עַכּוֹ (בערבית: عكا – "עכא") היא עיר במחוז הצפון בישראל, הגובלת מדרום בחופיו הצפוניים של מפרץ עכו וממערב בים התיכון. בשנת 2016 התגוררו בעיר כ-48,000 תושבים, כשני שלישים מהם יהודים.
עכו היא אחת מערי הנמל העתיקות בעולם, ודברי ימיה המתועדים מתחילים בתקופת הברונזה הקדומה. במשך שנים רבות הייתה עיר מפתח לכיבוש ארץ ישראל, שכן מיקומה על רצועת החוף הרחבה אפשר גישה נוחה דרך הגליל אל פנים הארץ. היא ידעה עליות ומורדות ועברה מיד ליד פעמים רבות. עכו הגיעה לשיאה כאשר שימשה כבירת ממלכת ירושלים במאה ה-13 וכבירתו של אחמד אל-ג'זאר בסוף המאה ה-18. מאז המאה ה-19 פחתה חשיבותה של העיר, ביחס לחיפה שהייתה לעיר הנמל הראשית של צפון הארץ. בהתאם לכך הייתה התפתחותה של העיר איטית בהשוואה לזו של חיפה.
בשנת 2001 הוכרזה עכו העתיקה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. שבע שנים לאחר מכן, בשנת 2008, הוכרזו המקומות הבהאים הקדושים בחיפה ובגליל המערבי כאתר מורשת עולמית נוסף. חלק מהם, ובכלל זה המקום הקדוש ביותר לדת הבהאית – אל-באהג'ה, שוכנים בעכו ובסביבותיה. העיר היא לפיכך האתר היחידי בישראל המופיע בשתי הכרזות שונות כ"אתר מורשת עולמית" של אונסק"ו.
מקורו של השם "עכו" אינו ידוע. הוא נזכר בתעודות רבות - מצריות ואחרות - אך בתנ"ך נזכרה העיר רק פעם אחת: "אָשֵׁר, לֹא הוֹרִישׁ אֶת-יֹשְׁבֵי עַכּוֹ, וְאֶת-יוֹשְׁבֵי, צִידוֹן;"(ספרשופטים,,) במסורת היהודית נאמר כי כשהגיע המבול לחופי העיר, ציווה עליו אלוהים לא להמשיך עוד, והדבר אף נרמז בלשון הכתוב "עד פה תבוא ולא תוסיף" (ספראיוב,,), פה כמו כה - רמז לעכו. היוונים מסרו גרסה משלהם לשם, ולפיה כשהגיבור הרקולס שהה באזור באחד ממסעותיו מצא בו עשבי מרפא, ולכן כינה את המקום "אקה", שפירושו "רפואה" ביוונית. כאשר נכבשה העיר בידי תלמי השני, שונה שמה ל"פטולמאיס" או "אנטיוכיה בפטולמאיס" (Αντιόχεια από Πτολεμαΐδα). הערבים, שכבשו את העיר במאה ה-7, השיבו לה את שמה המקורי - "עכא" (عكا). בתקופת הצלבנית נקראה העיר על שם יוחנן המטביל, ובשל טעות שבעובדה זיהו אותה הצלבנים עם עקרון המקראית. מסיבה זו כונתה העיר בשם "יוחנן הקדוש מאקר" (צרפתית - Saint Jean d'Acre; איטלקית San Giovani d'Acri וכן הלאה). כשהתגלתה הטעות הובהר:
"Non est urbs Accaron, quam quilibet estimat, Accon illa Philistea, Ptolemaida dicitur ista".
"אין היא העיר עקרון, גם אם סבר מישהו כך, עקרון ההיא פלשתית, וזו קרויה פתולמאיס."
שם זה עדיין רווח בחלק משפות אירופה. לאחר שנכבשה העיר בידי הממלוכים הושב לה שמה השמי ובפי העות'מאנים נתכנתה "אקא" (Akkâ).
עכו שוכנת במישור החוף הצפוני. העיר גובלת מדרום במפרץ עכו, שבקצהו הצפוני של מפרץ חיפה, וממערב, בים התיכון. היא משתרעת על פני שטח מישורי, ורק תל עכו שבמזרחה מתנשא מעליו. אורך שטחה הבנוי הוא כ-3.5 ק"מ מצפון לדרום וכ-3 ק"מ ממזרח למערב. מדרום למרכז העיר זורם נחל נעמן הנשפך אל מפרץ חיפה, ומדרום לו נמצא אזור התעשייה עכו דרום.
בסמוך לעיר שוכנים מספר יישובים כפריים, ובהם בוסתן הגליל ושומרת מצפון, עין המפרץ וכפר מסריק מדרום והמועצה המקומית ג'דיידה-מכר ממזרח. העיר העתיקה של עכו שוכנת על חצי אי קטן באורך וברוחב של כ-400 מטר, החוצץ בין מפרץ עכו לים התיכון. רובעיה של העיר המודרנית התפשטו מגרעין זה לצפון ולמזרח.
מהעת העתיקה ועד התקופה ההלניסטית שכנה העיר בתל עכו. התל יושב לראשונה בתקופת הברונזה הקדומה אך ננטש למשך אלף שנים. כשהתחדש בתקופת הברונזה התיכונה, קמה בו עיר מבוצרת ובה מצודה. בתקופה זו נזכרה עכו בכתבי המארות המצריים. העיר הכנענית הגיעה לשיא פריחתה בתקופת הברונזה המאוחרת במאה ה-14 לפנה"ס ובמאה ה-13 לפנה"ס, ופעל בה נמל חשוב שעמד בקשרי מסחר עם קפריסין ועם ערי הים האגאי. היא נזכרה בתקופה זו במכתבי אל-עמארנה ובכתובות שנמצאו בעיר אוגרית. בראשית תקופת הברזל התיישבו בתל בני שרדנה, ולאחר מכן נשלטה עכו על ידי הפיניקים. סנחריב מלך אשור, החריב את עכו בשנת 701 לפנה"ס, אך היישוב במקום התחדש. בתקופה הפרסית, החל באמצע המאה ה-4 לפנה"ס, החל מוקד העיר לנוע מערבה אל שטחה של עכו העתיקה כיום, תהליך שהושלם בתקופה ההלניסטית. התל ננטש בסוף המאה ה-2 לפנה"ס, אך שרידים מועטים מעידים על יישוב כלשהו שהתקיים במקום גם בתקופות מאוחרות יותר. מספר מסורות מציינות את קברו של אמנון בן דוד בסמוך לעכו, וכן מצוינת קבורתה של דבורה הנביאה.
