מידע | |
---|---|
סוג | מוזיאון אמנות |
שנת ההקמה | 1879, במיקומו הנוכחי מ-1893 |
כתובת | S.111 Michigan Avenue, Chicago |
קואורדינטות | קואורדינטות: קטגוריה:דפים עם נקודות ציון בוויקינתוניםקטגוריה:ערכים עם קואורדינטות |
http://www.artic.edu | |
(למפת שיקגו רגילה) קישור= מכון האמנות של שיקגו | |
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית |
מכון האמנות של שיקגו (באנגלית - The Art Institute of Chicago) (AIC) הוא מוזיאון לאמנות יפה בפארק גרנט בשיקגו שבמדינת אילינוי בארצות הברית. מכון האמנות מכיל את אחד האוספים הגדולים ביותר בעולם של אמנות אימפרסיוניסטית ופוסט-אימפרסיוניסטית. כמו כן, קיימים במוזיאון מגוון אוספים הכוללים אמנות אסייתית, אמריקאית, אמנות מודרנית ואמנות עכשווית.
המוזיאון ממוקם בשדירות מישיגן מספר 111, בבניין ששימש את "הקונגרס העולמי" במסגרת התערוכה העולמית של שיקגו (1893), הבניין הנאו-קלאסי מהווה שריד בודד למבני התערוכה. המוזיאון עובד בשיתוף עם בית הספר של מכון האמנות של שיקגו ומנוהל על ידי ג'יימס קונו.
מכון האמנות של שיקגו הוא המוזיאון השני בגודלו בארצות הברית אחרי מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בעיר ניו יורק.
ימת מישיגן, ומסילת הרכבת נמשכת לאורך קו החוף מאחורי המוזיאון]]
בשנת 1866 ייסדה קבוצת של 35 ציירים את "האקדמיה לעיצוב של שיקגו" בסטודיו ברחוב דירבורן, בכוונה לנהל בית ספר פתוח עם גלריה לאמנות משלו. הארגון עוצב במתכונת של אקדמיות אמנות אירופאיות, כדוגמת האקדמיה המלכותית לאמנויות בלונדון, עם אקדמאים ואקדמאים נלווים. כתב ההרשאה של האקדמיה הוצא במרץ 1867.
השיעורים החלו בשנת 1868 והתקיימו מדי יום ביומו, במחיר 10 $ לחודש. הצלחת האקדמיה אפשרה לה לבנות משכן חדש לבית הספר, בניין אבן בן חמש קומות ברחוב אדמס 66 מערב, שנפתח ב-22 בנובמבר 1870.
כאשר השריפה הגדולה של שיקגו הרסה את הבניין בשנת 1871, שקעה האקדמיה בחובות. הניסיונות להמשיך על אף האבדה במתקנים שכורים עלו בתוהו. בשנת 1878 רבץ על האקדמיה חוב של 10.000 $. חברים ניסו להציל את המוסד הכושל באמצעות עסקות עם אנשי עסקים מקומיים, לפני שחלקם אמרו נואש ונטשו אותו לבסף ב-1879 כדי לייסד ארגון חדש, שנקרא "האקדמיה לאמנויות היפות של שיקגו". כשהאקדמיה לעיצוב של שיקגו פשטה את הרגל באותה שנה, קנתה האקדמיה החדשה לאמנויות היפות את נכסיה במכירה פומבית.
בשנת 1882 שינתה האקדמיה לאמנויות היפות של שיקגו את שמה לשם הנוכחי, "מכון האמנות של שיקגו". באותה שנה, רכשה הנהלת האקדמיה מגרש בפינת שדרות מישיגן וואן ביורן בשיקגו, תמורת 45,000 $. הבניין שעל המגרש נחכר, ובניין חדש הוקם מאחוריו, לאכסן בו את מתקני בית הספר.
גלויה של מכון האמנות של שיקגו, משנת 1907 בערך
עם ההכרזה על קיום התערוכה הקולומביאנית העולמית בשנת 1892/93, פעל מכון האמנות להקמת בניין על חוף האגם לצורך היריד, אבל בכוונה לשמש את המכון אחריה. העירייה נתנה את הסכמתה, והבניין הושלם בעוד מועד לשנה השנייה של היריד. עלויות הבנייה מומנו במכירת הנכס בפינת מישיגן/ואן ביורן. ב-31 באוקטובר 1893 עבר המכון אל משכנו החדש. מן העשור הראשון של המאה ה-20 עד שנות ה-60' העניק בית הספר, יחד עם משפחת לוגן (חברי הוועד המנהל) את מדליית לוגן לאמנויות, פרס שהיה לאחד המכובדים ביותר לאמנים בארצות הברית.
