הפנתאון (בלטינית: Pantheon, מהמילה היוונית Πάνθειον, שפרושה "כל האלים") הוא מבנה בסגנון נאו-קלאסי שנבנה על גבעת זֶ'נֶביֶיב הקדושה ברובע החמישי של פריז, בלב רובע הלטיני. הוא נבנה במקור ככנסייה שיועדה לסנט-זֶ'נֶביֶיב, הקדושה הפטרונית של פריז, אך לאחר שינויים רבים היא מאחדת היום תפקידים ליטורגיים ואתר קבורה מפורסם.
הפנתאון צופה על כל רחבי העיר, ומוקף אתרים ומבנים חשובים נוספים, ככנסיית סנט-אטיין-די-מון, ספריית סנט-ז'נבייב, אוניברסיטת פריז-1 (פנתאון-סורבון) ופריז-2 (פנתאון-אסס), עיריית הרובע החמישי ובית הספר היוקרתי "אנרי הרביעי". רחוב סופלו במזרח מספק פרספקטיבה לעבר גני לוקסמבורג.
המבנה הוא דוגמה מוקדמת לסגנון הנאו-קלסיציזם, עם חזית שנבנתה על פי המודל של הפנתאון ברומא, ומעליה מתנשאת כיפה, שעיצובה מושפע במידה רבה מן הטמפייטו (Tempietto) של ברמנטה. אדריכל המבנה, ז'אק-זֶ'רמַן סוּפְלוֹ (Soufflot, 1713-80), התכוון לשלב את התאורה והקלילות של הקתדרלה הגותית יחד עם העקרונות הקלאסיים. סופלו מת לפני שעבודתו הסתיימה, ותוכניותיו לא הוצעו לפועל במלואן. השקיפות אותה ביקש עבור יצירתו, לא הושגה. יחד עם זאת, זהו אחד ההישגים האדריכליים הגדולים לתקופתו, והמונומנט הנאו-קלאסי הגדול הראשון.
הפנתאון, שנבנה במקור במאה ה-18 ככנסייה, הפך לאנדרטה לכבודם של אנשי המעלה שנטלו חלק משמעותי בהיסטוריה של צרפת. בפנתאון קבורים, בין השאר, וולטר, ויקטור הוגו, ז'אן-ז'אק רוסו, אלכסנדר דיומא, אמיל זולה, פייר ומארי קירי. ייעודיו המשתנים של המבנה, עיטוריו הרבים, ההקדשות שחקוקות על קירותיו והסמלים שבו, מאפשרים לבחון את בניית האומה הצרפתית.
לואי החמישה עשר נדר בשנת 1744 שאם יחלים ממחלה בה לקה, יחליף את הריסות כנסיית ז'נבייב הקדושה בבניין מפואר הראוי לקדושה הפטרונית של העיר פריז. המרקיז דה מריני הופקד על העבודה. מריני מימן את האדריכל סופלו, בו בחר לתכנון כנסיית סנט-ז'נבייב בסגנון הנאו-קלאסי. העיצוב הכללי הוא בצורת צלב עם פורטיקו מסיבי בנוי מעמודים קורינתיים.
היסודות נחפרו בשנת 1758. לואי החמישה עשר הניח את האבן הראשונה ב-6 בספטמבר 1764. ואולם, לנוכח קשיים כספיים ומותו של האדריכל סופלו ב-1780, הבנייה התעכבה. היא הושלמה לבסוף רק בשנת 1790, לאחר פרוץ המהפכה הצרפתית, בידי תלמידיו של סופלו, ז'אן-בטיסט רונדלה (Jean-Baptiste Rondelet) ומקסימיליין ברביון (Maximilien Brébion).
בין השנים 1791 ל-1793 עבר המבנה שינוי מהותי בידי אנטואן כריזוסטום קטרמר דה קנסי (Antoine Chrysostome Quatremère de Quincy), שהעניק לו את מראהו הנוכחי, לאחר שהוסב לפנתאון, כלומר, אנדרטה המוקדשת לזכרם של גדולי בניה של האומה. על פי הצעתו של קלוד עמנואל דה פסטורה (Claude-Emmanuel de Pastoret), החליטה האספה המכוננת הלאומית, בצו מיום ה-4 באפריל 1791, להשתמש במבנה שבנייתו עמדה להסתיים, אך לא לקדשו ככנסייה, כדי שיוכל לשמש כנקרופוליס לאנשי מעלה יוצאי דופן שתרמו תרומה משמעותית לגדולתה של צרפת, כך שמקדשה של הדת יהפוך למקדשה של המדינה, וקברם של אנשיה הדגולים יהפוך למזבח החופש. בגמלון הוצבה הקדשה שהציעה דה פסטורה: "לאנשי המעלה, המולדת אסירת-התודה" ( Aux grands hommes, la patrie reconnaissante).
