הפארק הלאומי גרנד טיטון (באנגלית: Grand Teton National Park) הוא פארק לאומי ושמורת טבע במערב מדינת ויומינג שבארצות הברית, כ-5 קילומטרים מדרום לפארק לאומי ילוסטון. הפארק נקרא על שמו של הר גרנד טיטון, הנמצא בשטחו וגובה פסגתו 4,197 מטרים - הגבוה שבהרי רכס טיטון, העוברים בפארק. ההרים קיבלו את שמם (במקור - "שלושת הטיטונים" Three Tetons Range) מציידים צרפתים שהגיעו מקנדה ותיארו את צורתם בסלנג צרפתי (המתאר חזה נשי).
בפארק, שהוכרז רשמית כפארק לאומי בארצות הברית ב-26 בפברואר 1929, ביקרו בשנת 2002 כ-2,600,000 תיירים ומטיילים, שעבורם נסללו בפארק כ-300 קילומטרים של מסלולי טיולים. שטחו הכולל של הפארק הוא 1,255 קילומטר רבוע ובו נוף וטבע מגוונים: הרי רכס טיטון, המיתמרים עד לגובה של 4,000 מטרים, לעומת עמק ג'קסון הול, שבו מספר מקווי מים ואגמים. בנוסף, בפארק קרחונים ושטחי יערות גדולי ממדים, וכן פאונה ופלורה ייחודיות.
תמונה פנורמית מהפארק הלאומי גרנד טיטון
Шаблон:תמונה רחבה ג'ון מולטון", הנמצא במרכז הפארק הלאומי גרנד טיטון]] הפארק הלאומי גרנד טיטון שוכן בחלקה הצפון-מערבי של מדינת ויומינג שבארצות הברית, מדרום לפארק ילוסטון. המרחק בין גבולו הצפוני של גרנד טיטון לבין גבולו הדרומי של ילוסטון הוא כ-5 קילומטרים בלבד. היישוב הקרוב ביותר לפארק הוא "ג'קסון הול" (Jackson Hole), או פשוט "ג'קסון", ששמו כשם העמק העובר בפארק. היישוב נמצא כ-15 קילומטרים מהכניסה הדרומית לפארק ובו שדה תעופה המשמש להגעה לאזור ולמקרי חירום. כמו כן, משמש היישוב כמרכז קיט ובידור (ראו סעיף "תיירות ופעילויות" להלן).
הרי רכס טיטון הם חלק משרשרת הרי הרוקי ופסגותיהם מכוסות בשלג במשך כל עונות השנה. רכס ההרים משתרע מצפון הפארק, החל מאזור עמק ג'קסון הול, לדרומו. אורך הרכס 65 קילומטרים ורוחבו בין 11 ל-15 קילומטרים. הפסגה הגבוהה ביותר ברכס היא הר גרנד טיטון וגובהה 4,197 מטרים, כמו כן יש ברכס תריסר פסגות נוספות שגובהן מעל מ-3,660 מטרים (12,000 רגל) מעל גובה פני הים. עמק ג'קסון הול (Jackson Hole Valley) הוא העמק הראשי בפארק. אורכו כ-90 קילומטרים ורוחבו נע בין 10 ל-20 קילומטרים והוא נמצא בחלקו המזרחי של הפארק. גובהו הממוצע של עמק זה, המהווה גראבן, 2,070 מטרים, ואילו הנקודה הנמוכה ביותר בו נמצאת סמוך לכניסתו הדרומית של הפארק וגובהה 1,935 מטרים.
נהר סנייק (Snake River), הנהר הגדול ביותר בפארק, מתחיל את זרימתו במזרח הפארק, מתפתל ומגיע עד לגדתו הדרום-מזרחית של אגם ג'קסון; משם הוא ממשיך לזרום עד למרכז ג'קסון הול. אורכו של הנהר הוא 1,699 קילומטרים, ומתוכם 80 קילומטרים בלבד זורמים דרך הפארק, שם הוא ניזון משלושה פלגים: Pacific Creek, Buffalo Fork ו-Ventre River. אגם ג'קסון הוא האגם הגדול ביותר בעמק ג'קסון; שטחו 103.4 קילומטרים רבועים ועומקו המקסימלי הוא 134 מטרים, והוא נמצא למרגלותיו של הר מוראן. מלבד אגם זה, בעמק מעל מאה אגמים, קטנים וגדולים.