בין השנים 1959 ל-1970 היה המכון לאתר מפתח במאבק לזכות את הצילום האמנותי והתיעודי במקום בגלריות, בהנהגת האוצר יו אדוארדס ועוזריו.
כמנהל המוזיאון החל בראשית שנות ה-80', היה ג'יימס נ. ווד אחראי להרחבה רבתי של אוסף המוזיאון ולמיזם שיפוץ והרחבה רב-ממדים של מתקניו. כ"אחד המכובדים ביותר בקרב העומדים בראש המוזיאונים בארץ [ארצות הברית]", כפי שהגדיר אוןתו הניו יורק טיימס, יצר ווד תערוכות גדולות של יצירות מאת פול גוגן, קלוד מונה ווינסנט ואן גוך, שהשיגו שיאים במספר המבקרים במוזיאון. הוא פרש מן המוזיאון בשנת 2004.
בשנת 2006 החל מכון האמנות בבניית "האגף המודרני", תוספת הממוקמת בפינה הדרום-מערבית של הרחובות קולומבוס ומונרו. המיזם, בתכנונו של האדריכל זוכה פרס פריצקר, רנצו פיאנו, הושלם ונפתח לקהל באופן רשמי ב-16 במאי 2009. הבניין, ששטחו 264 מ"ר, מעלה את מכון האמנות לדרגת מוזיאון האמנות השני בגודלו בארצות הברית. בבניין שוכנים אוספי המוזיאון הנודעים בעולם של אמנות מן המאות ה-20 ו21, בעיקר ציור ופיסול מודרני מאירופה, אמנות עכשווית, אדריכלות ועיצוב, וצילום. ב-2014 סרק אתר הרשת ופורום ביקורת המסע "Tripadvisor" מיליוני חוות-דעת של נוסעים והכריז על המכון כמוזיאון הטוב בעולם.
באפריל 2015 הוכרז, כי המוזיאון קיבל את תרומת האמנות, שהיא אולי הגדולה ביותר בתולדותיו. האספנים סטיבן אדליס וגל נסון תרמו "אוסף, שהוא בין הקבוצות הגדולות ביותר בעולם של אמנות פופולרית מן התקופה שאחרי המלחמה, שנאספו מאז ומעולם. התרומה כוללת יצירות של אנדי וורהול, ג'ספר ג'ונס, סיי טוומבלי, ג'ף קונס, צ'ארלס ריי, ריצ'רד פרינס, סינדי שרמן, רוי ליכטנשטיין וגרהרד ריכטר. המוזיאון הסכים להציג את היצירות שנתרמו לקהל למשך 50 שנה לפחות.
סרה במכון האמנות אדוארד הופר, Nighthawks 1942 מארי קאסאט, "האמבט" 1891–1892 האוסף של מכון האמנות של שיקגו מקיף למעלה מ-5000 שנה של ביטוי אנושי מתרבויות ברחבי תבל, ומכיל יותר מ-260,000 יצירות אמנות. המוזיאון מחזיק ביצירות אמנות החל בתדפיסים יפניים קדומים ועד אמנות אמריקאית מודרנית. הוא נודע בעיקר באחד האוספים המשובחים ביותר בארצות הברית של ציורים שנוצרו בתרבות המערבית.