בתקופת שלטון בית תלמי התפתחה עכו לעיר הלניסטית בשם "פטולמאיס" או "אנטיוכיה בפטולמאיס" על שמו של תלמי השני. היא הייתה מושבה צבאית תלמאית החל בשנת 261 לפנה"ס, ובסוף המאה ה-2 לפנה"ס הושלם תהליך התבססותה של העיר במישור שבין תל עכו לחוף. עכו הייתה לעיר הנמל החשובה ביותר בארץ, ולאחת הערים הגדולות ביותר בעולם ההלניסטי. היא השתרעה על פני שטח של 1,000 דונם, נתון שנחשב לעצום במושגי התקופה.
בשנת 165 לפנה"ס הביס שמעון התרסי את הסלאוקים בקרבות רבים בגליל, והם נסוגו לעיר פטולמאיס, שאותה לא עלה בידו לכבוש. בשנת 153 לפנה"ס אלכסנדר באלאס, שטען שהוא בנו של אנטיוכוס הרביעי, התחרה על הכתר הסורי עם דמטריוס הראשון, וכבש את העיר שפתחה בפניו את שעריה. באלאס הגיע להסכם עם יונתן החשמונאי, לפיו יתמכו בו היהודים כנגד יריבו. לאחר רציחת באלאס בשנת 146 לפנה"ס, התחרו על השלטון במלכות הסלאוקים שר הצבא דיודוטוס טריפון שהחזיק בבנו של באלאס, ודמטריוס השני בנו של דמטריוס. יונתן החשמונאי ביקר בעכו שלוש פעמים. באחד מביקוריו אלו בשנת 150 לפנה"ס, השתתף יונתן בחתונתם של אלכסנדר באלאס וקלאופטרה תאה בנוכחות אבי הכלה, תלמי השישי. בשני הביקורים הראשונים יצא יונתן בשלום אולם בשנת 143 לפנה"ס, כאשר הגיע לפטולמאיס לנהל עם טריפון משא ומתן על העברת עכו לידיו, לכד אותו טריפון בעורמה והחזיקו בעכו. את אנשי פמלייתו של יונתן רצח מיד, ואת יונתן עצמו רצח מאוחר יותר.
בעלי התוספות מציינים ששני חשמונאים קבורים בעכו, וכוונתם כנראה לאלעזר בן חשמונאי שהיה נשוי לבתו של מתתיהו, וליונתן הוופסי, אחיו של יהודה המכבי. העיר הותקפה אף בימי אלכסנדר ינאי, שנעזר במלכת מצרים, קלאופטרה השלישית. אנשי עכו קראו לעזרתם את תלמי התשיעי, מלכה המודח של מצרים שפלש אל הגליל והחריבו.
הורדוס בנה מבני ציבור בעיר. הברית החדשה מזכירה כי פאולוס שהה בעכו במשך יום אחד בדרכו מצור לקיסריה:
<templatestyles src="תבנית:ציטוט/style.css" />"וַנְּבָרֶךְ אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ וַנֵּרֶד בָּאֳנִיָּה וְהֵמָּה שָׁבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ׃ וַאֲנַחְנוּ כִּלִּינוּ אֶת־דֶּרֶךְ הַיָּם וַנֵּרֶד מִצּוֹר אֶל־עַכּוֹ וַנִּשְׁאַל לִשְׁלוֹם הָאַחִים וַנֵּשֶׁב אִתָּם יוֹם אֶחָד׃ וּמִמָּחֳרָת נָסַעְנוּ (פּוֹלוֹס וַאֲשֶׁר אִתּוֹ) וַנָּבֹא אֶל־קֵיסַרְיָה".
— מעשי השליחים 21, 7
בימי הקיסר קליגולה פגשו נכבדי העיר, היהודים, את נציגו- פטרוניוס, והתחננו כי יסיר את הגזירה להציב את פסלו של הקיסר בבית המקדש.
בסוף תקופת בית שני כבר ישבו יהודים רבים בעיר. אחד המטבעות מימי הקיסר קלאודיוס לכבוד יסוד עכו הרומאית-הקולוניה קלאודיה פתולימאיס וגבולותיה, משנת 53 לספירה בקירוב, מראה את הקיסר חורש את גבולות העיר במחרשה רתומה לצמד שוורים בטקס הנקרא בלטינית POMERIUM - סמל ליסוד קולוניה חדשה. על המטבע הכתובת - COLONIA PTOLEMAIS. הטבלאות שבמוטות- נסים נושאות את מספרי ארבעת הלגיונות הרומאים שהקימו את הקולוניה ומושבם בסוריה: הלגיון העשירי פרטנסיס, הלגיון השישי פראטה, הלגיון השלישי גאליקה והלגיון השנים עשר פולמינטה.
לאחר פרוץ המרד הגדול, בשנת 66, ערך גסיוס פלורוס טבח נורא ביהודי עכו, והסתייע בידי הסורים ההלניסטים שישבו בעיר. נמל עכו שימש את הגייסות הרומים בימי המרד הגדול, אליו הגיעו אספסיאנוס וצבאו, ומשם התארגנו ליציאה למלחמה לכיבוש הגליל. חפירות מצפון-מערב לתל עכו חשפו בית קברות גדול שהיה פעיל בין אמצע המאה ה-1 ועד תחילת המאה ה-4. במקום נמצאו עשרות קברים ובהם נקברים רבים וקברי יחיד, וכן קברים ששמשו לאורך זמן. עוד התגלו במקום מזבחות ומצבות, שרידים המעידים על הקרבת מנחות בעלי חיים, כלי זכוכית, מטבעות וממצאי מתכת. לעכו היה תפקיד חשוב גם בעת דיכויו של מרד גאלוס. בדומה להתנהלותו של אספסיאנוס בימי המרד הגדול, כך פרצו הרומאים מעכו אל עומק הגליל, והכניעו את המורדים.