ובו הכיתוב "לאנשי המעלה, המולדת אסירת-התודה"]] בזמן הקיסרות הראשונה, תחת צו מיום ה-20 בפברואר 1806, המבנה שימש פעם כאתר קבורה לאנשי המעלה ופעם כאתר פולחן. בקריפטה נטמנו ארונות הקבורה בעוד שבאזור העליון התקיימו טקסים דתיים, בעיקר בעלי זיקה להנצחה קיסרית.
Шаблон:השלמה הפנתאון הוא מבנה באורך 110 מטרים וברוחב 84 מטרים. הפסדה המרכזית מעוטרת בעמודים קורינתיים, ומעליהם גמלון משולש, שנוצר בידי דוויד ד'אנגר. המבנה, בצורת צלב יווני, מוכתר בכיפה בגובה 83 מטרים, המחופה בלנטרנה. פנים הכנסייה עוטר בידי ציירים אקדמיים כפּוּבִיס דה-שאוואן (Puvis de Chavannes), אנטואן גרו (Gros) ואלכסנדר קבנה (Cabanel). Шаблон:תמונה רחבה
התוכנית האדריכלית של סופלו כללה כנסייה בעלת כיפה, בצורת צלב יווני, כלומר בעלת ארבעה אגפים קצרים, שווים באורכם וברוחבם. למימוש תוכניתו, שאל סופלו סגנונות אדריכליים שונים, ועל כך כתב מקסימיליין ברביון: Шаблон:ציטוט
סופלו שילב בכנסייתו סיגנונות שונים:
בשל השילוב הזה בין הסגנונות השונים, כנסיית סנט-ז'נבייב הוחשבה בידי פייר לוודן (Pierre Lavedan) ולואי הוטוקר (Louis Hautecœur)כמבנה האקלקטי הראשון. יחד עם זאת, היא מסווגת על פי רוב כנאו-קלאסית, בראש ובראשונה בשל התקופה בה נבנתה, ובשל אוצר המילים האדריכלי הקלאסי בו נעשה שימוש בתכנונה (עמודים, אנטבלטורה, גמלון וכדומה), מתוך שאיפה לחזור לפשטות העתיקה כנגד סגנון הבארוק שרווח באותם ימים.
החל מהמהפכה הצרפתית, ה"פנתאוניזציה", קבורת אישים בפנתאון, התכוננה על רקע מסורות ממצרים העתיקה, עבור דרך יוון ורומא. ההחלטה להעניק לאישיות מסוימת את הכבוד העילאי, השמור לאנשי המעלה של המולדת, וכן ניהול טקס הקבורה, השתנו על פי התקופה בהיסטוריה של צרפת.
בשנת 1791, בעת כינון מושג הפנתאון הצרפתי, האספה המכוננת הלאומית הייתה זו שהחליטה. בשנת 1794 נטלה הוועידה הלאומית את התפקיד והחליטה על קבורתו של ז'אן ז'אק רוסו, אך גם על הוצאתו של מיראבו מהקבר, ומאוחר יותר על הוצאתו של מארה.
בזמן הרפובליקה השלישית, השרים הם שהציעו ובחרו מועמדים. כמה העברות של אישים לפנתאון, כגון זו של אמיל זולה ב-1908, עוררו ויכוחים אלימים.
בימינו, הבחירה נתונה בידי נשיא הרפובליקה. נדרשת רק החלטה, ואין חוק של ממש או מסמך רשמי שקובע את הקריטריונים לבחירה או את צורת הטקס. ניתן למנות מספר נשיאים ברפובליקה החמישית (שארל דה גול, פרנסואה מיטראן, ז'אק שיראק) ששאפו לעטר את כהונתם בקבורת אישים בפנתאון, כך שתשתקף באופן סמלי ממעשיהם תפיסת את ההיסטוריה של צרפת.
בשנת 2007 ישנם 76 אישים עליהם החליטה הממשלה כי יקברו בפנתאון. מהם כמה שהוצאו ממנו לאחר שנקברו בו.
ו-1848, על קירות הפנתאון]] המולדת הצרפתית מכבדת את בניה גם בחקיקת שמותיהם על קירות המקדש הרפובליקאי. מעל אלף שמות חקוקים בו. ניתן למצוא שם:
על קירות הספינה המרכזית חקוקים שמות של אישים ידועים בהיסטוריה של צרפת הודות למאבקיהם ורעיונותיהם. במדרגות המונומנטליים ניתן למצוא לוח לזכר החיילים שמתו בקרבות של שנת 1870. בקריפטה לוח ברונזה מציין את שמותיהם של אלו שנפלו במהלך מהפכת יולי 1830. לוח זה הוצב בידי לואי פיליפ בטקס שנערך ב-29 ביולי 1831. שמות הנופלים במהלך המהפכה של 1848 נוספו מאוחר יותר.
