הר טיטאנו (איטלקית Monte Titano) הוא ההר הגבוה ברפובליקה של סן מרינו ושוכן במרכזה של המדינה. ההר הוא חלק מהרי האפנינים, והוא נישא לגובה 755.24 מטר בין העיר סן מרינו המטפסת על מדרונותיו המערביים לבין העיירה בורגו מג'ורה השוכנת צפונית לו.
בשל ממדיו של ההר, הנראה לעין מכל מקום ברפובליקה של סן מרינו, נעשה לעתים שימוש בשמו ככינוי לרפובליקה כולה (Repubblica del Titano). על שלוש פסגותיו של ההר שוכנות שלוש המצודות של סן מרינו (le tre rocche di San Marino). שלוש המצודות - גואָיטה (Guaita), צ'סטה (Cesta) ומונטאלה (Montale) - היו לסימלה של המדינה הקטנה, והן מופיעות על דגלה, סמלה ועל חלק ממטבעותיה. המצודות מופיעות גם על סמלה ודגלה של העיר סן מרינו.
רכבל באורך של 338 מטר מקשר את הקצה הצפוני של הר טיטאנו, שבתחומה של העיר סן מרינו, אל בורגו מג'ורה. הרכבל נחנך בשנת 1959 ושופץ בשנים 1995-1996. הוא מגשר על תהום של 166 מטר ומהירותו שישה מטרים בשנייה. הרכבל מסוגל לשאת חמישים נוסעים נוסף על הנהג, ויכול להעביר בסך הכול עד 1,190 נוסעים בשעה. נתיב מחבר בין שלוש המצודות לאורך פסגתו המוארכת של הר טיטאנו.
בתור השלישון שכן השטח המהווה כיום את סן מרינו מתחת לפני הים. בעקבות רעידות אדמה התרומם מסיב סלעי מעל פני הים במרחק של כ-80 ק"מ ממיקומו הנוכחי של ההר, וגלש באיטיות עד שהגיע למיקומו הנוכחי. מסיב זה הוא מקורם של מספר הרים באזור, ובהם הר טיטאנו. בשל עברו התת-ימי של האזור התגלו בו שרידי מאובנים של בעלי חוליות ימיים, בעיקר שיני כרישאים, והממצא החשוב ביותר הוא שרידיו של לווייתן ענק השמורים כיום במוזיאון בבולוניה שבאיטליה.
הר טיטאנו עשוי אבן גיר, והוא שוכן בצידה המזרחי של שרשרת הרי האפנינים, במרחק אווירי של 13 ק"מ בלבד מחופי הים האדריאטי. הוא מתנשא כ-200 מטרים מעל לסביבתו, השוכנת בגובה של כ-550 מטר מעל פני הים. ההר מוארך וצר וצורתו כשל לימון. אורכו כ-2.5 ק"מ ורוחבו מגיע לכל היותר לקילומטר בודד. צדו המזרחי תלול מאוד, ואילו מורדותיו המערביים משופעים פחות, והעיר סן מרינו שוכנת עליהם. ממזרח ומצפון לו משתרע מישור רחב ידיים המשתפל עד לים ואילו ממערב ומדרום לו הנוף גבעי. מספר נחלים נובעים בהר וזורמים ממנו לכל הכיוונים, אך כולם נשפכים בסופו של דבר אל הים האדריאטי.
הצמחייה בהר היא ים-תיכונית אופיינית, ולמעט השטח הבנוי מכוסים מורדותיו בעצים ובשיחים. על העופות בהר נמנים הבז המצוי, התנשמת הלבנה, כוס החורבות, הלילית המצויה, העקעק הזנבתן ועקב החורף. מבין היונקים ניתן למצוא בהר טיטאנו את אייל הכרמל, חזיר הבר, היחמור, החמוס, ארנבות, הגירית המצויה, השועל המצוי ועוד.
Шаблон:ערך מורחב על פי המסורת נוסדה סן מרינו בשנת 301, לאחר שהסתת הנוצרי מרינוס הדלמטי נמלט מן האי ראב בים האדריאטי, כיום בשטח קרואטיה, כדי להציל עצמו מרדיפות הקיסר דיוקלטיאנוס. הוא התיישב בהר טיטאנו, שם המשיך בעיסוקו בסיתות אבן והפיץ את הנצרות. בעלת האדמה, פליקיסימה, גבירה מרימיני, התנצרה לאחר שמרינוס ריפא את בנה הנכה, והורישה את האדמה לקהילה הנוצרית הקטנה. מרינוס הועלה מאוחר יותר לדרגת קדוש והמדינה כמו גם עיר בירתה נקראות על שמו. מחקרים מודרניים טוענים כי מרינוס הקדוש חי במאה ה-6 או ה-7, וכי תולדות חייו הותאמו לצרכים פוליטיים מאוחרים.
האזור היה מיושב מאז העידן הפרה-היסטורי, אך הראיות הכתובות המוקדמות ביותר לכך הן מימי הביניים. במאה ה-11 הוקמה המצודה הראשונה על ההר, ובמשך מאתיים השנים הבאות נוספו לה שתי מצודות נוספות. בשנת 1320 חוברו שלוש המצודות בחומה היקפית אשר שרדה במקומות מסוימים עד היום. שטחה של סן מרינו כלל עד המאה ה-13 רק את הר טיטאנו.