החל מכיבוש ארץ ישראל על ידי בני ישראל וכלה בימי הבית השני לא נחשבה עכו לעיר יהודית מובהקת. לעניין שיוכה של עכו לארץ ישראל ולעניין מצוות התלויות בארץ מימי בית שני ואילך, נחלקו הדעות. דעה אחת גרסה כי תחום הארץ עבר בתוככי העיר, כך שחלקה היה בארץ, וחלקה בחוץ לארץ, ואילו דעה שנייה טענה כי כל העיר הייתה בחוץ לארץ, וקו גבול הארץ עבר בחומת עכו הדרומית. בתקופה שלאחר החורבן שבו היהודים והתיישבו בעיר, והיא מוזכרת בתלמוד פעמים מספר. חיו בה תנאים חשובים כרבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו שהיה תלמידו המובהק של רשב"י, ורבי יהודה בן אגרא. כן היו בה אמוראים רבים, בהם רבי תנחום בן רבי חייא ורבי אבא דמן עכו שהיה גם המנהיג המקומי.
בשנת 638 נכבשה העיר על ידי הערבים. מושל מצרים אחמד אבן טולון בנה את נמל עכו מחדש במחצית השנייה של המאה ה-9 ומוקדסי, הגאוגרף בן המאה ה-10, טען כי הודות לו החלה העיר לפרוח. העיר נכבשה על ידי הביזנטים במאה ה-10 ולאחר מכן על ידי פאטמים, הסלג'וקים ושוב על ידי הפאטמים. בשנת 1104 כבשו הצלבנים בהנהגת בלדווין הראשון את העיר, והפכו אותה לנמלם העיקרי בארץ הקודש. הם הביאוה לשיאה בכל הזמנים.
במאה ה-11 התקיימה בעכו קהילת יהודית שמתוארה על ידי ר' אביתר גאון, מנהיג היישוב, ועל ידי נוסעים זרים כקהילה יהודית משמעותית. בשנת 1104, בעת הכיבוש הצלבני, חרבה קהילה זו.
בשנת 1103 החליט המלך בלדווין הראשון, שבא במסע הצלב הראשון (1099), כי נמל יפו ונמל חיפה, שנמצאו בידי הצלבנים, לא מספקים את צורכי הממלכה. תלותם בתגבורת בכוח אדם מאירופה הייתה רבה, ולכן החליט לכבוש את עכו. הוא נעזר בצי של ג'נובה שבאיטליה, ושם את העיר במצור בשנת 1103, ושוב ב-1104. במצור השני העיר נכנעה לאחר 20 ימים והפכה לצלבנית. בתמורה העניק בלדווין לאנשי ג'נובה זכויות, שהיוו דגם לזכויות שנתנו הצלבנים לערי הנמל האיטלקיות בנמלי ממלכתם. לג'נובה נמסרה שכונה בפתח נמל עכו, ובה היה לסוחריה וספניה שלטון עצמי. כן קבלו פטור ממסים.
בשנת 1123 הוקם הרובע של ונציה. הוא הוענק לעיר האיטלקית בתמורה לחלקה בכיבוש צור. הזכויות שניתנו ליוצאי ג'נובה שימשו בסיס לאלה שניתנו ליוצאי ונציה, הזכויות הורחבו במטרה להגדיל את אוכלוסיית הנוצרים בעיר. הרובע (ובלשון בני הדור, הקומונה) היווה יחידה אוטונומית לכל דבר. ברובע היו מוסדות ציבור, מוסדות שלטון, כולל שיפוט עצמי, בראשות "קונסול" שנשלח מטעם עיר האם, ואזור מסחר ושירותים, הצמוד לרובע. זכויות דומות ניתנו לפיזה ואמאלפי, ובעיר היו גם רובע טמפלרי ורובע הוספיטלרי.
ב-10 ביולי 1187 כבש צלאח א-דין את העיר. גי דה ליזיניאן, מלך ממלכת ירושלים, ארגן את שארית הפליטה ששרדה את התבוסה בקרב קרני חיטין ופליטים אחרים מממלכתו שנפלה ברובה לידי המוסלמים, והטיל מצור על העיר. עכו עמדה בהתקפותיו, וצלאח א-דין הוסיף וביצר אותה. אולם, תגבורות גדולות מאירופה שהפכו לנחשול של ממש עם הגעתם של משתתפי מסע הצלב השלישי לארץ ישראל ב-1189, שינו את יחסי הכוחות לטובת הנוצרים והעיר נפלה בידיהם בשנת 1191 לאחר מצור. משלא הצליחו לשחרר את ירושלים, הפכו הצלבנים את עכו לבירת ממלכת ירושלים. העיר התרחבה צפונה ונוסף לה שטח בצורת משולש שכונה "מון מיזאר" (צרפתית Mont Musard). העיר הפכה לחשובה שבערי הנוצרים בלבנט. מפעלי בנייה רחבי היקף יצאו אל הפועל, לערים האיטלקיות הוחזרו זכויותיהן המיוחדות, והן הקימו מחדש את רובעיהן.
במאה ה-13 מנתה עכו כ-60,000 תושבים. אולם היריבויות שבין ערי האם האיטלקיות, במיוחד ונציה וג'נובה, גלשו לקרבות של ממש, ואלה זרעו הרס מתמשך בעיר. מצב הדברים הדרדר לשפל המדרגה כאשר בין שתי הערים פרץ קרב ימי שהתרחש במפרץ עכו ב-24 ביוני 1258. הקרב הסתיים בניצחונה של ונציה ובנטישת הג'נובזים את העיר והתיישבותם בצור.
עכו של תקופת הצלבנים הייתה עיר של סובלנות דתית והיו בה נציגויות לדתות וזרמים שונים בדתות. חיו בה מוסלמים, נוצרים קתולים על מסדריהם השונים, נוצרים אורתודוקסים ויהודים.
בזמן השלטון הצלבני התפתחה בעיר קהילה יהודית חשובה. בשנת 1165 עלה הרמב"ם לארץ ישראל דרך עכו וגר בעיר כחצי שנה, כאן יצר קשר עם הרב יפת ואתו התכתב כאשר עבר למצרים. בשנת 1211, במסגרת עליית בעלי התוספות, הגיעו לעיר רבנים חשובים, בהם ר' שמשון בן אברהם משאנץ ורבי יהונתן מלוניל. רבנו יחיאל מפריז, החשוב ברבני צרפת באותה תקופה, העתיק את ישיבתו מפריז לעכו לאחר שרפת התלמוד, ושימש כראש ישיבה בעכו משנת 1258. אחרי פטירת רבי יחיאל בשנת 1266, החליף אותו כראש ישיבת דה פריס בעכו, רבי משה בן נחמן. ככלל, הקהילה היהודית בעכו במאה ה-13 נחשבה לקהילה חשובה ומרכזית בעולם היהודי, בארץ ישראל ומחוצה לה. הכיבוש הממלוכי, בשנת 1291 הביא קץ על קהילה זו – הקהילה התפזרה, ועכו היהודית איבדה מחשיבותה.
