בניאס הוא שמו של אתר ארכאולוגי אשר בו נמצאים שרידיה של עיר קדומה שהתקיימה בתקופות שונות לאורך ההיסטוריה והגיעה לשיא פריחתה בתקופה הרומית. האתר ממוקם למרגלות הר החרמון, ובתוכו נמצא המעיין ממנו נובעים המים של נחל חרמון המכונה בפי כל "בניאס".
אזור נחל הבניאס, והמערה הטבעית הגדולה המצויה במקורות הנחל, היה תמיד בעל חשיבות אסטרטגית, הן בשל המים השופעים בו כל ימות השנה, ופוריותו הרבה, והן בשל היותו מעבר נוח מאזור החרמון לאזור רמת הגולן, ונקודה חשובה על הציר שבין ערי החוף לדמשק.
הכנענים הקימו במערת הבניאס מקדש לאל בעל גד. לאחר מכן שימש המקום מקדש להערצת האל פאן, ומכאן שמו "פניאס" שהשתבש בתקופת התלמוד ל"פמיאס" (כפי שהשם מופיע במסכת בכורות), ובהגיה הערבית המשבשת את האות פ', הפך שמו של המקום ל"בניאס". חכמינו סברו כי הבניאס הינו יובלו העיקרי של נהר הירדן. במסכת בכורות דף נ"ה אומר רב כהנא: "זכרותיה דירדנא ממערת פמיאס" (עיקרו של הירדן ממערת הבניאס).
הורדוס ובעקבותיו פיליפוס בנו, בנו מחדש את המקום, וקראו לו "קיסריה - פיליפי". הברית החדשה מזכירה את "גלילות קיסריה של פיליפוס" כמקום בו נפגשו ישו והשליח פטרוס ובו ניתנו לפטרוס מישו "מפתחות השמים והארץ" כמתואר בבשורה על פי מתי, פרק 16:
13 וַיְהִי כְּבוֹא יֵשׁוּעַ אֶל־גְּלִילוֹת קֵיָסַרִיה שֶׁל־פִילִפּוֹס וַיִּשְׁאַל אֶת־תַּלְמִידָיו לֵאמֹר מָה־אֹמְרִים לִי בְנֵי אָדָם מִי הוּא בֵּן־הָאָדָם׃ 14 וַיֹּאמְרוּ יֵשׁ אֹמְרִים יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל הוּא וְיֵשׁ אֹמְרִים אֵלִיָּהוּ וַאֲחֵרִים אֹמְרִים יִרְמְיָהוּ אוֹ אֶחָד מִן־הַנְּבִיאִים׃ 15 וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְאַתֶּם מַה־תֹּאמְרוּ לִי מִי אָנִי׃ 16 וַיַּעַן שִׁמְעוֹן פֶּטְרוֹס וַיֹּאמַר אַתָּה הוּא הַמָּשִׁיחַ בֶּן־אֱלֹהִים חַיִּים׃ 17 וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַשְׁרֶיךָ שִׁמְעוֹן בַּר־יוֹנָה כִּי־בָשָׂר וָדָם לֹא גִלָּה־לְךָ אֶת־זֹאת כִּי אִם־אָבִי שֶׁבַּשָׁמָיִם׃ 18 וְגַם־אֲנִי אֹמֵר לְךָ כִּי אַתָּה פֶּטְרוֹס וְעַל־הַצּוּר הַזֶּה אֶבְנֶה אֶת־קְהִלָּתִי וְשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל לֹא יִגְבְּרוּ עָלֶיהָ׃ 19 וְאֶתֵּן לְךָ אֶת־מַפְתְּחוֹת מַלְכוּת הַשָׁמָיִם וְכָל־אֲשֶׁר תֶּאֱסֹר עַל־הָאָרֶץ אָסוּר יִהְיֶה בַּשָׁמַיִם וְכָל־אֲשֶׁר תַּתִּיר עַל־הָאָרֶץ מֻתָּר יִהְיֶה בַּשָׁמָיִם׃
בשנת 1106 הצליחו הכוחות המוסלמים להכות ביושבי הנסיכות הצלבנית של הגליל, ובכך מנעו למעשה נסיון של הצלבנים לנהל מסע לכיבוש דמשק. על אף נסיונות הצלבנים נשארה העיר בניאס בידי שליטי דמשק המוסלמים, אשר העבירו אותן בשנת 1126 לידיהם של בני כת האיסמאעליה, כת שיעית קיצונית. שלוש שנים לאחר מכן, עלה לשלטון בדמשק טאג' אל-מולוכּ בורי, מוסלמי סוני באמונתו ושונא שיעים מושבע. מיד לאחר המלכתו החל בורי בטבח בבני האיסמאעליה בדמשק, טבח אשר סימן לתושבי בניאס את אשר עתיד לבוא לפתחם.
