הנגב הוא אזור גאוגרפי המשתרע בחלקה הדרומי של ארץ ישראל. הנגב מכסה כ-60% משטחה של מדינת ישראל ובחלקו הקטן הוא נמצא מחוץ לה. קיימות הגדרות שונות לתיחום המדויק של הנגב, שניתנו על ידי חוקרים שונים.
המילה "נגב" בתנ"ך משמשת גם לציון כללי של "דרום".
לפי התורה, התיישבות גדולה הייתה קיימת בנגב כבר בתקופת המקרא:
| "עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שֶׁבַע" | ||
| – בראשית כ"א | ||
בתקופה זו התיישבו בני האדם בעיקר בערים גדולות, כדוגמת באר שבע, וזאת בשל מחסור במים ותשתיות. על פי המקרא, לאחר תקופת התנחלות השבטים בצפון הנגב ישבו בני שבט יהודה, ובדרומו - בני שבט שמעון.
בזמן ממלכת שלמה הגדולה, היה הנגב בשליטתו ושליטת ממלכתו. בהמשך עברה השליטה לממלכת יהודה שהתפצלה מממלכת ישראל המאוחדת. בסוף תקופת ממלכת יהודה פלשו לנגב האדומים ולאחריהם הנבטים, שהקימו בנגב ממלכה מפוארת, שאת שרידיה ניתן לראות בפטרה שבירדן. לאחר הנבטים, כבשו את הנגב הערבים ומאות שנים אחריהם העות'מאנים. מאז תקופת ממלכת יהודה לא התיישבו יהודים באופן קבוע בנגב, וזאת עד תחילת המאה העשרים, שבה החלו ניסיונות ליישוב ארץ ישראל לקראת הקמת המדינה.
היישוב הראשון היה רוחמה, שהוקם בשנת 1911. למרות זאת, ההתיישבות הצעירה לא עלתה יפה בגלל הבעיתיות שבתנאי המדבר. הנסיון הבא לאחריו ליישוב הנגב אירע בשנת 1943, אז הוקמו שלושת המצפים: רביבים, בית אשל וגבולות.
בלילה שבין 5 ל-6 באוקטובר 1946, לקראת הקמת המדינה, הוקמו במפתיע 11 יישובים ביוזמת הסוכנות היהודית, הם 11 הנקודות, וזאת במטרה "להשתלט" על שטחים בנגב ולהכלילו בגבולות מדינת ישראל העתידית. הקמת היישובים אכן סייעה בהכללת הנגב בגבולות המדינה. ביוני 1947 ביקרה בנגב ועדת החקירה "אונסקופ" מטעם האו"ם והתרשמה מצינור המים החדש ומיכולת המתיישבים היהודים לקיים חקלאות באזור. בסופו של דבר הצעת החלוקה של האומות המאוחדות כללה את רוב שטחו של הנגב בשטח המיועד להקמת המדינה היהודית.
לאחר הקמת מדינת ישראל, תמך דוד בן-גוריון ביישוב הנגב ופיתוחו, ואכן הוקמו בו מספר רב של יישובים חדשים. המתיישבים פיתחו גם שיטות חקלאות מפותחות טכנולוגית שיתאימו לגידול באקלים הנגב, ואכן, עד היום מתפרנסים חלק מהתושבים מחקלאות.
במהלך שנות השבעים החל גל נוסף של התיישבות בנגב, בעיקר באזור הערבה ואילת, וזאת בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים, שהחדיר תקווה לשיתוף פעולה כלכלי ומדיני עם המצרים, דבר שיוכל לבסס התיישבות בנגב.
גל התיישבות נוסף החל בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים. עולים רבים התיישבו בנגב, בעיקר בעיירות פיתוח כדוגמת דימונה וירוחם.
כיום, רוב האוכלוסייה היהודית מתרכזת בערים הגדולות, לדוגמה אילת, מצפה רמון, דימונה ובאר שבע (העיר הגדולה בנגב) אך בנוסף לערים ולעיירות הפיתוח, רבים מתגוררים בקיבוצים ומושבים שונים.
על אף ששטח הנגב הוא כ-60% משטחה של מדינת ישראל, מתגורר בו רק חלק קטן מאוד מאוכלוסיית המדינה. בשל כך, מנסה ישראל לעודד אזרחים לעבור לגור בנגב, וזאת על ידי תמריצים שונים. כיום, תופסים הבדואים חלק נכבד באוכלוסייה בנגב (ראו הרחבה בפסקה הבדואים בנגב).
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט ב.
צורתו של הנגב כצורת משולש בעל זווית חדה, הנמצאת בקצה הדרומי של ישראל בים סוף לחוף אילת. שתי זוויותיו האחרות נמצאות האחת (המזרחית) בים המלח, בחלקו הדרומי, והשנייה (המערבית) בים התיכון מול נפת אשקלון. שטחו של הנגב הישראלי הוא כ-13,000 קילומטרים רבועים והוא כולל את נפת באר שבע וחלק מנפת אשקלון.