סופה של העיר הצלבנית הגיע כשנכבשה על ידי הממלוכים בראשות הסולטאן אל מאליק אל אשרף ח'ליל בן קלאון לאחר המצור בשנת 1291. כדי להימנע מטעותו של צלאח א-דין ועל מנת למנוע מהנוצרים לנסות ולחדש את שלטונם בעכו, הרסו הממלוכים את העיר עד היסוד. העיר עמדה חרבה משך רוב התקופה הממלוכית. במקום התקיים מרכז מסחר אזורי קטן, ויש עדויות לכך שבמאה ה-14 פעל בעיר נמל קטן למסחר אזורי.
עכו, ככל ארץ ישראל, נכבשה בידי העות'מאנים מידי הממלוכים ב-1517, ובתחילת המאה ה-17 השתלט עליה המנהיג הדרוזי המקומי פחר א-דין השני, שקידם בברכה את חידוש ההתיישבות הנוצרית בעיר.
בשנת 1741 הגיע לעכו רבי חיים בן עטר (המכונה "אור החיים") עם שתי נשותיו ועם עשרות תלמידיו, בהם כותב קורות חייו רבי ישמעאל מסנגויטי. בן עטר התיישב בעכו והקים בה את ישיבת "כנסת ישראל", ששכנה במיקומו הקודם של בית הכנסת הרמח"ל. רבי חיים בן עטר ישב בעכו כמעט שנה, ולאחריה עבר לירושלים שם הקים את הישיבה מחדש. ב-1743 הגיע לעכו רבי משה חיים לוצאטו, יחד עם אשתו צפורה, בנו וכמה מתלמידיו. הרמח"ל, שנרדף על ידי רבנים באיטליה ובהולנד, חש רוגע בעכו, עיר שבה היה דמות נערצת. ב-1747 נספה הרמח"ל במגפה, יחד עם אשתו, בנו ורבים אחרים. הוא נקבר למרגלות תל עכו, ולפי דעה אחרת בכפר יאסיף.
עד לאמצע המאה ה-18 הייתה העיר עכו קטנה ומוזנחת. תנופת בנייה ראשונה הורגשה בה בתקופת שלטונו של שליט הגליל הבדואי, דאהר אל עומר, ששלט באזור עד מותו ב-1775.
אחמד אל-ג'זאר, הקצין ממוצא בוסני, שירש את דאהר אל עומר, והיה למושל דמשק, קבע את בירתו בעכו. הוא שיפץ את העיר, הרחיב את ביצוריה והקים אמת מים חדשה שסיפקה לה מים מאזור כברי. עוד בנה את חאן אל-עומדאן ואת חמאם אל באשה ומסגד אל-ג'זאר הקרויים שניהם על שמו. בשנת 1791 גירש אל-ג'זאר מהעיר את אנשי המושבה המסחרית הצרפתית שהתיישבו בה, וסירב לקבל קונסול צרפתי בעיר.
בשנת 1799 צר נפוליאון על עכו, במהלך מסעו בארץ ישראל, במטרה להשתמש בה כבסיס ליצירת מרד כנגד השלטון הטורקי בסוריה כולה. במהלך המצור הציב נפוליאון את תותחיו על תל עכו שזכה הודות לכך לכינוי "גבעת נפוליאון". לאחר המצור, שנמשך מחודש מרץ עד חודש מאי, ויתר נפוליאון, והותיר את העיר בידי מגיניה הטורקים, שנעזרו במלחים בריטים בראשות קומודור סר סידני סמית' (מאוחר יותר עלה לדרגת אדמירל), ביריבו-חברו של נפוליאון אנטואן דה פיליפו הצרפתי, ובשר היהודי חיים פרחי.
סגנו של אל-ג'זאר, סולימאן פאשה, שלט בעיר בין מות אל-ג'זאר ב-1804 ובין 1819. לאחר מותו שילם חיים פרחי, שהיה יועצם היהודי של אל-ג'זאר ושל סולימאן פאשה, שוחד גדול לשלטון באיסטנבול על מנת להבטיח שעבדאללה, בנו של עלי פחה, סגנו של סולימאן, אותו הכיר מילדותו, ירש את תפקידו של סולימאן כעבדאללה פאשה. אלא שעוד באותה שנה הורה עבדאללה, שחשש כי פרחי, שגרם למינויו, יוכל באותה קלות לסלקו מתפקידו, להוציאו להורג בחניקה. אחיו של הנרצח צרו על העיר בשנת 1821 במטרה להעניש את עבדאללה על רצח אחיהם, כשעמם צבא טורקי גדול, אך לא יכלו לחומות העיר. עבדאללה פאשה שלט בעיר בשנות העשרים של המאה ה-19.
בשנת 1831 שלח מוחמד עלי, שליט מצרים, את בנו איברהים פאשה לעכו, וזה שם עליה מצור וכבשה ב-27 במאי 1832. עבדאללה פאשה נלקח למצרים וכמושל העיר מונה חוסיין עבד אל-האדי, העיר נותרה בשליטת מוחמד עלי עד שב-4 בנובמבר 1840 הופגזה עכו בידי כוחות בריטניה ואוסטריה. הצבא המצרי נסוג באישון לילה לאחר שפיצוץ עז של מחסן תחמושת גבה את חייהם של כ-2,000 איש, והעיר הושבה לשלטון הטורקים. עכו הייתה לבירת הסנג'אק הנושא את שמה, בתחומי איילט צידון, אך ההרס שנגרם לעיר, לנמלה ולביצוריה בשנת 1840, היה כבד ולא היה מי שישקמו. ב-1864 צורפה העיר לווילאייט סוריה, וב-1888 לווילאייט ביירות שהוקמה באותה שנה.
על פי המפקדים שערך משה מונטיפיורי, בשנת 1839 ישבו בעכו 233 יהודים ואילו ב-1849 היו בה 181 יהודים.
בשנת 1863 נעשה מאמץ מקיף לשיפור פני העיר, והתאמתה לסטנדרטים מערביים; כבישים מרכזיים הורחבו והותאמו למעבר מרכבות, וחוקקו חוקי עזר למניעת השלכת פסולת בחוצות העיר.
