הפארק הלאומי בנק ד'ארגן (צרפתית Parc National du Banc d'Arguin - "גדת הארגן") הוא פארק לאומי בשטח של 12,000 קמ"ר במערבה של מאוריטניה, המשתרע לאורך קטע של 180 ק"מ לאורכו של האוקיינוס האטלנטי, בין הערים נואקשוט מדרום ונואדיבו מצפון. מחצית משטחו של הפארק שוכן בתחומי המיים הרדודים של מפרץ ארגן ועד למרחק של 60 ק"מ מהחוף, ואילו המחצית השנייה משתרעת ביבשה ובתחומו של מדבר סהרה. הפארק הוכרז ב-24 ביוני 1976 אך הוקם הלכה למעשה רק בשנת 1978. שטחו הוגדל בשנת 1986 והוא הוכרז כאתר מורשת עולמית בשנת 1989.
הפארק שוכן בקו המפגש שבין האוקיינוס האטלנטי ומדבר סהרה, ומהווה דוגמה לאזור מעבר בין חולות המדבר לקרקע הנישאת על ידי מימי האוקיינוס ושוקעת לאורך החוף. בחלקים מקו החוף, ובמיוחד בחלקו הדרומי של הפארק ובסמוך לאי טידרה, שוכנים שטחים נרחבים הנתונים למשטר הצפה של גאות ושפל. האי טידרה שאורכו 35 ק"מ ורוחבו 8 ק"מ, הוא הגדול מבין איי הפארק, ומעבר לו שוכנים במקום 15 איים בעלי שם, שהידוע שבם הוא האי ארגן. מי המפרץ רדודים ביותר ומגיעים לעומק של 5 מטר בלבד בעת השפל, גם במרחק של כ-60 ק"מ מהחוף. ההפרש בין הגאות והשפל נע בין 60 ס"מ ל-2 מטר, ובעת השפל נחשף שטח של 450 קמ"ר. פנים הארץ עשוי דיונות המגיעות עד לגובה של 15 מטר. בפארק ביצת מנגרובים בשטח של 31 קמ"ר, ששרדה מהתקופה בה שכנו במקום שפכי נהרות אשר זרמו מהסהרה. ביצה בשטח של 74 קמ"ר משתרעת גם באי טידרה בצידו המזרחי הפונה אל החוף.
במקום אין תחנה מטאוראורולוגית, וקשה לנסח נתוניים אקלימיים על סמך ההפרשים בין התחנות המטאורוגולגיות שבנואקשוט ובנואדיבו, בשל המרחקים הגדולים בהם מדובר. האקלים נתון להשפעה ימית ממתנת בסמוך לחופים, ובתוך הארץ הוא מדברי. המשקעים מועטים ובלתי סדירים, ומגיעים לממוצע של 35 עד 40 מ"מ בשנה. טמפרטורת המקסימום בספטמבר שהוא החודש החם ביותר בשנה מגיעה ל-34°C, וטמפרטורת המינימום בדצמבר עומדת על 8°C מ"צ בממוצע. המקום ידוע ברוחות החזקות הנושבות בו.
בחלק מהאיים נתגלו שרידים של התיישבות מתקופת האבן החדשה ומתקופת האלמורבידים. החל במאה ה-15 היה האזור למטרתן של מספר מעצמות אירופיות, והמאבקים על השליטה בו התמקדו במצודה שעל האי ארגן. הפורטוגזים היו האירופים הראשונים שהגיעו למקום ב-1443, ופיתחו בו מחנה לסחר עבדים. הם שלטו במקום משך כמאתיים שנים, וב-1633 כבשו אותו ההולנדים. בשנת 1678 הגיעו הצרפתים לאי, אך נטשוהו ב-1682. הוא השתייך לברנדנבורג ולאחר מכן לפרוסיה בין 1685 ל-1721, ולאחר מכן שלטו בו הצרפתים, ההולנדים ושוב הצרפתים. ב-1728 נכבש האי בידי הצ'יפים של מאוריטניה, אך חזר ושב לשלטון צרפתי בשנותיה המוקדמות של המאה ה-20, וב-1960 היה לחלק ממאוריטניה העצמאית.
כיום יושבים באזור כ-1,500 בני האימראגן (Imraguen), קבוצה אתנית שמקורה בעירוב של ברברים וכושים. האימראגן הם סונים מאלכים בדתם ודוברים ניב של ערבית מגרבית, והם עוסקים בעיקר בדיג בשיטות מסורתיות.
עולם הצומח לאורך החופים, משטחי הגאות והשפל ובאיים כולל הלופיטים, צמחים הגדלים בסביבה בעלת מליחות גבוהה (halophyte), בעוד שבפנים הארץ אופייני הצומח למדבר הסהרה ולסאהל, עם השפעה ים-תיכונית מוגבלת. סך הכך גדלים בתחומי הפארק למעלה ממאתיים סוגי צמחים. על העצים נמנים השיטה, הזקום המצרי והצלף, והמנגרובים הגדלים בביצות בפארק, מגיעים בשטחו לתפוצתם הצפונית ביותר לאורך חופיה המערביים של אפריקה. בפארק שטחים נרחבים בהיקף של 600 עד 800 קמ"ר, בהם גדלים צמחי מים רדודים, והמשמשים כאזור רבייה ומחייה לאוכלוסיית הדגים העשירה.
עיקר פרסומו של עולם החי הפארק הוא בעופות, המופיעים גם בלוגו שלו. מתוך כ-7 מיליון עופות העושים שימוש בנתיב הנדידה שלאורך חופיה המערביים של אפריקה, כ-2.3 מיליון עוצרים בפארק בין החודשים אוקטובר ומרץ, דבר ההופך את המקום לגדול בעולם מבחינה זו. אלה מצטרפים לעופות הקבע במקום, הכוללים את הפלמינגו המצוי, חופמי הצווארון, החופזי ההמנומר, הלימוזה חומת הבטן, הביצנית לבנת הכנף ועוד. וסך הכל נסקרו בפארק לפחות 108 מיני עופות.
על היונקים נמנים צבי הנגב, התן הזהוב, שועל החולות, הפנק, חתול החולות והצבוע המפוספס. היונקים הימיים כוללים מספר מיני דולפיניים בהם הסוסא, הדולפין מצוי, הסטנו תלום השן, הגרמפוס האפור והדולפינן הים תיכוני. עוד פוקדים את חופי הפארק מספר מינים של לווייתני ענק ופוקניים וכן הקטלן, ובאזור חיים כלבי ים נזיריים מצויים וארבעה מיני צבים.