גבולותיו של הנגב:
הנגב הוא חבל ארץ מדברי ברובו. בקעת באר שבע, המצויה בחלקו הצפוני, היא אדמת לס, הר הנגב, המצוי במרכזו של הנגב (בחלק המערבי) מורכב משורת רכסים מקבילים בכוון צפון מזרח - דרום מערב. דרומית להר הנגב מצויה רמת הנגב ומעבר לה - הרי אילת ואילת. לכל אורך חלקו המזרחי של הנגב משתרעת הערבה וכן דרום ים המלח.
בנגב ערוצי נחלים, שרובם המוחלט נחלי אכזב שבמהלך הקיץ כמו גם רוב החורף מים אינם זורמים בהם כלל. עם זאת, כשיורד גשם חזק בכמות רבה מאוד עלולים נחלים אלו להתחיל לזרום במהירות רבה ובהפתעה כמעט מוחלטת, ובמקרים רבים אף להציף שבילי טיולים וכבישים - דבר מסוכן מאוד למטיילים לא מנוסים שלא מודעים לסכנה, וגובה לעתים קורבנות בנפש.
באר שבע היא העיר הגדולה בנגב וקרויה בירת הנגב והעיר אילת היא היישוב הדרומי ביותר בו.
| <imagemap>תמונה:Postscript-viewer-shaded.png|25px
rect 0 0 0 0 עמוד ראשי desc none</imagemap> |
ערך מורחב – מכתשים בנגב |
בין המכתשים בנגב נכללים חמישה מכתשים אירוזיים, המהווים תופעת טבע ייחודית. בעולם כולו קיימים שבעה מכתשים שכאלה, כולם נמצאים בארץ ישראל או בסיני ודרך היווצרותם דומה.
הסברה כיום היא שהמכתשים נוצרו משחיקה של שכבות סלע רכות הנמצאות תחת שכבות קשות יותר - מרכז המכתש היה בעבר ראשו של הר, שפתי המכתש פונות עדיין אל ראש ההר שכבר לא קיים, ופנים ההר נשחק והפך למכתש.
המכתשים בנגב הם היווצרות נדירה, שכן דרוש שילוב של מספר תנאים כדי שייווצר מכתש: קמר א-סימטרי, שכבות סלע שונות במידת קשיותן (למעלה שכבות סלע קשות, כמו גיר או דולומיט, ומתחת להן שכבות סלע רכות), חתירת נחל הסוחף את תוכנו של המכתש בעל בסיס סחיפה נמוך, ואקלים מדברי (יובש השומר על קירות המכתש מפני בליה).
מטבע הדברים, בשל אופיו המדברי של הנגב, אוכלוסיית בעלי החיים והצמחייה שבו צריכה להסתגל ולשרוד תנאים קשים, שהעיקריים בהם הם מחסור במים, צל ומקורות מזון כמו גם חום גבוה במהלך היום וקור בלילה.
בשל כך, רובה המוחלט של הצמחייה הדלילה שכבר גדלה היא צמחייה מדברית שלא צורכת כמות רבה של מים, ויכולה לשרוד את הבדלי הטמפרטורות והמחסור במים, לרוב, הצמחייה לא צבעונית אלא בצבעי אפור, חום וירקרק דהוי. בשנים האחרונות נעשו נסיונות לנטוע עצים וצמחים בנגב כדי להרבות את הצל ומקורות המזון לבעלי החיים הצמחוניים.
אוכלוסיית בעלי החיים מוצאת פתרונות אחרים לחום והצחיחות: רובם של בעלי החיים ישנים ומסתתרים ביום; הזוחלים והמכרסמים הקטנים, לדוגמה, מתחפרים בדרך כלל במאורות בחול, ועם בוא הערב ורדת הטמפרטורות יוצאים בעלי החיים ממסתורם למרעה או לחלופין למציאת ציד. בעלי חיים אחדים, כמו גם צמחים רבים, נפוצים בקרבת נאות מדבר, שם לעתים קרובות זורמים מים ושורר צל.
רוב היונקים הצמחוניים, כגון צבאים, יעלים, שפני סלע וראמים (שנכחדו מנופי הארץ זה מכבר אך החל תהליך החזרתם לטבע) מורגלים לקבל את רוב כמות הנוזלים שהם צריכים מליחוך עלים המכילים מים. הטורפים הנפוצים הם שועלים, תנים ומעט זאבים, כמו גם מספר מועט מאוד של נמרים הנפוצים בעיקר בקרבת מצפה רמון והמכתש שבקרבתו.
בנגב נפוצים גם מספר סוגי עופות דורסים, ביניהם ניתן למנות את המין נשר מקראי בסוג נשר ואת עזניית הנגב שנכחדה מנוף הנגב בעקבות ציד לא חוקי, אולם בשנים האחרונות נעשה מאמץ להחזרתה ומספר פרטים שוחררו.