, העובר בפארק]] באזור הפארק שורר אקלים ממוזג עד צחיח למחצה. בחורף קר מאוד ויורדים שלגים ובלילות הטמפרטורה יכולה לרדת עד ל-22 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. בקיץ, לעומת זאת, מזג האוויר נעים יחסית והטמפרטורה נעה בין 17 - 28 מעלות ביום, וכ-5 - 13 בלילה. הטמפרטורה השנתית הממוצעת הגבוהה ביותר היא 34 מעלות, ואילו הממוצעת נמוכה ביותר היא 46- מעלות. גובה השלג הממוצע היורד בשנה הוא 490 סנטימטרים וכמות הגשמים הממוצעת היא 250 מילימטר. הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה בפארק היא 52- מעלות, אם כי גם בחורפים רגילים הטמפרטורה יורדת הרבה מתחת לאפס והשלג מכסה לרוב את האדמה בין נובמבר לסוף אפריל.
יחידות המסלע הבונות את החזית המזרחית של רכס טיטון הן בנות 2,500 מיליון שנה והן מורכבות משכבות של סלעים וולקניים, סלעי חול, סלעי גיר, וסלעי חרסית מסוגים שונים שעברו מטמורפוזה. שכבות סלע אלה נוצרו בתקופת הפרקמבריון והמשכן נמצא גם בעמק ג'קסון, אך שם הם קבורות עמוק מתחת לסלעים הוולקניים מתור השלישון, סלעי המשקע וШаблон:מונחון. על יחידות מסלע אלה ישנם גם סלעים שנוצרו בעידני הפלאוזואיקון והמזוזואיקון - יחידות מסלע שהיו בעבר גם על רכס טיטון, אולם שם הן התבלו ברבות השנים. האשד" (Cascade Canyon) והאגם בקרבתו, אוגוסט 2003]] חומרי הבליה מעידן הפלאוזואיקון שקעו בימים חמימים ורדודים וכך נוצרו סלעים פחמתיים (קרבונטיים) לצד אבני חול וחרסיות. בתקופת המזוזואיקון התחלפה סביבת ההשקעה מדי פעם מסביבה ימית לסביבה יבשתית וחוזר חלילה. בסוף עידן המזוזואיקון כיסתה השלוחה הימית המכונה "נתיב המים המערבי של הקרטיקון" את האזור ורכס הרי הגעש הפעילים המכונה "קשת סיריאן" (Sierran Arc) שהיה מצוי ממערב לאזור סיפק משקעים וולקניים.
תהליך בניית הרי טיטון, המכונה "אורוגנזת לאראמיד", החל בהתרוממות קרקע בצפון-מערב ארצות הברית לפני כ-70 מיליון שנים, תהליך שהביא לבסוף ליצירת הרי הרוקי. תהליך זה ביטל את נתיב המים המערבי של הקרטיקון ויצר מערכת העתקים שלאורכן התרוממו הרמות של צפון אמריקה. סחופת , תוצר בלאי של האזורים שהתרוממו, מילאה אזורים נמוכים, כמו עמק ג'קסון, בעוד שהעתקים הפוכים יצרו את החלק הראשון של רכס טיטון, בתקופת האיאוקן. התפרצויות וולקניות עזות בתקופת האיאוקן באזור ילוסטון, יחד עם התפרצויות געשיות מאוחרות יותר באזור זה, מהפליסטוקן, הביאו ליצירת שכבות עבות של סלעי משקע וולקניים בעמקים בסביבה.
רכס טיטון החל לגדול לאורך מערכת ההעתקים שכיוונה צפון דרום בתקופת המיוקן לפני 9 מיליון שנים. אז, החל בתקופת הפליוקן, כיסה אגם טיווינוט לסירוגין את עמק ג'קסון והשאיר משקעים עבים של קרקעית האגם. האגם כבר היה יבש כשסדרה של תקופות קרח בתקופת הפליסטוקן גרמו להופעת קרחונים גדולים ברכס טיטון וברכסים אחרים. בזמן תקופת הקרח הקרה ביותר התלכדו כל הקרחונים כחלק מ"מעטה הקרח הקנדי". הקרחונים סחפו אתם את כל הקרקע מעמק ג'קסון ומהעמקים הסמוכים. קרחונים בתקופות הקרח שבאו אחר־כך ושהיו קרות פחות, תיקנו את הנזק חלקית כשיצרו קרקע בצורת מורינות.
מהסוג זכריני (באנגלית ; שם מדעי: Myosotis) ממשפחת הזיפניים צומח בפארק גרנד טיטון]] בפארק]] בשלג באזור הפארק הלאומי גרנד טיטון. זאב הערבות (שם מדעי: Canis latrans) מותאם לחיים באזורים קרירים: פרוותו עבה וסמיכה והיא מעניקה לו הסוואה בין הצמחייה בעת הקיץ.]] בקרבת אגם ליי (Leigh Lake) שבפארק הלאומי גרדן טיטון. האייל הקורא (נקרא גם "מוס" או "אייל אמריקני"; שם מדעי: Alces alces) הוא מין במשפחת האייליים.]]