כיום, המוזיאון מפורסם בעיקר באוספי האימפרסיוניסטים, פוסט-אימפרסיוניסטים וציורים אמריקאים. בין הבולטים באוסף האימפרסיוניסטים והפוסט-אימפרסיוניסטים יותר מ-30 ציורים של קלוד מונה, בהם שש מתמונות "ערימות החציר" שלו, ומספר רב של "חבצלות המים". עוד כולל האוסף יצירות חשובות של פייר-אוגוסט רנואר, כגון "שתי אחיות (על המרפסת)", ו"רחוב בפריז ביום גשום" של גוסטב קייבוט. בין הפוסט-אימפרסיוניסטים "סל התפוחים" ו"מאדאם סזאן בכיסא צהוב" של פול סזאן. "במולן רוז'" של אנרי דה טולוז-לוטרק גם היא מן היצירות הבולטות בתצוגה. יצירת המופת "אחר צהריים של יום א' באי לה גראנד ז'אטה" של הפוינטיליסט ז'ורז' סרה מוצגת במקום בולט. כמו כן, "רוחצים בנהר" של אנרי מאטיס היא דוגמה חשובה ליצריתו. בין היצירות הבולטות של ציירים שאינם צרפתים באוסף האמפרסיוניסטי והפוסט-אימפרסיוניסטי "חדר שינה בארל" ודיוקן עצמי של וינסנט ואן גוך משנת 1887.
מאז אפריל 2005, נמצאים כחמישים ציורים, שהושאלו מאוסף מוזיאון טרה (עכשיו קרן טרה), במחלקת האמנות האמריקאית במכון האמנות של שיקגו. האוספים של טרה ושל מכון האמנות מוצגים במערכת הגלריות החדשה, ויחד הם יוצרים את אחת התצוגות המקיפות ביותר של אמנות חזותית אמריקאית בארצות הברית. אוסף יצירות האמנות האמריקאית על גבי נייר של הקרן שוכן במחלקת התדפיסים והרישומים של מכון האמנות.
מכונים בדומה למכון האמנות של שיקגו מסייעים ביצירת מקום, המאפשר את חקר האמנות האפרו-אמריקאית באופן חופשי, ללא המגבלות שנלוו אליו בעבר. היצירות הכלולות באוסף האמנות האפרו-אמריקאית של מכון האמנות של שיקגו מספקות המחשה היסטורית להתקדמות האפרו-אמריקאים בד בבד עם מאבקם המתמשך.
יצירות מסוימות במדור זה של המוזיאון משקפות את מגבלות הגזע שהיו קיימות בעבר. תמונת הדגרוטיפ של פרדריק דאגלס מאת סמיואל מילר היא דוגמה לדרך שבה הצליחו אי-אילו אפרו-אמריקאים להיחלץ מן הסטראוטיפים. הדגרוטיפ שימש אנשים כלואיס אגאסיז להצגת "טיפוס" של קבוצות אתניות. סגנון צילומי הדגרוטיפ של ג'. ט. זלי גרמו לנושא להיראות פגיע, כמעט חייתי. לדוגמה, "דיליה" (1850) מציגה שפחה חשופה לחלוטין ובמובן מסוים, קורבן של המצלמה. לעומת זאת, הדגרוטיפ של דאגלס מציג גבר בלבוש מקובל ובעל ארשת חזקה. זה היפוכה הגמור של כניעות העבדים בתצלומים של זלי. דאגלס ייצג גבר שחור מסוג חדש. הוא היה משכיל ומכובד. תמונה זו מציינת תמורה ברעיון העור השחור והצגתו.
צייר, שראה עצמו מחויב להמשיך בשינוי אופן הצגתם של שחורים באמנות הוא ארצ'יבלד מוטלי. מטרתו הייתה לצייר את "האנשים שלו" בדיוק כפי שהם. מוטלי אמר, שהוא "רוצה להחדיר תחושה של גאוות הגזע ביצירתו". מוטלי למד בבית הספר שליד מכון האמנות של שיקגו ונאלץ להתמודד עם הצקות מזדמנות מצד חברים לבנים לכיתה. אף על פי כן, נשאר איתן בדעתו, שאמנות היא הדרך הטובה ביותר לטפל במתחים גזעיים.
ביצירתו "הנערה האוקטורונית" (1925) תוקף מוטלי את הדימוי המקובל של אפרו-אמריקאי. אף כי האישה בתמונה תואמת למתכונת של "לובן", הרי למעשה היא שחורה כדי 1/8. ההתרחקות מדרכי הראייה המסורתיות של השחורים מציינת את התקופה. ציונים כמו אוקטורון או מולאט שימשו לתיאור כמות "הדם השחור" הזורם בעורקיו של אדם. מוטלי נוטל תפיסה זו ומשנה אותה מקונוטציה שלילית לכזו, שאיננה תלויה במעמד חברתי.
קטגוריה:שיקגו: מוזיאונים