיצים מתגרים בשור ומנסים להתקרב אליו מבלי שינגח בהם. אנשים בקהל מנסים להרגיז את השור, לאחוז בחבל שלו עד שלבסוף השור משוחרר והפסטיבל שכולל סעודה כיד המלך מתחיל.
בערים מסוימות, מלחמות שוורים מתבצעות על גבי סוסים והם כוללות תהלוכות המוניות של גברים הלבושים בתלבושות מהמאה ה-16, של סייסים ושל נושאי כליהם. הסייס הוא מרכז האירוע והוא ינסה לעייף את השור ולתקוע חיצים בגבו. המטאדורים פה, בניגוד למטאדורים בספרד, ממלאים תפקיד קטן באירוע ותפקידם לרוב הוא להסיח את דעתו של השור. בסופה של כל מלחמת שוורים יסתערו על השור 8 גברים, כאשר המנהיג שלהם ינסה לתפוס את השור בקרניו וינסה להכניע אותו. כשהשור יותש יתפזרו הגברים ויוכרז סופו של הקרב.