בעבר, היו נפוצים בנגב בעלי חיים רבים שכיום אנו מורגלים לראות בסוואנה האפריקנית, ביניהם ניתן למנות את האריות שנכחדו מנופי הארץ במהלך המאה העשירית לספירה, וגם המין יען הנגב בסוג יענים שנכחד בשנות העשרים של המאה העשרים בעקבות ציד. בעבר גם הנמרים והראמים היו נפוצים הרבה יותר.
בעבר, עד לפני הקמת מדינת ישראל רובם המכריע של התושבים היו בדואים, וכלכלתם התבססה על רעיית צאן. רובו הכמעט מוחלט של הנגב, מלבד צפונו - אזור באר שבע, אינו מתאים לעיבוד חקלאי, אם בשל הבדלי הטמפרטורות הקיצוניים בין היום והלילה ואם בשל חוסר במים ובתשתיות מתאימות להשקיה. עם הקמת המדינה והתפתחות האזור, החלו לפעול בנגב מפעלי עיבוד פוספטים, ותחום התיירות התבסס אף הוא. עד היום, רוב כלכלת הנגב מתבססת על מפעלי עיבוד פוספטים - בעיקר באזור הר צין, כריית מעט נחושת באזור תמנע וכן שאיבת מעט גז טבעי שהתגלה בקרבת ערד. מקור פרנסה אחר הוא אכסניות נוער ו"מאהלים" רבים שמטרתם לתת לתלמידים ואנשים רבים החפצים לטייל בנופו הייחודי והטבעי של הנגב אפשרות למציאת מקום לינה זול יחסית. מוקד רוב הטיולים הוא באזור הערבה כמו גם בהרים ובסביבות אילת והמכתשים הטבעיים - המכתש הגדול (מכתש ירוחם), המכתש הקטן ומכתש רמון.
האוניברסיטה היחידה בנגב היא אוניברסיטת בן-גוריון; המציעה לסטודנטים גם מעונות בשל המרחק הרב של רבים מהסטודנטים מביתם, ומלבדה קיימות עוד מספר מכללות, ישיבות ומדרשיות קטנות.
מזה שנים מועלות כלפי ממשלת ישראל תלונות רבות על הזנחת הנגב ואוכלוסייתו, דבר שמתבטא במחסור במקומות עבודה ובהזנחה של התשתיות באזור, לעומת מרכז הארץ וצפונה, כמו גם בניית עיירות פיתוח - ערים מתפתחות שהאוכלוסיות בהן מורכבות לרוב מבעלי מעמד סוציו-אקונומי וכלכלי נמוך. בשנים האחרונות החלה מדינת ישראל ליישם תוכניות רבות לחיבור הנגב לשאר המדינה, וזאת על ידי נתינת מעמד מיוחד לערי הפיתוח, בניית רכבת שתאפשר מעבר מהיר מן הנגב למרכז הארץ ובניית בסיס צה"ל גדול לקצינים בנגב.
| <imagemap>תמונה:Postscript-viewer-shaded.png|25px
rect 0 0 0 0 עמוד ראשי desc none</imagemap> |
ערך מורחב – הבדואים בנגב |
הבדואים מהווים חלק ניכר מאוכלוסיית הנגב. בשל חשש של ממשלת ישראל מגניבת שטח שניתן היה להתיישב בו על ידי הבדואים, מיתרון דמוגרפי של אוכלוסיית הבדואים על היהודים ובנייה לא חוקית, יחד עם התפשטותם המהירה בנגב, היא פועלת למען ריכוזם בערים, כדוגמת רהט וצמצום הבנייה הלא חוקית. נכון לסוף 2003, באזור הנגב חיים כ-170,000 בדואים, כמחציתם תושבי העיר רהט ועיירות הקבע - כסייפה, ערערה בנגב, שגב שלום, תל שבע, חורה ולקיה, והשאר הם תושבי כפרים לא מוכרים.
עד קום המדינה קיימו הבדואים בנגב אורח חיים נוודי למחצה - מגורים קבועים וגידולים חקלאיים בעונת החורף ונדודים עם עדרי הצאן בעונת הקיץ. בשנות הארבעים חיו בנגב כ-75,000 בדואים. במלחמת העצמאות ברחו רבים מהם, ואז נותרו בנגב כ-11,000 בלבד.
פרנסתם של הבדואים בנגב בעבר התבססה על חקלאות - רעיית צאן משולבת בגידולי שדה, בעיקר שעורה ודורה. מצבם הכלכלי והסוציו אקונומי של הבדואים בנגב אינו טוב. לפי נתוני הלמ"ס - הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שבע עיירות הקבע הבדואיות ממוקמות בשמונת המקומות האחרונים בדירוג הסוציו-אקונומי.
| מיזמי קרן ויקימדיה
<tr><td>
תמונות ומדיה בוויקישיתוף:
הנגב
</td></tr> |
|---|