כדי להמלט מרדיפותיו של השליט החדש קשרו יושבי העיר קשר עם מלך הצלבנים וחתמו איתו הסכם לפיו השליטה בבניאס תמסר לידי הצלבנים וזאת תמורת מתן חסות לבני הכת בתחומי הממלכה הצלבנית.
בסוף שנת 1129 נכנס לבניאס שליטה הצלבני החדש - רנייה דה ברוס, אציל ממוצא נורמאני אשר ביצר את העיר, הקים בתחומיה מבצר חזק והפך אותו לתחנת מוצא למסע עתידי לכיבוש דמשק.
אולם שלטונם של הצלבנים בבניאס היה קצר מכפי שציפו. בשנת 1132 נקראו כוחותיו של רנייה דה ברוס לסייע בדיכוי מרידה נוצרית אשר פרצה בפנים הארץ. השמועה על העדר כח מגן על המבצר הגיעה לאוזניהם של שליטי דמשק ואלו גמלו בליבם לכבוש את העיר ולהסיר את האיום הטורדני מגבולם המערבי. הקרב על בניאס נמשך זמן קצר בלבד, ובסופו נפלה העיר בידי המוסלמים, כמו גם שבויים נוצרים רבים אשר שהו בה באותה העת. בין השבויים הנוצרים, אשר רובם ככולם לא נמנו על הכוחות הלוחמים אשר עזבו אותה, הייתה גם אשתו של מושל העיר - דה ברוס.
תקופת השקט שהביא עימו הכיבוש המוסלמי הסתיימה בשנת 1137 עת עלו על העיר כוחותיו של א-דין זנג'י, שליטה הסלג'וקי של העיר מוצול שבעיראק של ימינו. כמו הצלבנים לפניו, גם שליט זה כבש את העיר במטרה להמשיך ממנה מזרחה ולכבוש את דמשק. לפני שכבש את בניאס כבש זנג'י יעדים נוספים באזור בקעת הלבנון, ועם כיבושה של בניאס יצר טבעת הקפית של כוחות המוכנים לפרוץ אל דמשק מכל עבריה.
שליטי דמשק המבוהלים, אשר השכילו להבין את חומרת מצבם, הזדקקו לבעל ברית חזק אשר יתן ידו למיגור האיום החדש על בירתם. בעל הברית אותו בחרו לבסוף הדמשקאים היו לא אחרים מאשר אותם הצלבנים אשר הוכו והושפלו על ידי המוסלמים חמש שנים קודם לכן. צבא ממלכת ירושלים שש לעזרת שליטי דמשק, וזאת בתמורה להתחייבות מצד הדמשקאים לאפשר לצלבנים לשוב ולשלוט בבניאס לאחר שוך הקרבות.
בקרבות שנערכו לבסוף בין המחנות לחמו זה לצד זה כוחות מוסלמים מדמשק וכוחות צלבנים מהמדינות הצלבניות יחד עם תגבורות של חילות משלוח מארצות אירופה השונות. המגינים הסלג'וקים הגנו על בניאס במשך חודש שלם, במהלכו נערכו במקום קרבות עקובים מדם. למרות המלחמה הממושכת ונחיתותם המספרית, לא נכנעו הכוחות המגינים, ולמעשה הם ויתרו על שליטתם בעיר רק לאחר שהכוחות התוקפים שילשו לידיהם של המגינים ממון רב בתמורה לויתורם על העיר.
