מצודת אגרה (בקאנאדה: ಕೆಂಪು ಕೋಟೆ) היא אתר מורשת עולמית בעיר אגרה שבהודו. המצודה ידועה גם בשמות "לאל קילה", "מצודת רוּז'" ו"המצודה האדומה של אגרה".
המצודה שוכנת במרחק 2.5 קילומטרים צפונית-מערבית לטאג' מהאל. ניתן לתאר את המצודה בצורה מדויקת יותר כעיר מלכותית מוקפת חומה.
מצודת אגרה היא המצודה החשובה ביותר בהודו. המלכים המוגולים באבור, הומאיון, אכבר, ג'אהאנגיר, שאה ג'אהאן ואוראנגזב התגוררו במצודה, שבה ישבה גם הממשלה המוגולית. במצודה שכנו גם בית האוצר הגדול ביותר במדינה ומטבעה. שגרירים, מטיילים ומכובדים אחרים היו עולים אל המצודה כדי לבקר את השליטים המוגולים.
בשנת 1983 העניק אונסק"ו למצודה מעמד של אתר מורשת עולמית.
המצודה הייתה במקור בשליטתם של בני הצ'אוצ'אן. המצודה מוזכרת לראשונה ב-1080 כאשר כוח צבאי של האימפריה הגהאזנאווידית. סיקאנדאר לודי (1487 - 1517) היה הסולטן הראשון של דלהי שעבר לאגרה והתגורר במצודה. לודי משל על המדינה מתוך המצודה ואגרה זכתה למעמד של העיר השנייה בחשיבותה. לודי מת במצודה ב-1517 ואיברהים לודי, בנו, החזיק בה במשך תשע שנים עד שהובס ונהרג על ידי הפאניפאטים. במהלך תקופת שלטונו דאג איברהים לודי לכך שבמצודה ייבנו מספר ארמונות, בארות ומסגדים.
האימפריה המוגולית כבשה את המצודה מידיהם של הפאניפאטים ולקחה כשלל אוצר גדול, שכלל יהלום שבתקופה מאוחרת יותר כונה "הקוהינור". באבור נותר במצודה, שהה בארמונו של איברהים, ובנה בתוך הארמון באר מים ובה מדרגות. הומאיון הוכתר במקום ב-1530, והובס בבילגראם באותה שנה. שר שאה (Sher Shah) החזיק במצודה במשך חמש שנים. בסופו של דבר הצליחו המוגולים להביס את האפגנים בקרב פאניפאט ב-1556.
אכבר הבין את חשיבותה האסטרטגית של המצודה, וב-1558 החליט להגיע לאגרה ולהפוך אותה לעיר הבירה שלו. עבדול פאזאל, ההיסטוריון שלו, תיעד את המצודה וכתב שהיא הייתה ידועה כמבנה לבנים בשם "באדאלגארה". המצודה הייתה חרבה כאשר הם הגיעו אליה, ואכבר החליט לבנות במקומה מצודה גדולה ומבוצרת יותר. האדריכלים הניחו את היסודות, והמצודה נבנתה עם לבנים בחלק המרכזי ואבן חול אדומה בפני השטח החיצוניים. הבנייה הסתיימה ב-1573, ובסך הכל נמשכה שמונה שנים בעלות של 3,500,000 רופיות [1].
האתר קיבל את צורתו הנוכחית בתקופת שלטונו של שאה ג'אהאן, נכדו של אכבר. שאה ג'אהאן הרס כמה מהמבנים הישנים בתוך המצודה כדי לבנות כמה משלו. בניגוד לסבו העדיף שאה ג'אהאן שהבניינים ייבנו משיש לבן, שקושט לעתים קרובות באבני חן יקרות למחצה או בזהב.
לקראת סוף ימיו נכלא שאה ג'אהאן במצודה, על ידי בנו אוראנגזב, דבר שנחשב לעונש לא קשה בגלל הפאר והיוקרה של המצודה. השמועה אומרת כי שאה ג'אהאן מת במואסאמאן בורג', מגדל עם מרפסת שיש המשקיפה על הטאג' מהאל.