בשנת 1868 הוגלה הבהאא אוללה, נביא האמונה הבהאית אל העיר, והושב במצודה בעכו למשך שנתיים. לאחר ששוחרר ב-1870 נותר לגור בעיר עד למותו בשנת 1892. בסוף המאה ה-19 הפכה העיר למרכז בהאי, ויורשו עבדול בהאא המשיך וטיפח את המגמה גם בתחילת המאה ה-20.
במלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר על ידי הצבא הבריטי ב-24 בספטמבר 1918.
בזמן המנדט הבריטי שימשה עכו כבירת נפת עכו במחוז הגליל והעיר התרחבה אל מחוץ לחומות, אולם התפתחותה הכלכלית של העיר נבלמה, שכן בזמן זה הפכה חיפה לעיר הנמל המרכזית בארץ ישראל, וחשיבותה של עכו פחתה. עם תחילת המנדט הבריטי היו בעיר כ-6,500 תושבים, מהם כמאה יהודים. בעלייה הרביעית הגיעו עולים גם לעכו, ובהם "קבוצת הזיפזיף", הדייגים הסלוניקאים והדייגים מהים השחור. קבוצות אלו חיזקו את היישוב היהודי בעכו והעשירו את חיי התרבות בה. מספר היהודים גדל במאות אחוזים בין השנים 1925–1929. בעקבות מאורעות תרפ"ט פונו יהודי העיר על ידי הבריטים. בין היהודים שחיו בעכו בשנות ה-20 נמנים משפחת יחיאל ויצמן (אביו של הנשיא עזר ויצמן), נוח ואסתר מישקובסקי (הוריה של הסופרת לאה נאור), משפחת לוריא (הורי ההיסטוריון יהושע לוריא) ועוד. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הקים חיל האוויר המלכותי מנחת מטוסים מזרחית לעיר (כיום סמוך לקיבוץ שמרת) שנקרא RAF St. Jean. המנחת שימש גם את חיל האוויר האמריקני בעת המערכה בצפון אפריקה.
בשנת 1945 התגוררו בעיר, לפי אומדן שלטונות המנדט 12,360 תושבים (מתוכם רק 50 יהודים).
מצודת עכו שימשה את הבריטים ככלא וגרדום. אסירים יהודים מפורסמים כזאב ז'בוטינסקי ושלמה בן יוסף נכלאו במצודה. בן יוסף היה הראשון בעולי הגרדום. היהודים הספרדים כמו גם האשכנזים סייעו כמיטב יכולתם לאסירי כלא עכו. המוכתאר היהודי אברהם צורי נהג לארח בביתו את אסירי הכלא בשבתות וחגים, תוך שהוא ערב לכך שהם יחזרו אל הכלא עם צאת השבת או החג. ב-4 במאי 1947 פרצו אנשי האצ"ל אל מצודת עכו על מנת לשחרר את האסירים היהודים שנכלאו שם על ידי הבריטים. 27 אסירים שוחררו, מהם 20 מאנשי האצ"ל ו-7 מאנשי הלח"י. 9 לוחמים נהרגו וחמישה נפלו בשבי במהלך הפעולה. הפריצה לכלא עכו הכתה בהלם את דעת הקהל הבריטית.
לפי תוכנית החלוקה נכללה עכו במדינה הערבית שהייתה אמורה לקום. עובדה זו הגבירה את תחושת הביטחון של תושביה הערבים בחודשים הראשונים של המלחמה וגרמה לעזיבת תושביה היהודים של העיר. עכו הונהגה על ידי "הוועד הערבי הלאומי" המתון, שעל פי תיאום מוקדם עם הבריטים נועד לקבל לידיו את השלטון בעיר. הקשר בין חיפה לבין יישובי הגליל המערבי עבר בעכו. התחבורה היהודית הותקפה במעבר בעכו וכך הוטל מצור על היישובים היהודיים מצפון לעיר. מצד שני, הדרך מחיפה לעכו עברה בשטח הקריות היהודי, והתקפה על רכב יהודי הייתה גוררת תקיפת התחבורה הערבית לעכו ושיבוש המסחר והכלכלה של העיר. בתחילה ניסו הערבים המתונים למנוע את הפגיעות ההדדיות על ידי משא ומתן בתיווך בריטי והגיעו להסכם אי-התקפה הדדי שהחזיק מעמד מספר שבועות, אבל עם ההחמרה במלחמה גברה יד הקיצונים. ב-17 במרץ פרץ סכסוך בין נציגי הוועד הלאומי הערבי לבין נציגות "ההגנה", כאשר "ההגנה" סירבה לאפשר לאנשי מחסום דרכים ערבי לבדוק האם במשאיות שעוברות צפונה יש נשק.
בבוקר 18 במרץ 1948 יצאו מחיפה ארבעה עובדי חברת החשמל כדי לתקן קווי חשמל שנפגעו ליד עכו. הם נסעו במכונית משוריינת עם שני משוריינים בריטים מלפנים ומאחור. ערביי עכו הטמינו להם מלכודת. בהגיע השיירה לעכו עלה המשוריין הבריטי על מוקש וחמשת החיילים הבריטים שהיו עליו נהרגו. המשוריין השני הסתובב מיד וברח לעבר חיפה. עובדי חברת החשמל נותרו לבדם מול המתקיפים ונרצחו. לזכרם נקרא הרחוב החוצה את עכו לאורכה בשם "דרך הארבעה", ובמקום נמצא שלט המספר על האירוע.
לפי תוכנית הפיקוד העליון היה על "ההגנה" לסגור על עכו ולהחזיקה תחת איום - מעין "בת ערובה" לשלום היישובים היהודיים שהיו אמורים להימצא בתחום המדינה היהודית. הבריטים החזיקו כוח צבאי בעכו ואנשי "ההגנה" המתינו ליציאתם על מנת להשתלט על עכו וסביבתה. עם הצלחת מבצע בן עמי הגיעו ידיעות על ירידת המורל בקרב לוחמי העיר הערבים ואזרחיה, בין היתר בשל הגעתם לעיר של אלפי פליטים פלסטינים שנמלטו מחיפה, ועוררו תקוה כי ניתן יהיה לכבוש את העיר בפעולת בזק. מפקד חטיבת כרמלי, משה כרמל, החליט לכבוש את העיר, חרף מברק שקיבל מהמטה הכללי, ובו התבקש לשקול שוב את ההכרח בהתקפה על עכו לנוכח הכוחות המועטים שעמדו לרשותו. ההתקפה החלה בלילה שבין 16 ל-17 במאי בהרעשת העיר החדשה במרגמות 3 אינץ' שניצבו בתל עכו ובדוידקה שמוקמה ממזרח לעיר. בחסות חיפוי זה נערכו שתי פלוגות להתקפה מצפון לעכו ופלוגה אחת להתקפת הסחה מדרום לעיר.
