הר סונג (סינית: 嵩山; פיניין: Sōng Shān; תעתיק סונג שאן – מילולית הר נישא) הוא הר במרכז מחוז חנאן שבמרכז סין. להר יש חשיבות היסטורית ותרבותית כהר המרכזי מחמשת ההרים הגדולים של סין. ההר שוכן על הגדה הדרומית של הנהר הצהוב. פסגתו הגבוהה ביותר היא הר שָׁאושְׁה (少室) בגובה 1,512 מטרים מעל פני הים. ב-2010 הכריז ארגון אונסק"ו על קבוצה של מבנים בשטח של 40 קמ"ר בעמק שבין שתי הפסגות העיקריות של ההר כאתר מורשת עולמית.
רכס סונגשאן שוכן בנפה העירונית דנגפנג, השייכת בנציבות העירונית ג'נגג'ואו, כ-80 קילומטרים מערבית לג'נגג'ואו בירת מחוז חנאן בקרבה ללוו-יאנג, אחת הבירות ההיסטוריות של סין. הרכס כולל כמה הרים שגובהם מגיע עד קרוב ל-1,500 מטרים. הרכס משתרע לאורך של כ-64 קילומטרים ממזרח למערב על שטח של כ-450 קמ"ר, והוא נחלק לשניים, החלק המזרחי של הר טָאיְשְׁה (太室) והחלק המערבי של הר שָׁאושְׁה (少室). בכל חלק יש 36 פסגות. המדרונות מטפסים בתלילות מהעמקים ומיוערים בצפיפות. גובה הרכס נע בין 350 מטרים מעל פני הים ועד ל-1491.7 מטרים בפסגת ג'וּ'נְגִ'י (峻极), הפסגה הגבוהה ביותר של הר טָאיְשְׁה או עד ל-1,512 מטרים בפסגת הר שָׁאושְׁה.
בארכאיקון היה האזור מתחת לפני הים. שלושה אירועים בוני הרים התחוללו במהלך עידן הפרוטרוזואיקון בהר, והם קרויים על שם אתרים בהרים. אורוגנזת סונְגְיָאנְג לפני 2.5 מיליארד שנים, אורוגנזת ג'ונְגְיְוֵּ'ה לפני 1.85 מיליארד שנים ואורוגנזת שאולין לפני 543 מיליון שנים. הצורה הסופית של ההר נקבעה בעקבות הפעילות הטקטונית המכונה תנועת יֵנְשָׁאן (Yanshan Movement), בין היורה לקרטיקון שקבעה את צורתם של רכסי הרים רבים בסין. השכבות הגאולוגיות מתקופות גאולוגיות נרחבות בהר סונג והמאובנים הרבים מאפשרים מחקר גאולוגי ופלאונטולגי עשיר ולכן נבחר הר סונג ב-2004 כפארק גאולוגי (Geopark) של אונסק"ו, חלק מהרשת הגלובלית של פארקים גאולוגיים.
הר סונג נחשב הר קדוש בסין כבר בזמנים קדומים שבהם האמינו שמקור כוחו של השליט בשמים. על פי הקלאסיקה של ההרים והימים "טאישה ושאושה שניהם קברים, ומנחות לשמים ולירקן מובאים אליהם". הסינים הקדומים האמינו שהר סונג הוא האב הקדמון של עשרת אלפי הרים וכי האלים בני האלמוות (仙 - xian שיאן) שוכנים על פסגות ההר. עקב כך נהגו השליטים להקריב קרבן על פסגת ההר במטרה ליצור קשר עם האלים, ולהתפלל לשגשוג מדינתם. על פי המיתוסים נהג הקיסר הצהוב המיתולוגי "לפגוש את האלים" לעתים קרובות על הר סונג, וכך נהגו גם הקיסרים המיתולוגיים האחרים: יאו, יו ושון. השליט האנושי הראשון שיש לגביו תיעוד היסטורי כי העלה קורבן בהר היה המלך וו משושלת ג'ואו, שעשה זאת לכבוד ניצחונו על שושלת שאנג. מתקופת קיסר זה ועד סופה של תקופת שושלת צ'ינג, שושלת הקיסרים האחרונה בסין, קיים תיעוד על 68 קיסרי סין שביקרו בהר או העלו קורבן על ההר.