בינואר 2007 הסיר נשיא צרפת, ז'אק שיראק, את הלוט מעל לוח הוקרה שהוצב בפנתאון לכבודם של מעל 2,600 איש שהוכרו כחסידי אומות עולם על ידי מוסד יד ושם בישראל, הודות לתרומתם להצלת יהודים מפני גירוש למחנות הריכוז. לוח ההוקרה מציין כי שלושה רבעים מיהודי צרפת ניצלו מהמלחמה, לא פעם בזכות אנשים פשוטים שהגישו להם עזרה, תוך סיכון חייהם.
, שגופתו הוצאה מהפנתאון זמן קצר לאחר קבורתו שם]] , בקריפטה של הפנתאון]] לפנתאון, ב-11 באוקטובר 1794]] ]] , ב-1 ביוני 1885]] לפנתאון, 1908]]
| תאריך הקבורה בפנתאון | שם | הערות |
|---|---|---|
| 4 באפריל 1791 | אונורה מיראבו | הוצא מהפנתאון בשנת 1794 |
| 11 ביולי 1791 | וולטר | בעבר נפוצו שמועות שגופתו נגנבה ב-1814 בידי קנאי דתי, אך הקבר נפתח ב-1897 והשמועה הופרכה. |
| 1792 | ניקולא-ז'וזף בורפר (Beaurepaire) | נעלם |
| 24 בינואר 1793 | לואי מישל לה פלטייה דה סן-פרז'ו | גופתו הוצאה מהפנתאון בידי משפחתו ב-14 בפברואר 1795 |
| 1793 | אוגוסטן-מארי פיקו, מרקיז דמפייר | נעלם |
| 21 בספטמבר 1794 | ז'אן-פול מארה | גופתו הוצאה מהפנתאון בפברואר 1795, והועברה לבית הקברות סנט-אטיין-די-מון |
| 11 באוקטובר 1794 | ז'אן ז'אק רוסו | |
| 27 במאי 1806 | קלוד-לואי פטייה (Petiet) | |
| 1807 | ז'אן-אטיין-מארי פורטליס | |
| 1807 | לואי-פייר-פנטלאון רנייה | |
| 1807 | לואי-ז'וזף-שארל-אמבלה ד'אלבר, דוכס לואין | גופתו הוצאה מהפנתאון |
| 1807 | ז'אן-בטיסט-פייר בווייר | |
| 1808 | פרנסואה ברתלמי, דוכס בגינו | |
| 1808 | פייר ז'אן ז'בניס (Gebanis) | |
| 1808 | גבריאל-לואי, מרקיז קולנקור | |
| 1808 | ז'אן פרדריק, דוכס פרגו | |
| 1808 | אנטואן סזר דה שואזל, דוכס פראלן | |
| 1808 | ז'אן פייר פירמן, דוכס מאלר | כד אפר עם ליבו |
| 1809 | ז'אן בפטיס פפן, רוזן סן-קריסטו | |
| 1809 | ז'וזף-מארי, רוזן ויאן | |
| 1809 | פייר גרנייה, רוזן סר | כד אפר עם ליבו |
| 1809 | ז'רום-לואי-פרנסואה-ז'וזף, רוזן דורזו | כד אפר עם ליבו |
| 1809 | ז'וסטין בונוונטור, רוזן מוראר דה גאל | כד אפר עם ליבו |
| 1809 | עימנואל קרטה, רוזן שמפנו | |
| 1810 | ג'ובני בטיסטה, קרדינל קפררה | |
| 1810 | לואי-ז'וזף-ונסן-לבלון, רוזן סנט-אילר | |
| 1810 | ז'אן בטיסט, רוזן טרייארד | |
| 1810 | ז'אן לאן, הדוכס דה מונטבלו | |
| 1810 | שארל-פייר-קלארה, רוזן פלריו דה לה טורט | |
| 1811 | לואי אנטואן דה בוגנוויל | |
| 1811 | שארל, קרדינל ארסקין מקלי | |
| 1811 | אלכסנדר-אנטואן ארו, ברון סנרמו | כד אפר עם ליבו |
| 1811 | איפוליטו אנטוניו, קרדינל ויסנטי מאררי | |
| 1811 | ניקולא-מארי, רוזן סונז'י דה קורבו | |
| 1811 | מישל, רוזן אורדנה | |
| 1812 | ז'אן-מארי-פרנסואה לפן, רוזן דורסן | |
| 1812 | ז'אן גיום דה ונטר, רוזן אסן | |
| 1813 | ה. ה. טמולאון דה קוסה, רוזן בריסק | |
| 1813 | ז'אן-איגנס-ז'אקמנו, רוזן אם | |