אף כי לעכו לא הגיעו כוחות ערבים סדירים כדוגמת צבא ההצלה, התארגנו התושבים הערבים במיליציות מקומיות להגנה על עירם. כוחות "ההגנה" שתקפו מצפון נתקלו בהתנגדות והחל קרב מבית לבית. הכוחות הערבים נסוגו לאט לכיוון בניין משטרת עכו, ששכנה לחוף הים באחת ממצודות טגארט. פגז פיאט נורה לעבר צריח המשטרה והשתיק את האש שנורתה משם. הלוחמים פרצו את השער בחומר נפץ, אך הבניין היה ריק מלוחמים. בינתיים נתפסו מספר שבויים והם נשלחו למפקדת החטיבה בקיבוץ עין המפרץ. משה כרמל ניסח מכתב שתורגם מיד לערבית ובו דרישה לכניעה ללא תנאי. המכתב נמסר לאחד השבויים שנשלח בחזרה לעכו. בשעות אחר הצהרים של 17 במאי 1948 נראה כומר צועד מכוון מצודת בית הסוהר מלווה בשני ערבים המניפים דגל לבן. הם שמעו על תנאי הכניעה ולקראת חצות שבו והודיעו כי הערבים הסכימו לחתום על ההסכם.
ב-18 במאי לפנות בוקר חתמו חברי מועצת העיר על כתב כניעה, הורו על הפסקת הלחימה ופתחו את שערי העיר העתיקה.
עם תום מלחמת השחרור לא היו בעכו תושבים יהודים ונותרו בה רק כשליש מתושביה הערבים, יתרתם נמלטו ללבנון או שעברו לכפרי הגליל והוכרזו כנפקדים נוכחים. כמקובל באותה תקופה הוקצו בתי הפליטים לחיילים משוחררים ולעולים חדשים והוקמה בה מעברה גדולה בדרום העיר לרגלי תל עכו ("הר נפוליאון") - מעברת "גבעת נפוליאון". על תושבי העיר הערבים הוטל ממשל צבאי. במהלך שנות ה-50 וה-60 נבנו סביב עכו העתיקה שיכונים שנועדו לאכלס עולים חדשים ואת מפוני המעברה. בשנות ה-60 וה-70 עזבו רוב היהודים את בתי הרכוש הנטוש ועברו להתגורר בשכונות שהוקמו בצפון העיר. בשנות ה-70 וה-80 עזבו יהודים את "שיכוני הרכבת" בשכונות שנבנו בשנות ה-50 ובמקומם עברו לעיר ערבים מכפרי הגליל. שכונת וולפסון, שנחשבה לשכונת מצוקה, התרוקנה כמעט כליל מתושביה היהודים.
במהלך מלחמת לבנון השנייה, בשנת 2006, פגעו בעכו רקטות שנורו מלבנון, וגרמו למספר הרוגים. שמות ההרוגים תושבי העיר הונצחו בגן שהוקם בה כשנתיים לאחר המלחמה.
העיר היא אחת הערים המעורבות בה חיים בצוותא יהודים וערבים. האוכלוסייה הערבית והאוכלוסייה היהודית בעיר חיות לרוב בדו קיום זו עם זו. עם זאת, באוקטובר 2008, במהלך יום הכיפורים, פרצו בעיר מהומות קשות בין ערבים ליהודים, על רקע כניסת רכב נהוג בידי ערבי במהלך הצום לשכונה שבה רוב יהודי. הנהג נרגם באבנים. כתוצאה מכך נעשה שימוש במערכת הכריזה של המסגדים בעיר העתיקה להפצת שמועה כי יש נפגעים ערבים בתקרית. בעקבות זאת, יצאו צעירים ערבים לרחובה הראשי של העיר, ניפצו חלונות ראווה של סוחרים יהודים ופגעו בכלי רכב. בתגובה, הציתו יהודים בתים של דיירים ערבים. המהומות הסלימו, נמשכו מספר ימים, ושככו רק לאחר מאמצי הרגעה מצד מנהיגים מקרב שני הפלגים, היהודים והערבים.
מאז שנת 1980 מתקיים בעיר "פסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר", המוכר גם כפסטיבל עכו. הפסטיבל נמשך ימים אחדים ונערך בחול המועד סוכות. הוא כולל הצגות פרינג', מופעי רחוב, ירידי אמנויות, אירועי חוצות, סדנאות ופרויקטים מיוחדים המתרחשים ברחובות עכו העתיקה. הפסטיבל הפך לסמל לשיתוף פעולה בין יהודי וערביי העיר, אך בשנת 2008 הוא נדחה לחג חנוכה, עקב המהומות שפרצו בעיר ימים ספורים לפני סוכות.
ישנן שיטות שונות המגדירות את עכו כ"חוץ לארץ", ישנה מחלוקת בתלמוד ירושלמי האם בעכו נהגו מצוות התלויות בארץ. המחלוקת הזו גרמה שלאורך שנים היהודים העדיפו שלא להיקבר בעכו עצמה. היהודים הקימו במרחק שבעה קילומטרים מעכו בית קברות (היום בגבול היישוב כפר יסיף) שבו הם נקברו. זאת על מנת להקבר לכל הדעות בתחומי ארץ ישראל.
לעכו ישנה חומה עתיקה, הגורמת למחלוקת האם הייתה קיימת בימיו של יהושע בן נון, להלכה כל עיר שמוקפת חומה מימי יהושע בן נון חוגגים בה את פורים בטו' בחודש אדר. המשמעות היא שכמו ערים נוספות עם ספק (לוד, צפת,טבריה ועוד), יש החוגגים את פורים בעכו יומיים גם ביד' וגם בטו' בחודש.
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף 2017, מתגוררים בעכו 48,303 תושבים (מקום 39 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של 1.0%. לפי נתוני הלמ"ס נכון לסוף 2017, לעכו דירוג של 4 מתוך 10, במדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2015. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשע"ז (2016-2017) היה 72.5%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת סוף 2016 היה 6,846 ש"ח (ממוצע ארצי: 8,913 ש"ח). אוכלוסיית העיר מעורבת ומורכבת מיהודים, מוסלמים ונוצרים. יהודים מהווים 67.1% מכלל תושבי העיר, ערבים מוסלמים מהווים 25.3%, ערבים נוצרים 2.4% והאחרים מהווים 5.2% מכלל התושבים.