הסיבה לכך שההר הפך להר קדוש נעוצה בהיות האזור שסביב ההר ערש הציוויליזציה הסינית. נתגלו עדויות רבות ליישובי קבע סביב ההר המתוארכות לתקופה הפלאוליתית, לדוגמה באתר מערת גְ'ה-גִ'י (Zhiji) שבה נתגלו שימוש באש ושרידים פלאוליתיים רבים. בתקופה הנאוליתית התקיימו באזור התרבויות המתקדמות ביותר בפרהיסטוריה של סין: תרבות פֵּילִיגָאנְג (裴李崗; פין-יין Péilǐgāng) המתוארכת בין 7,000 ל-5000 לפנה"ס ותרבות דָאחֶצוּן (大河村). חשיבות האזור כערש התרבות הסינית קיבלה משנה תוקף משנות ה-70 של המאה ה-20 כאשר נתגלו בו אתרים מתרבות לונגשאן: האתר הארכאולוגי וָאנְגְצֶ'נְגְגָאנְג (王城岗, פין-יין: Wangchenggang) בדנגפנג והאתר שִׂיגָ'אי בסמוך לעיר שִׂינְמִי (新密 פין-יין Xīnmì) הסמוכה. מתרבות זו התפתחו המדינות הראשונות והשושלות הראשונות בסין: שיה, שאנג וג'ואו. כמה מערי הבירה של שושלות אלו הוקמו סביב ההר, כולל יָאנְגְצֶ'נְג (שמה הקודם של דנגפנג) ווָאנְגְצֶ'נְגְגָאנְג, שהייתה אחת משתי ערי הבירה של שושלת שיה. התקופה שבה פעלו שושלות אלו עיצבה את האומה הסינית, תהליך היסטורי שהתרחש למרגלות הר סונג. הר סונג הפך למרכז התרבות הסינית ובמקביל ל"מרכז הארץ" (中国, בפין-יין Zhongguo) בתודעה הסינית, כיום כינויה של סין כולה. מסופר על הדוכס ג'וֹאוּגונְג משושלת ג'ואו שחיפש את מרכז הארץ באמצעות שעון שמש בטקסים שנערכו ביָאנְגְצֶ'נְג (כיום דנגפנג) בירתה המזרחית של השושלת. גם הקמת מצפה הכוכבים בסמוך לדנגפנג בתקופת שושלת טאנג, זמן רב אחר-כך, נובעת מהאמונה כי האזור הוא מרכז העולם.
לאחר שהבודהיזם חדר לסין בתקופת שושלת האן נבנו מקדשים בודהיסטים רבים סביב ההר, כולל מקדש סונְגְיְוֵּ'ה, מנזר שאולין ומקדש חְווֵיְשָׁאן. מנזר שאולין היה גם המקור שממנו התפשט הזן בודהיזם בסין. לאזור היה גם תפקיד חשוב בהתפתחות הטאואיזם. בתקופת שושלת וי הצפונית פיתח הנזיר הטאואיסטי הנודע קוֹאוּ צְ'ייֵנְגְ'ה תוך כדי התבודדות את הכת המכונה בֵּייטְייֵנְשְׁה דָאו. המקום המרכזי שתפס ההר בתודעה, בתרבות ובדתות בסין גרם לכך שבמשך כ-2,000 שנים, החל בתקופת שושלת האן, דרך שושלות וי הצפונית, טאנג, סונג, ג'ין, יואן, מינג, צ'ינג וכלה ברפובליקה העממית של סין נבנו סביב ההר, מבנים דתיים ואזרחיים רבים, בהם שלושת צמדי השערים: טאישה, שאושה וצִ'ימוּ, שנבנו בתקופת שושלת האן, מבני הדת העתיקים ביותר בסין, והפגודה של מקדש סונְגְיְוֵּ'ה, הפגודה הראשונה מלבנים שנבנתה בסין והפגודה העתיקה ביותר בסין.
ההר הוא אחד ההרים הקדושים ביותר לטאואיזם בסין, וכולל מקדשים טאואיסטיים חשובים דוגמת מקדש ג'ונְגְיְוֵּ'ה, אחד המקדשים הטאואיסטיים הקדומים בסין, ויחד עם זאת יש גם נוכחות בודהיסטית ניכרת בהר. בהר שוכן מנזר שאולין, הנחשב מקום הולדת הזן בודהיזם, ואוסף הפגודות של המנזר הוא הנרחב ביותר בסין. אקדמית סונְגְיָאנְג שבסמוך היא אחת מארבע האקדמיות החשובות ביותר בסין העתיקה. על ההר ובסביבתו יש שפע של מנזרים טאואיסטיים ובייחוד בודהיסטיים. מבנים דתיים נוספים הם פגודת סונְגְיְוֵּ'ה מהמאה השישית, כמו גם הפגדות מתקופת שושלת טאנג (שלטה 907-618) במקדש פָאוָאנְג. שמונה אתרים של מבנים דתיים ואזרחיים השוכנים בעמק שבין הר טָאיְשְׁה (太室) הר שָׁאושְׁה המשתרעים על שטח 40 קמ"ר בסמוך לדנג פנג הוכרזו אתר מורשת עולמית ב-2010.