ב-1666 הגיע לאגרה שיוואג'י, מייסד האימפריה המרתית, כחלק מהסכם פוראנדהאר, כדי להיפגש עם אוראנגזב בדיוואן-אי-קהאס. שיוואג'י קיבל מקום בשולי הקהל ומאחורי אנשים בעלי מעמד פחות משלו, ובתגובה הוא עזב בזעם את המקום וב-12 במאי הוא נכלא במגורים של ג'אי סינג. שיוואג'י חשש מהוצאה להורג ולכן ברח ב-17 באוגוסט של אותה שנה. מחוץ למצודה מוצב פסל לזכר האירוע.
כמו כן, המצודה היא האתר שבו התרחש אחד מהקרבות במסגרת המרד ההודי הגדול שפרץ ב-1857, שהוביל לסיום שלטונה של חברת הודו המזרחית הבריטית בהודו, וגרם למאה שנים של שלטון בריטי ישיר בהודו.
מצודת אגרה זכתה בפרס אגא חאן לאדריכלות ב-2004, והדואר ההודי הנפיק בול לציון המאורע ב-28 בנובמבר של אותה שנה.
המצודה מהווה דוגמה טיפוסית לאדריכלות המוגולית. ניתן לראות במצודה את ההבדל בין סגנון בניית המצודות הצפון הודי לזה של הדרומי.
המצודה בנויה בצורת מישור חצי מעגלי, שהמיתר שלו מקביל לנהל. גובהם של הקירות הוא כ-21 מטרים. ליד הסוללות יש ביצורים, חרכי ירי, מצ'יקולצים וקיר לבנים. בכל אחד מארבעת הצדדים של המצודה נבנה שער, כאשר אחד מהם נמצא מול הנהר.
שני שערים מתוך הארבעה מכונים "שער דלהי" ו"שער לאהור" (הנקרא לעתים שער עמאר סינג).
שער דלהי, הפונה לכיוון העיר, נחשב לשער המרשים ביותר במצודה. מהשער הזה ניתן להגיע אל שער פנימי הנקרא האטהי פול (שער הפיל) שבו יש שני פסלי פילים בגודל מלא ועליהם רוכבים העומדים בכוננות. גשר מתרומם וכניסה עקומה הופכים את השער לבלתי חדיר.
שער דלהי שימש כשער שדרכו נכנס המלך. כיוון שהצבא ההודי (ובייחוד חטיבת הצנחנים) עדיין משתמש בחלק הצפוני של המצודה, שער דלהי אינו יכול לשמש כשער ציבורי. התיירים נכנסים דרך שער לאהור הנקרא כך כיוון שהוא פונה לכיוון העיר לאהור (כיום בפקיסטן).
למצודה חשיבות רבה מבחינת ההיסטוריה של האדריכלות. עבדול פאזאל תיעד חמש מאות מאות בסגנון בנגלי וגוג'אראטי שנבנו במצודה. חלק מהבניינים נהרסו כדי לפנות מקום לארמונות השיש הלבנים. רוב הבניינים האחרים נהרסו על ידי הבריטים בין 1803 ל-1862 כדי להשתמש בחומרים הבניין. בצד הדרום-מזרחי של המצודה שרדו רק כ-30 בניינים מוגוליים הפונים כלפי הנהר. מתוכם, שער דלהי, שער אכבר ואחד הארמונות - "בנגלי מהאל" - נחשבים למייצגים הטובים ביותר של סגנון הבנייה האכברי.
שמו של שער אכבר שונה על ידי ג'אהאנגיר לשער עמאר סינג. השער דומה מבחינה סגנונית לשער דלהי, ושניהם נבנו בלבנים אדומות.
בנגלי מהאל נבנה גם הוא מאבן חול אדומה, וכיום הוא התפצל לאכברי מהאל וג'האגירי מהאל.
במצודה יש דוגמאות לעירוב מעניין בין אדריכלות אסלאמית לאדריכלות הינדית. בחלק מהקישוטים האסלאמיים יש תמונות (אסורות לפי האסלאם) של יצורים חיים - דרקונים, פילים וציפורים, במקום התבניות הקליגרפיות הנפוצות יותר בעיצובים אסלאמיים של משטחים שונים כגון קירות.