להלן גרף התפתחות האוכלוסייה בעיר מאז קום המדינה:
<timeline> ImageSize = width:500 height:220 PlotArea = left:70 right:40 top:20 bottom:20 TimeAxis = orientation:vertical AlignBars = justify Colors = id:gray1 value:gray(0.9) DateFormat = yyyy Period = from:0 till:53000 ScaleMajor = unit:year increment:4000 start:0 gridcolor:gray1 PlotData =
bar:1922 color:gray1 width:1 from:0 till:6420 width:15 text:6420 textcolor:blue fontsize:8px bar:1931 color:gray1 width:1 from:0 till:7897 width:15 text:7897 textcolor:blue fontsize:8px bar:1945 color:gray1 width:1 from:0 till:12360 width:15 text:12360 textcolor:blue fontsize:8px bar:1948 color:gray1 width:1 from:0 till:4000 width:15 text:4000 textcolor:blue fontsize:8px bar:1955 color:gray1 width:1 from:0 till:19200 width:15 text:19200 textcolor:blue fontsize:8px bar:1961 color:gray1 width:1 from:0 till:25200 width:15 text:25200 textcolor:blue fontsize:8px bar:1972 color:gray1 width:1 from:0 till:33700 width:15 text:33700 textcolor:blue fontsize:8px bar:1983 color:gray1 width:1 from:0 till:36400 width:15 text:36400 textcolor:blue fontsize:8px bar:1995 color:gray1 width:1 from:0 till:45100 width:15 text:45100 textcolor:blue fontsize:8px bar:2008 color:gray1 width:1 from:0 till:46100 width:15 text:46100 textcolor:blue fontsize:8px bar:2011 color:gray1 width:1 from:0 till:46470 width:15 text:46470 textcolor:blue fontsize:8px bar:2015 color:gray1 width:1 from:0 till:47700 width:15 text:47700 textcolor:blue fontsize:8px </timeline>
בתחילת העשור הראשון של המאה ה-21 היה אחוז האבטלה בעכו גבוה מ-10%, לעומת ממוצע ארצי של כ-6%, ועמד בשנת 2004 על 14.2 אחוז. במשך שנים הייתה עכו לאחד היישובים שהוגדרו כמוכי אבטלה (למעלה מ-10% מובטלים). בשיעור האבטלה חל שיפור במהלך השנים, ונכון לינואר 2009 הוא עמד על 8.6 אחוז, גבוה מהממוצע הארצי.
הסיבות העיקריות לתופעה זו בעכו הן חוסר עוגנים תעסוקתיים וחוסר זהות תעסוקתית, וכן פגיעה במקורות תעסוקה מסורתיים כמו גם באלה שהחליפו אותם:
עכו נקבעה בשנת 2006 על ידי הממשלה כיעד לאומי. הממשלה הצהירה על כוונתה להשקיע מאמצים רבים בעכו כדי למנף את הבנייה והפיתוח בעיר, לעודד השקעות, ליצור מקורות תעסוקה, ולפתח את התיירות בעיר, באמצעות ניצול משאבים קיימים. במסגרת זו הוקמה השכונה "נאות ים" ושווקו בה מגרשים זולים לאנשי צבא הקבע. בשנים 2005 - 2009 הוקמו בעיר 36 מפעלים חדשים. בשנת 2006 רכשה קבוצת דלק נדל"ן את קניון עכו ותרמה לפיתוחו. כן מתוכננת הקמת מרכזי קניות במתחם הקלאבמרקט שבאזור השוק העירוני ובשטח של מפעל "טמבור" לשעבר.
ב-2011 נפתח בעכו קניון עזריאלי.
עכו שוכנת בצומת הכבישים הארציים 4 ו-85. בעבר חצה כביש 4 את העיר מצפון לדרום, אך כיום הוא עובר בתוואי העוקף את העיר ממזרח. התוואי הישן של כביש 4 מסומן כיום ככביש מקומי 8510. כביש 85, הידוע גם ככביש עכו-צפת וכרחוב בן-עמי, מוביל לכיוון צומת עמיעד ומקשר את עכו אל כרמיאל, צפת ויישובי בקעת בית הכרם.
כבר הטמפלרים הפעילו שירות דיליז'אנסים רתומים לסוסים שהובילו נוסעים מחיפה לעכו. את העיר משרתת כיום מערכת תחבורה ציבורית המבוססת על רכבת, אוטובוסים ומוניות. תחנת הרכבת עכו שוכנת על מסילת החוף וכל הרכבות המובילות מנהריה לחיפה, וכן הלאה לתל אביב, לבאר שבע ולמודיעין עוצרות בה. תחנת האוטובוסים המרכזית נמצאת מול תחנת הרכבת, וממנה יוצאים אוטובוסים של חברת "אגד" לכל צפון הארץ.
מוניות שירות של חברת "קווי הגליל" מקשרות את עכו לנהריה ולחיפה. קווי שירות נוספים מקשרים את עכו עם כרמיאל, מספר כפרי מיעוטים (אבו סנאן, ג'דיידה-מכר, כפר יאסיף) וכן מספקות שירות פנימי בעיר. קיים שירות מוניות האוסף נוסעים מביתם לנתב"ג. כמו כן קיימות בעיר מספר תחנות מוניות לנסיעות מיוחדות.
בעיר מספר מוסדות חינוך ראויים לציון:
בעיר פועלים בית משפט השלום, בית דין שרעי, אחד משני בתי הדין הדרוזים בישראל (האחר שוכן במסעדה שברמת הגולן) ובית הדין הדרוזי היחיד לערעורים (עבר מחיפה לעכו ב-1988). בעיר שלושה בתי קברות פעילים - יהודי (ליד צומת יסיף), מוסלמי (ליד בית הספר לקציני ים) ונוצרי (ליד צומת תל עכו). "המרכז הרפואי לבריאות הנפש מזרע" הוקם בשנת 1954 והוא משתרע על שטח של 150 דונם לחוף הים בצפונה של עכו.