| 1813 | ז'וז'ף לואי, רוזן לגראן | |
| 1813 | ז'אן, רוזן רוסו | |
| 1813 | פרנסואה-מארי-ז'וז'ף-ז'וסטן, רוזן וירי | |
| 1814 | ז'אן ניקולא, רוזן דמונייה | |
| 1814 | ז'ין-לואי-אבנזר, רוזן רינייה | |
| 1814 | קלוד-אמברואז רנייה, דוכס מסה די קרארה | |
| 1815 | אנטואן-ז'אן-מארי, רוזן טוונאר | |
| 1815 | קלוד-ז'וסט-אלכסנדר, רוזן לגראן | |
| 1829 | ז'אק-ז'רמן סופלו | אדריכל כנסיית סנט-ז'נבייב (הפנתאון) |
| 1 ביוני 1885 | ויקטור הוגו | |
| 1889 | לזאר קרנו | נקבר בעת חגיגות המאה למהפכה הצרפתית |
| 1889 | תאופיל-מאלו קורה דה לה טור ד'אוברג' | נקבר בעת חגיגות המאה למהפכה הצרפתית |
| 1889 | פייר גלטו | נקבר בעת חגיגות המאה למהפכה הצרפתית |
| 1889 | פרנסואה סוורן מרסו-דסגרווייר | אפרו הועבר לפנתאון בעת חגיגות המאה למהפכה הצרפתית |
| 1894 | מארי פרנסואה סדי קארנו | נקבר בפנתאון מיד לאחר הרצחו |
| 1907 | מרסלן ברטלו (Berthelot) | גב' סופי ברטלו קבורה לצד בעלה בפנתאון |
| 1908 | אמיל זולה | |
| 11 בנובמבר 1920 | לאון גמבטה | כד עם ליבו הועבר לפנתאון במרכבה בה הוסע חייל אלמוני לקבר החייל האלמוני תחת שער הניצחון באותו היום |
| 1924 | ז'אן ז'ורס | ניטמן בפנתאון במלות עשור להרצחו |
| 1933 | פול פנלווה | |
| 1948 | פול לנגוון (Langevin) | |
| 1948 | ז'אן פרן | ניטמן באותו היום עם פול לנגוון |
| 1949 | ויקטור שולסה (Schoelcher) | אביו, מארק, קבור אף הוא בפנתאון. ויקטור ביקש להיקבר לצד אביו. |
| 1952 | לואי ברייל | גופתו הועברה לפנתאון בשנת המאה למותו |
| 19 בדצמבר 1964 | ז'אן מוּלֶן | אפרו של לוחם הרזיסטאנס הועבר מבית הקברות פר לשז |
| 1987 | רנה קאסן | הועבר לפנתאון בשנת המאה להולדתו |
| 1988 | ז'אן מונה | הועבר לפנתאון בשנת המאה להולדתו |
| 1989 | האב אנרי גרגואר (Grégoire) | נקבר בפנתאון בעת חגיגות מאתיים שנה למהפכה הצרפתית |
| 1989 | גספר מונג | נקבר בפנתאון בעת חגיגות מאתיים שנה למהפכה הצרפתית |
| 1989 | המרקיז דה קונדורסה | נקבר בפנתאון בעת חגיגות מאתיים שנה למהפכה הצרפתית |
| 1995 | פייר קירי | |
| 1995 | מארי קירי | האישה הראשונה שנקברה בפנתאון |
| 23 בנובמבר 1996 | אנדרה מאלרו | אפרו הועבר לרגל עשרים שנה למותו |
| 2002 | אלכסנדר דיומא האב | הועבר לפנתאון כ-132 שנה לאחר מותו |
מספר נסיונות לא הוצאו אל הפועל או נכשלו בשל התנגדות האלמנה או המשפחה, סתירות משפטיות עם צוואת הנפטר, התנגדויות שונות, העדר עניין מצד המלייה הפוליטי, וכדומה:
. הקו הירוק מתאר את מסלול המטוטלת על הארץ, והקו הכחול מתאר את תנועת המשקולת במערכת המסתובבת יחד עם סיבוב מישור התנועה]] בשנת 1851 הדגים הפיזיקאי, לאון פוקו, כיצד מסתובבת הארץ בניסוי שערך בפנתאון, בעזרת מטוטלת שנתלתה במרכז הכיפה, על חוט באורך 67 מטרים. המטוטלת המקורית, שהוצגה במשך שנים במוזיאון לאמנויות והמקצועות, הושבה לפנתאון בשנת 1999.