עם תום הקרבות בשנת 1140 שבו רנייה דה ברוס ואביריו לשבת בבניאס, וזאת תחת הסכם הידידות שנחתם בין הצלבנים לשליטי דמשק טרם המלחמה. במשך 17 שנה ישבו הצלבנים בבניאס. למעט תקרית זניחה, בה תקפו כוחות תורכמנים את העיר ובזזו אותה אך הוכרחו לאחר זמן קצר על ידי שליט דמשק להשיב את שלל הביזה לאדוניו המקוריים, התנהלה העיר על מי מנוחות והסכם השלום נותר על כנו.
את הסיבה לביטול ההסכם העניקו דווקא הצלבנים, כאשר כוחותיו של מלך ממלכת ירושלים, בלדווין השלישי החלו פוגעים בתושבים המוסלמים שבאזור בניאס. כתגובה לעוינות הצלבנית ארבו כוחותיו של שליט דמשק נור א-דין לשיירת אספקה צלבנית אשר הייתה מלווה באבירי המסדר ההוספיטלרי, תקפו אותה לפני הגיעה לבניאס ומנעו למעשה אספקת מזון אשר נועד לשמש את המבצר ואת העיר לתקופה של שישה חודשים. לאחר ניתוקה של בניאס מהממלכה פשטו עליה כוחות מוסלמים וכבשו אותה. האבירים המתבצרים עמדו בפני התקפות המוסלמים עד להגעת התגבורת מירושלים אותה הוביל המלך בלדווין אשר הניס לבסוף את המוסלמים מהאזור.
המפלה שנחל בקרב על בניאס לא מנעה מנור א-דין לשוב ולנסות להשיב את המבצר לידיו. לאחר מספר נסיונות כושלים הצליח השליט הסורי לכבוש את העיר ב־18 באוקטובר 1164 וזאת עקב עיסוקם של הצלבנים במלחמה בעברה השני של ממלכתם מול מצרים.
לאחר כיבוש העיר בידי המוסלמים לא שבו הצלבנים לשלוט בה מעולם. העיר ניתנה לשליטי דמשק (אשר איחדו כוחות בינתיים עם כוחותיו של נור א-דין) אולם הם לא שיפצוה והשאירו אותה בשיממונה. במאה ה-13, לאחר בניית מבצר נמרוד על ידי המוסלמים כמגן על דמשק ממערב ירדה בניאס מגדולתה. הסולטן הממלוכי בייברס שיפץ את העיר הצלבנית בשנת 1265, אולם לאחר גירושם של הצלבנים מארץ ישראל ירדה חשיבותה של העיר והיא הפכה בהדרגה לכפר קטן.
בשנת 1923 החליטה ועדה בינלאומית כי הנחל עצמו יישאר בשטח המנדט הבריטי בעוד שהכפר והמערה יהיו בשטח המנדט הצרפתי (ובמשתמע, חלק מסוריה). מלחמת העצמאות קיבעה מצב זה, כאשר רק חלקו הדרומי של הנחל נותר בשליטה ישראלית. הסורים השתלטו על חלקו הצפוני של הנחל, שהוגדר בהסכם שביתת הנשק עם סוריה כאזור מפורז. בשנת 1964 ריכזה סוריה ציוד הנדסי כבד באזור, והחלה במפעל שמטרתו הטיית מסלול הנחל מזרחה על מנת למנוע ממימיו להגיע לישראל. ישראל התנגדה לפעולה זו, והמאבק "על מי הירדן" נמשך בגיזרה, כאשר אחד משיאיו היה פעולה גדולה של צה"ל ב-12 באוגוסט 1965 במהלכה הצליח צה"ל להשמיד את ציוד ההטיה, לאחר קרב בו הופעלו ארטילריה וטנקים. הסורים המשיכו במאמציהם, אך הצליחו לחפור רק חלק קטן מן התעלה עד שנכבש האזור בידי צה"ל במלחמת ששת הימים.
כיום קיים באזור גן לאומי (שמורת נחל חרמון), ובמקום ישנם מסלולי טיולים רגליים, בנופי הפרא הקדומים של האזור ובין השרידים הארכאולוגים מהתקופה הצלבנית והרומית.
| מיזמי קרן ויקימדיה
<tr><td>
תמונות ומדיה בוויקישיתוף:
בניאס
</td></tr> |
|---|