בעיר פועלת העמותה לפיתוח קהילתי עכו שמטרתה להרחיב שיתוף פעולה בין תושבי העיר מכל העדות.
|
|
|
בעכו שלושה חופי רחצה מוכרזים, השוכנים לאורך הרצועה החולית שבמפרץ עכו. "חוף החומות" הידוע גם כ"חוף מפרשיות" משתרע בין העיר העתיקה ממערב ל"חוף ארגמן" ממזרח. בסמוך לו נמצא בית הספר לקציני ים עכו. "חוף ארגמן" שוכן בהמשכו של חוף החומות, והוא מנציח בשמו את הפקת הארגמן מחלזונות על ידי הכנענים בעכו. בחוף שוכנים מלון ארגמן, מרכז ספורט ונופש ומחנה נופש לחיילים. מדרום לחוף זה ועד לשפכו של נחל נעמן בדרום משתרע "חוף התמרים" ובו ניצב מלון חוף התמרים.
מצפון לעיר העתיקה פונה קו החוף של העיר ישירות אל הים התיכון, והוא רצוף סלעים ושרטונים. לאורך חלקו הדרומי והמרכזי של החוף, החל בעיר העתיקה בדרום ועד לרחוב חטיבת גולני בצפון, ממשתרעת טיילת ההגנה.
בעכו מספר גנים, ובהם ראויים לציון "גן הזיכרון" מדרום לרחוב בן-עמי, ובו אנדרטה לזכר לחללי מלחמת העצמאות, לוחמי הגליל המערבי וכובשי עכו, והגן שליד בניין עיריית עכו, ובו האנדרטה לזכר חללי העיר במערכות ישראל. בגן קטן ברחוב ויצמן שוכנת אנדרטת אבן לזכרו של יצחק רבין, ואליה מובילים מכל צד שלושה שערים מעץ.
המאוזולאום בחומת עכו | |
מדינה | ישראל |
---|---|
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2001, לפי קריטריונים 2, 3, 5 | |
קואורדינטות |
העיר העתיקה של עכו תחומה על ידי מי הים בצדה הדרום-מזרחי, הדרומי והמערבי, והיא מוקפת בחומה בכל צדדיה. בצדה הצפוני ובצדה המזרחי הפונים אל היבשה, כוללים הביצורים גם חפיר.
מאז שנת 1990 התבצעו בעכו עבודות ארכאולוגיות ועבודות שימור נרחבות, על ידי החברה לפיתוח עכו העתיקה, ובשנת 2001 הכריז ארגון אונסק"ו על עכו העתיקה כאתר מורשת עולמית. עכו העתיקה שבין החומות היא מתחם עירוני בעל ערך היסטורי, תרבותי ותיירותי, שבו כנסיות, מסגדים, בתי כנסת ומבנים היסטוריים נוספים רבים מהתקופות השונות בתולדות העיר. בניגוד לרבעים עתיקים אחרים ברחבי הארץ, העיר העתיקה של עכו היא מתחם עירוני חי ואותנטי שבו בתי מגורים, מסעדות שווקים ונמל פעיל.
ייחודה של עכו העתיקה הוא בכך שהיא בנויה משני מפלסים נפרדים - העיר הצלבנית והעיר העות'מאנית. שני המפלסים נפרדים זה מזה על ידי מאות השנים שבהן עמדה עכו בהריסותיה, החל בכיבוש הממלוכי ב-1291 ועד להתחדשותה בתקופה העות'מאנית. העיר הצלבנית כוללת את השרידים מתקופת ממלכת ירושלים, והם ברובם תת-קרקעיים. חלקם נחשפו והם השתמרו בדרך כלל במצב טוב מאוד. אלה כוללים חומות, רובעי מגורים, רחובות פתוחים ומקורים, תעלות ניקוז, מעברים תת-קרקעיים ומבני מסחר ומגורים. העיר העות'מאנית הוקמה על שרידיה של העיר הצלבנית, פעמים רבות בחופף למבנים הצלבניים וליסודותיהם, וכך סייעה לשימורה (ראו השוואה כאן). העיר העות'מאנית מתאפיינת בסימטאותיה הצרות והמפותלות, בבתי המגורים ובחאנים שלה.
וכך נכתב, בין היתר, בהחלטת ארגון אונסק"ו, על הכללת העיר העתיקה של עכו ברשימת המורשת העולמית:
<templatestyles src="תבנית:ציטוט/style.css" />"עכו היא עיר היסטורית יוצאת דופן, במובן זה שהיא משמרת את שרידיהם הממשיים של הבניינים הצלבניים מימי הביניים, מתחת לעיר המבוצרת המוסלמית שהוקמה במאות ה-18 וה-19. שרידי העיר הצלבנית של עכו, מתחת למפלס הרחוב של ימינו ומעליו, מספקים תמונה יוצאת דופן של התוואי העירוני ושל מבנה בירתה של ממלכת ירושלים. עכו של ימינו היא דוגמה חשובה לעיר עות'מאנית מוקפת חומה, ובה יסודות עירוניים אופייניים, דוגמת מצודה, מסגדים, חאנים וחמאמים, הבנויים בחלקם על גבי המבנים הצלבניים".
לעומת זאת, כתוצאה מתנופת הבנייה הצלבנית, כמעט שלא נשתמרו בעיר שרידים מתקופות מוקדמות יותר:
<templatestyles src="תבנית:ציטוט/style.css" />"לא זו בלבד שבוני העיר הצלבנית הרסו עד היסוד כל מבנה קדום יותר כדי להקים את מבני עירם על אבן-שתייה, אלא שפעולה זו גם פגעה קשות בסטרטיגרפיה הקדומה יותר בכל העיר כמעט".
בשנת 2001 התגוררו בעכו העתיקה כ-5,000 תושבים, כולם ערבים.
בתקופה הצלבנית עברה חומת היבשה בתוואי צפוני מזה של החומה העות'מאנית, ושטחה של העיר העתיקה היה גדול יותר. בצדדים הפונים אל הים לא בנו הצלבנים חומה כלל. החומות העות'מאניות הוקמו במשך תקופה שנמשכה 90 שנים, החל בשנת 1750 ועד 1840. החומה העות'מאנית הראשונה הוקמה על ידי דאהר אל עומר בשנים 1750–1751, ובחלקה, בצד המזרחי, היא חופפת ומשולבת בחומת היבשה הצלבנית. חומות אלה חוזקו בין 1775 ו-1779 על ידי אחמד אל-ג'זאר, ויכלו אף למצור שהטיל נפוליאון על העיר בשנת 1799. אל-ג'זאר ויורשיו המשיכו לבצר ולחזק את החומות לאחר המצור, בין השנים 1800 ל-1814, כך שיוכלו לעמוד גם בפני התקפה ארטילרית. בחומות קבועים ארבעה שערים.
בשנת 2007 נפתח במרתפי החומה המזרחית מ?