נבי סמואל (מכונה גם: קבר שמואל הנביא בערבית: אַ-נַבִּי צַמְוִיל) הוא אתר המקודש לשלוש הדתות המונותיאיסטיות כמקום קבורתו של שמואל הנביא. הוא שוכן בפסגת הר, צפונית-מערבית לירושלים, כקילומטר אחד משכונת רמות. המבנה הבולט ביותר בשטח הוא מצודה צלבנית גדולה, שהשתמרה יפה לגובה של שתי קומות. האתר משמש כאתר עלייה לרגל של בני הדתות השונות, בעיקר בימי הרגל (כ"ח באייר נחשב, על-פי המסורת היהודית, כיום פטירתו של שמואל הנביא).
נבי סמואל שוכן בפסגת הר המתנשא לגובה של 904 מטרים מעל פני הים. הוא חולש על סביבתו, הכוללת את הכפר אל ג'יב בצפון; שכונת רמות מדרום-מזרח; היישוב גבעת זאב מצפון מערב.
מסורת קדומה קושרת את האתר לדמותו של שמואל הנביא, שכן המקום מזוהה בתור הרמה, או הרמתיים צופים, המוזכרת כעיר בה חי שמואל הנביא (ספר שמואל א').
החל מהמאה השישית לספירה, כ-1600 שנה אחרי קבורתו המשוערת של שמואל, זיהתה המסורת הנוצרית את המקום כאתר קבורתו. זיהוי זה התקבל גם בקרב היהודים. גם המוסלמים אמצו את מסורת קברו של שמואל הנביא, ובמאה העשירית הזכיר הגאוגרף המוסלמי הירושלמי אלמקדסי את הכפר "דיר צמויל" על שם הקדוש שמואל בצפון ירושלים, ונראה שכיוון לאתר המוכר לנו כיום. שם האתר "נבי סמואל" - "הנביא שמואל" הוא שהשתרש עד ימינו, בעקבות מאות שנים של אחיזה מוסלמית במקום.
השרידים הקדומים ביותר שנתגלו באתר מיוחסים לתקופת בית ראשון, וכוללים טביעות "למלך", "יהד" על ידיות קנקנים מן המאה ה-7 - 6 לפסה"נ, וחרפושית מצרית המיוחסת לשושלת ה-26 במצרים, ערב חורבן בית ראשון. בחפירות הארכאולוגיות נחשפה שכבת חורבן, המתוארכת לשלהי ימי הבית הראשון. בנוסף התגלו חרסים המתוארכים לתקופה הפרסית, המאות 5-4 לפסה"נ. לאחר מכן נחשף ישוב, המתוארך לתקופה ההלניסטית והחשמונאית. כן נחשפו שרידיו של רובע מגורים גדול, הכולל שתי שורות מבנים מצדיו של רחוב מרכזי; בור מים; ומקווה טהרה חצוב בסלע. המבנים נבנו באבנים גדולות שנחצבו במקום. קירות המבנים שרדו לגובה של כ-4 מטרים. הממצא בתקופה זו כולל חרסים, מטבעות ושאריות מזון. לא נמצאו ממצאים ארכאולוגים מהתקופה שבין אמצע המאה הראשונה לפסה"נ ועד לשלהי המאה ה-5 לספירה.
האתר יושב מחדש בתקופה הביזנטית, במהלך המאות ה-5 וה-6 לספירה. מתקופה זו נחשפה תעשיית קרמיקה מפותחת מאוד, במקום נחשפו ארבעה כבשני חרס גדולים ותעשייתיים, בנויים בשתי קומות. הכבשנים נבנו ישירות על המבנים מהתקופה החשמונאית. נראה שתעשיית כלי החרס הייתה הגדולה ביותר מצפון לירושלים. ייצור כלי החרס נמשך גם בתקופה האומאית, המוסלמית הקדומה עד למאה ה - 8 לסה"נ. נמצאו טביעות על ידיות קנקנים ביוונית ובערבית המתייחסים לעובדת קיומו של מנזר מהתקופה "דיר מר סמואל". לא התגלו שרידים של מנזר מהתקופה הביזאנטית.
עם התקדשות המקום בקרב הנוצרים בתקופה הביזנטית נבנה, כנראה, במקום מנזר, ששרידיו, כאמור לא התגלו בחפירות הארכאולוגיות. בתקופה הערבית הקדומה - האומאיית, שימש האתר כמרכז גדול מאוד לייצור כלי חרס, ששימש את כל צפון ירושלים. במקום נחשפו שבעה (7) תנורי חרס משוכללים. מרכז הייצור המשיך לפעול כנראה גם בתקופה הביזאנטית. בתקופה הצלבנית נבנה במקום מנזר - ומצודה. בניית המצודה "מחקה" שכבות קדומות. מסביב למצודה נחצב חפיר רחב ועמוק. השכבות הקדומות נחשפו מחוץ לגבולות המצודה הצלבנית. האתר הגדול שבראשו, כאמור, מצודה גדולה, כולל גם מרחב גדול של מתקנים חקלאיים, מחסנים ובתי מגורים. חשיבותו בתקופה הצלבנית בהיותו נקודת התצפית הראשונה, ממנה יכלו עולי הרגל לעיר הקודש לראות את ירושלים, בצעדם על הדרך הראשית לירושלים מצפון (כביש 443 של ימינו). בשל כך נקרא האתר בשם "הר השמחה" (Montis Gaudii), המקום זוהה בטעות בשם 'רמה', כנראה במהלך המאה ה-12. ביומן המסע של רבי בנימין מטודלה, שביקר בארץ בשנת 1173, מתואר שהצלבנים, בעודם עוברים דרך רמלה, שזוהתה על ידם כ"רמה", מצאו במקום את עצמותיו של שמואל הנביא, והביאו אותם יחד איתם, וקברום מחדש במקום זה, שזוהה על ידם כשילה. לאחר נפילת הארץ בידי צלאח אל-דין האיובי, הפכה המצודה למסגד, ומסורת קבורת שמואל התחזקה מאוד הן בקרב המוסלמים והן בקרב היהודים. אין כמעט עולה רגל יהודי שביקר בארץ באותה עת, שאינו מזכיר את ציון קברו של שמואל הנביא במקום, ולעתים אף את קברם של הוריו – אלקנה וחנה.