המצודה הראשונה והגדולה ביותר מבין השלוש השוכנות על ההר, היא מצודת גוּאָיטָה (Guaita), המכונה גם "המגדל הראשון" (Prima Torre) או "רוקה" (Rocca - "מצודה"). משמעות המילה "גואיטה" בניב המקומי היא "לשמור", והמצודה היא הצפונית מבין השלוש. הגרעין המרכזי של המבנה הוקם במאה ה-11 ושימש כמגן וכמקום מקלט לתושבי סן מרינו. המצודה עשויה משתי חגורות של חומות הגנה היקפיות. בפינותיה של החומה הפנימית היו קבועים מגדלי שמירה שנהרסו במהלך המאה ה-16, והיא מקיפה את מגדל הפעמונים, את מגדל השמירה ואת מגורי השומרים, שחלקם שימשו מהמחצית השנייה של המאה ה-18 ועד שנת 1970 כתאי כליאה. המבנה עוצב ונבנה מחדש במספר הזדמנויות החל במאה ה-13 ועד למאה ה-20, אך אלה לא שינו את אופיו.
שער הכניסה למצודה מתוארך לתחילת המאה ה-15. הוא נבנה לפי עקרונות התכנון המקובלים באותה עת, והיה מוגן בגשר הרמה. ברחבה המרכזית ניצבים מספר תותחים שנתרמו למצודה בשנת 1907 על ידי מלך איטליה ויטוריו אמנואלה השלישי. תותחים אלה שימשו עד לא מזמן לירי טקסי בעת חגיגות ציבוריות. במגדל הדרומי של המצודה ניצב בעבר מזבח שהוקדש לברברה הקדושה, הקדושה המגנה של התותחנים, ובשנת 1960 נבנתה ליד המגדל כנסייה המוקדשת לקדושה.
מגדל הפעמונים הוקם ככל הנראה באמצע המאה ה-16, ונחשב לאחד מסמליה של הרפובליקה. בעבר נהגו פעמוניו להתריע על סכנה אך כיום הם מצלצלים בחגים דתיים ולאומיים. מגדל השמירה המחומש הוקם מחדש במחצית השנייה של המאה ה-15, וגגו מתוארך למאה ה-16. תאי הכליאה שימשו לכליאת אסירים שגזר דינם לא חרג משישה חודשי מאסר. אסירים לתקופות ממושכות יותר הועברו למתקני כליאה באיטליה. כיום מוצגות בתאים אלה תערוכות מתחלפות.
מצודת צ'סטה (Cesta), הידועה גם בכינויים "המגדל השני" (Seconda Torre) או "פראטה" (Fratta), שוכנת בין שתי המצודות האחרות, בשיא גובהו של הר טיטאנו, ברום של 755 מטר מעל פני הים. המקום שימש כעמדת תצפית כבר בתקופה הרומית, ומגדל השמירה נזכר לראשונה במסמך משנת 1253. בשנת 1320 הוקמה חומה חיצונית גבוהה סביב המגדל והיא חוברה לחומה ההיקפית שחיברה את כל שלוש המצודות. המגדל המשיך והיה בשימוש עד סוף המאה ה-16. בדומה למצודת גואיטה, גם מבנה זה שונה פעמים מספר במהלך תולדותיו, וגם הוא שימר את אופיו המקורי, בין היתר הודות לעבודות שיפוץ מקיפות שנערכו בשנים 1924-1925 ועצרו את תהליך התדרדרותו מאז נפסק בו השימוש.
ב-15 במאי 1956 נחנך המוזיאון לכלי-נשק עתיקים (Museo delle Armi Antiche) במצודה, ובו 700 מוצגים מהמאה ה-13 ועד ימינו, שנרכשו על ידי המדינה ממועד הקמתו של המוזיאון עד שנת 1972.
מצודת מונטאלה (Montale), או "המגדל השלישי" (Terza Torre), מתאפיינת בצללית צרה בקצהו הדרומי של ההר. עד המאה ה-13 שכנו במקום ביצורים נפרדים, אשר חוברו לשתי המצודות האחרות בחומה היקפית בשנת 1320. המצודה כונתה במסמכים בשם "פלאטיום מונטאליס" (Palatium Montalis, מילולית "הארמון ההררי"), ותפקידה העיקרי היה להתריע על פעילות תוקפנית מצד אוייביה של סן מרינו מצד דרום. כאשר איום זה נעלם בשנת 1479 איבדה המצודה את חשיבותה האסטרטגית ונינטשה. המצודה שופצה ב-1743, 1817 וב-1935, אך היא אינה פתוחה לקהל הרחב. במצודה תא כליאה בעומק של 8 מטרים הידוע בשם "פונדו דלה טורה" (fondo della torre - "תחתית המגדל") והוא נגיש רק מתקרתו.
שלוש המצודות מופיעות, כולן או חלקן, על ארבע ממטבעות האירו של סן מרינו:
