בשנת 1972 הוכחד הראם הלבן מהאזור, ומאז התקיים בעולם כולו בתנאי שבי בלבד. בשנת 1982 הובאו לעומאן עשרה זוגות של ראם לבן מארצות הברית. מספר הפרטים עלה ל-33 בשנת 1986 ול-161 ב-1993, וזאת למרות שהאזור לא זכה להגנה בחוק (בשנת 1979 ניתן צו מלכותי, אשר איפשר את ייסודם של פארקים לאומיים ושמורות טבע, אך הדבר לא קרה). מיני בעלי חיים נוספים שהאזור משמש להם כבית גידול טבעי הם היעל הנובי, גירית הדבש, קרקל, הצבי הערבי והחוברה המדברית, ולחלקם נשקף איום. בשנת 1994 הוכרז האזור כאתר מורשת עולמית.
בשנת 2004 נודע לארגון אונסק"ו כי עומאן מתכוונת להקטין את שטח האזור המוכרז. פניות אל המדינה למסור מידע ודיווחים בעניין האתר לא נענו, או לא נענו באופן מספק, ולבסוף הסתבר כי המדינה החליטה באופן חד-צדדי לצמצמם את שטח המקלט ב-90%, כך שישתרע על פני 2,824 קמ"ר בלבד. במקום החלו עבודות פיתוח לשאיבת נפט וגז טבעי, הוא נחשף לציד בלתי חוקי ולתנועת כלי רכב עבירים, ולמינים המוגנים קמה תחרות בדמות מרעה יתר של גמלים ועיזים. בבדיקות שנערכו בשנת 2007 הסתבר כי אוכלוסיית הראם הלבן באזור התדלדלה מ-450 ל-65 פריטים בלבד, ונותרו בו רק ארבעה זוגות כשירים להזדווגות. גם אוכלוסיות החוברה המדברית והצבי הערבי הצטמצמו. ממשלת עומאן הביעה את הסכמתה לביטול ההכרזה וכך היה. מקלט הראם הלבן היה התקדים הראשון להסרת אתר מורשת עולמית מהרשימה.