למעלה מאלף מינים של צמחים וסקולאריים גדלים בפארק הלאומי גרנד טיטון וסביבתו. חלק מן העצים הגדלים בפארק וסביבתו, כדוגמת אורן הוויטבארק (Pinus albicaulis), אורן הלימבר (Pinus flexilis) וה-Picea engelmannii, הם כאלה המסוגלים לשרוד באקלים הקר והקשה שבאזורים ההרריים שבפארק: הקור, השלגים שנשארים באזורים הגבוהים בכל עונות השנה והשיפועים ההררים בגובה של כ-3,000 מטרים.
עצים וצמחים ירוקי-עד אחרים, כדוגמת אורן הלודגפיפל (Pinus contorta), אשוח דאגלס (Pseudotsuga) ואשוחית כחולה (Picea pungens), נפוצים יותר באזור העמק שלמרגלות ההרים, בעוד הצפצפה רעדנית (Populus), ה-Aegiros, האלמון והערבה גדלים, בדרך כלל, באזורים לחים לצד הנהרות והאגמים.
יערות גרנד טיטון מכילים, בדרך כלל, שניים או שלושה סוגים של עצים שונים, הגדלים יחד בבית גידול ספציפי המתאים להם. יערות אלו, בהם צומחים יחד כמה סוגי עצים, נקראים אקוטון והם יוצרים אזור המהווה משכן לבעלי חיים רבים. בעלי חיים רבים בפארק, כמו הסנאי האדום, הנמייה האמריקאית או הדוב השחור, מבלים את רוב זמנם ביערות הללו. אחרים, כמו האייל הקורא, האייל האדמוני והזאב המצוי, משתמשים באזור היער כמקום מקלט ומנוחה בזמן היום, בעוד בערב, בלילה או בשעות הבוקר המוקדמות הם יוצאים מן היער כדי לחפש את מזונם.
סוגי הצמחייה באזורים שונים בפארק מושפעים מפרמטרים שונים: הרום שבו הצמח גדל, סוג האדמה, מידת קרבה למקורות המים בפארק ומידת הלחות באזור וכדומה; לרוב, צמחים דומים, שצריכים תנאים דומים, גדלים במקובץ באזורים מסוימים בפארק. ניתן לחלק את הצמחייה לחמישה אזורים עיקריים: יערות, צמחיית אזורים אלפיניים או ארקטיים (טייגה), צמחיית מישור או ערבה, צמחיית אדמת ביצה וצמחיית אזור חוף.
יערות העד שבפארק מורכבים משבעה מיני עצים מחטניים ומלמעלה מ-900 מיני צמחים בעלי פרחים. יערות העד הם השולטים באזורים ההרריים של רכס טיטון. השינויים הגדולים יחסית בטמפרטורה בין הימים ללילות, הקרינה האולטרה סגולה שמחזיר השלג בעוצמה ותנאי הגידול הקשים באדמה המושלגת מקשים על הצמחים העדינים והפרחים, ולכן רבים מהם, בהם הזכריני, נסגרים בלילה.
הפארק הלאומי גרנד טיטון ממוקם בליבה של אקוסיסטמת ילוסטון הגדולה, שבה נכלל גם הפארק הלאומי ילוסטון; אקוסיסטמה זו היא אחת מהאקוסיסטמות הגדולות ביותר שלא ניזוקו מתוך אקוסיסטמות האקלים הממוזג שנשארו בכדור הארץ. בעלי חיים רבים נעים בין הפארק הלאומי גרנד טיטון לשאר שטח אקוסיסטמת ילוסטון הגדולה; לפארק הלאומי ילוסטון וליערות האזור.
רועים בפארק]]
למרגלותיו של הר מוראן (Mount Moran), המהווה חלק מרכס הרי טיטון. אינדיאנים התמקמו לחופי האגם כבר לפני 12,000 שנים, בחיפושיהם אחר ציד.]]
האינדיאנים האמריקאים מצפון הרי הרוקי התמקמו לחופי אגם ג'קסון לפני כ-12,000 שנה בחיפושיהם אחרי הציד. במשך אלפי שנים היווה עמק ג'קסון צומת למסחר ולמעבר באזור. אחת הדרכים העיקריות באזור עברה לאורך נהר סנייק והגיעה עד למקורותיו בפארק ילוסטון, שם ניתן היה למצוא זכוכית געשית.