נראה שבמהלך הדורות פעל במקום (אולי בקומת המסד) בית כנסת, בו הוצג ציון קברו של הנביא על ידי היהודים. מקורות שונים מלמדים כי לא פעם התגלעו חיכוכים ומתחים בין היהודים והמוסלמים אודות זכות האחיזה והביקור במקום. כך למשל אצל רבי יצחק לטיף, שעלה ארצה בשנת 1445, המספר סיפור פנטסטי על כי:
פעם אחת החדילו הערבים את היהודים מליכנס בטרקלין של שמואל הנביא להתפלל, קם עליהם הצדיק הזה זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא], וחנק לגרונו למחדיל היהודים מלבוא בתפלתו, ואמר לו: "תחזיר המפתח ליהודים וישקדו על פתחיי, כי הם בניי ולא אתם. מיד החזיר. וזה שמעתי אני בהיותי שם. ונרות דולקים תמיד, וערבים מתנדבים ודולקים | ||
– וילנאי (להלן), עמ' 428 |
המקור הראשון, המתאר פחות או יותר את הנראה היום לעין (מבואה גדולה, וירידה במדרגות אבן אל תוך כוך קבר) הוא רבי משולם מוולטרה, שביקר במקום בשנת 1481. תאוריהם הרבים של עולי הרגל (יהודים, נוצרים, קראים ומוסלמים) מלמדים על מבנה גדול, שהזכויות על אחזקתו נתונות במחלוקת, אך נראה שלכל אורך השנים הותר ליהודים לקיים בו תפילות ולהדליק בו נרות. הקראים אף כתבו תחינה מיוחדת לקבר שמואל הנביא, שנאמרה על ידם בבקרם באתר:
במאה ה-18, בהתערבות הסולטן העות'מאני, סולקו היהודים מן המקום, ולא הורשו אף להתפלל בו. מערת הקבורה נאטמה, ובקומת הכניסה של המצודה הצלבנית נבנה מסגד גדול, ובראשו צריח מואזין. יהודים מעטים הורשו לבקר במקום, וגם זאת תמורת תשלום נאה.
בשנת 1886 ביקשו יהודים להקים יישוב בקרבת נבי סמואל. השם שנבחר ליישוב החדש היה 'רמה', בהתייחס למקום קבורתו של שמואל הנביא, אך הוא נקרא גם 'נחלת ישראל', על שם החברה שרכשה את הקרקע. במשך כחמש שנים נעשו כמה ניסיונות להתיישב בפועל על הקרקע שנרכשה, אך מסיבות ביורוקרטיות הדבר נכשל. בשנת 1895 הצטרפו לגרעין המתיישבים כ-13 משפחות של יהודים יוצאי תימן, שהצליחו להגשים את המפעל ואף לעסוק בחקלאות במקום.
במלחמת העולם הראשונה, במחצית השנייה של נובמבר 1917, נערכו קרבות קשים על הנקודה השלטת בין חיל המשלוח המצרי בדרכו לכיבוש ירושלים ובין הכוח המגן של הצבא העות'מאני. לאחר שהכוח הבריטי הצליח לכבוש את הנקודה, נערכו שלוש התקפות נגד של הכוח העות'מאני. לאחר קרבות קשים שלוו בהרעשות ארטילריות כבדות משני הצדדים, נכשל הנסיון הטורקי לכיבוש הנקודה ונפתחה הדרך לכיבוש ירושלים. בעקבות הנזקים הקשים שנגרמו למבנים בנבי סמואל ובסביבתו מתותחי הלוחמים הבריטים והטורקים ניטש היישוב. בשנת 1921 שבו היהודים לאדמתם, אך מסיבות שונות היישוב ניטש לאחר כמה שנים.
<imagemap>תמונה:Postscript-viewer-shaded.png|25px
rect 0 0 0 0 עמוד ראשי desc none</imagemap> |
ערך מורחב – קרב נבי סמואל |
במלחמת העצמאות ניסה גדוד הפורצים מחטיבת פלמ"ח הראל לכבוש את הכפר. פלוגה בראשות חיים פוזננסקי הסתערה במעלה הגבעה אך נבלמה באבידות כבדות. האתר נכבש על ידי צה"ל (חטיבת הראל בפיקוד אורי בן ארי) במלחמת ששת הימים מידי הלגיון הירדני. בשנת 1971 התרחבה ירושלים צפונה, ובקרבת מקום נבנתה שכונת רמות, המשמרת בשמה את 'רמה'.
נבי סמואל הוכרז כגן לאומי 'נבי סמואל', בתחומו ממזרח שוכן כיום כפר ערבי קטן, הכולל כ-15 בתים 20 משפחות סה"כ 250 נפש. כפר זה שוכן בתחום גדר ההפרדה ואינו מנוהל על ידי הרשות הפלסטינית.
במורדות ההר שוכנת שמורת הטבע אלוני שמואל.