מכוור (בערבית: קלאטו א-מישנאקא, قلة المشناقى), הוא שמו של הר הנמצא במרחק של כ-24 ק"מ מדרום-מזרח לשפך הירדן לים המלח בשטח ממלכת ירדן, על ראש ההר נמצאים שרידי מבצר בשם זהה.
מבצר מכוור נבנה על ידי המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי בערך בשנת 90 לפנה"ס. המבצר נהרס על ידי חייליו של גביניוס, מושל סוריה בשנת 57 לפנה"ס לאחר שהוא שימש כאחד מבסיסיו של אלכסנדר השני שהוביל מרד כנגד שלטונה של רומא. המבצר נבנה מחדש על ידי הורדוס בשנת 30 לפנה"ס, ושימש כבסיס צבאי לשם שליטה על שטחי הממלכה ממזרח לנהר הירדן.
לאחר מותו של הורדוס עבר המבצר לבנו הורדוס אנטיפס. בתקופה זו ככל הנראה נכלא במבצר יוחנן המטביל ונערף ראשו. עם הגלייתו של הורדוס אנטיפס עבר מכוור לרשותו של אגריפס הראשון עד מותו בשנת 44 לספירה, ואז עבר לשליטה רומאית. עם פרוץ המרד הגדול בשנת 66 השתלטו המורדים היהודים על מכוור והחזיקו בו. הלגאטוס לוקיוס בסוס שהכניע את המורדים בהרודיון, פנה משם להטיל מצור על מכוור בשנת 72 בעזרת הלגיון העשירי פרטנסיס. הצבא הרומי הקים סוללה ושיפוע כדי לצור על המבצר, אך המורדים נכנעו לפני שהרומאים תקפו, והורשו לעזוב את המבצר. הרומאים החריבו את המבצר והותירו ממנו רק את יסודותיו.
יוסף בן מתתיהו מתאר את המבצר בספרו מלחמות היהודים. ההר, שגובהו 1,100 מטר מעל פני ים המלח, מוקף מכל עבריו בגאיות עמוקים אשר מספקים לו הגנה טבעית. הורדוס חשב שהמקום ראוי לביצורים חזקים, במיוחד בשל קרבתו לממלכת הנבטים שאיתה היה פעמים רבות בעימות. הוא בנה את חומת המבצר בראש ההר, מסביב לפסגה. אורכה 100 מטרים ורוחבה 60 מטרים, עם שלושה מגדלים בפינות, כל אחד מהם בגובה של כ-30 מטר. הארמון נבנה באמצע השטח המבוצר. מיכלים רבים הוצבו במתחם כדי לצבור את מי הגשמים.
הכפר מוקאוויר (مقاور) שוכן בעמק ממזרח להר ושמו מרמז על שם המבצר הקדום. החוקר הפריזי אולריך יאספר סיטזן ביקר באתר בשנת 1807, ושם הכפר הזכיר לו את שם המבצר ביוונית. החפירות הארכאולוגיות במקום החלו בשנת 1968 על ידי ג'רי ורדמן, שהיה אז שייך לסמינר התאולוגי של הבפטיסטים הדרומיים ואחר כך המנהל של מכון קוב לארכאולוגיה באוניברסיטת מדינת מיסיסיפי. בשנת 1973 זיהה המלומד הגרמני אוגוסט סטרובל את החומה. בשנים 1978 - 1981 נערכו חפירות במקום על ידי וירגיליו קורבו, סטניסלאו לופרדה ומיקלה פיקירילו מהמכן התורני הפרנציסקני בירושלים.
בתוך השטח המבוצר נמצאו חורבות המבצר ההרודיאני, בהם חדרים, חצר גדולה, ובית מרחץ מפואר, שבו גם נותרו שרידים מרצפת הפסיפס. בצד המזרחי של ההר ישנם חומות ומגדלים נוספים, אולי שריד ל"עיר התחתונה" אותה מזכיר יוסף בן מתתיהו. אם מגיעים ממזרח אפשר גם לראות את אמת המים אשר הובילה מים למיכלים שבמבצר. במקום גם נמצאו שרידי כדים שתוארכו מסוף התקופה ההלניסטית ועד התקופה הרומית, ואישררו את קיומן של שתי התקופות בתולדות המבצר: התקופה החשמונאית (90 לפנה"ס - 57 לפנה"ס) וההרודיאנית (30 לפנה"ס - 72 לספירה), ותקופה קצרה של שימוש מייד לאחר שנת 72 ולאחריה שום שריד - עדות להרס השיטתי של האתר בידי הצבא הרומי.