סנייק" (Snake River) זורם לרגל הר גרנד טיטון המושלג בפארק]]
ג'ון קולטר, חבר במסע לואיס וקלארק, הוא האמריקני הלבן הראשון שידוע שביקר באזור הידוע כיום כ"עמק ג'קסון", שנמצא כיום בתוך שטח הפארק הלאומי גרנד טיטון; קולטר עשה זאת בשנת 1805 או 1806. הגאולוג פרדיננד ואנדאביר היידן ביקר באזור בשנת 1860. בקיץ 1871 הוא הוביל את התסקיר המדעי הראשון בחסות ממשלתית-רשמית באזור ילוסטון וצפונה. משלחת התסקיר חולקה לשתי קבוצות, וקבוצה אחת במסגרת תסקיר זה, שבראשה עמד ג'יימס סטיבנסון, ביקרה בעמק ג'קסון שבפארק והגיעה אליה דרך מעבר טיטון לפני המפגש עם שאר חברי המשלחת בילוסטון. בעת המעבר קבוצה זו מיפתה את האזור וסקרה אותו מבחינה גאולוגית וביולוגית; בנתונים אלו השתמשה מאוחר יותר גם משלחת אחרת.
אזור הפארק קיבל את שמו מהרפתקנים ומגלי ארצות צרפתיים שקראו לשלוש הפסגות הגבוהות ביותר ברכס טיטון שבאזור "Les trois tetons" (מצרפתית: "שלוש הפטמות", על שום צורתן). במאות ה-18 וה-19, ציידי בעלי חיים לשם פרווה וסוחרי פרוות לבנים שפעלו באזור כינו את העמק המשתרע לרגלי רכס טיטון בשטח שמהווה כיום את אזור הפארק "hole", שפירושו באנגלית "חור". אחד הסוחרים הללו היה דייוויד אדוארד ג'קסון, ולאחר מותו בשנת 1829 הוסף שמו לשם העמק, ומאז הוא נקרא "Jackson Hole Valley", או בקיצור "Jackson Valley" - עמק ג'קסון.
מתיישבים ראשונים הגיעו לעמק ג'קסון הול שבפארק זמן לא רב לאחר גילויו על ידי הלבנים ולאחר שהידיעות אודותיו הופצו; אולם האקלים הקשה שבאזור, שגרם לקשיים בגידול הגידולים החקלאיים, יחד עם השלג הכבד שיורד מדי חורף, הביאו לכך שרק קבוצות של חלוצים אינדייווידואליסטים התיישבו באזור דרך קבע.
ואשתו בשטח שעתיד להיות הפארק הלאומי גרנד טיטון. רוקפלר קידם את הפיכת האזור לפארק לאומי על ידי הקמת חברה וקניית אזורים בגרנד טיטון, אולם שירות הפארקים הלאומיים סירב לשתף עימו פעולה.]] בארצות הברית, ב-26 בפברואר 1929]]
בשנת 1897 מפקח הפארק הלאומי ילוסטון, הקולונל סמואל בלדווין מרקס יאנג, הציע להרחיב את גבולותיו הדרומיים של ילוסטון, כך שיקיף את גבולו הצפוני של עמק ג'קסון, כדי להגן על העדרים הנודדים של האיילים האדמונים באזור. בשנה שלאחר מכן ראש התסקיר הגאולוגי של ארצות הברית, צ'ארלס וולקוט (Charles D. Walcott), הציע כי רמת טיטון תכלל גם היא בשטח מורחב זה. סטיבן מאת'ר (Stephen Mather), מנהל שירות הפארקים הלאומיים שאך לאחרונה נוסד, ועוזרו הוראס אולברייט שלחו בשנת 1917 דיווח למזכיר הפנים של ארצות הברית והביעו אף הם תמיכה ברעיון הגדלת שטח ילוסטון.
נציג מדינת ויומינג בבית הנבחרים של ארצות הברית, פרנק מונדל (Frank Mondell), העביר בבית הנבחרים את ההצעה להגדיל את אזור פארק ילוסטון. ההצעה טורפדה לבסוף בסנאט של ארצות הברית על ידי סנטור של איידהו, ג'ון נוגנט, שחשש כי התפשטות הסמכות השיפוטית של שירות הפארקים הלאומיים תגביל הקצאת שטחי מרעה לצאן וכבשים. התנגדות פומבית להתפשטות שטחי הפארק הייתה גם בקרב המתיישבים בעמק ג'קסון הול עצמו, שחששו כי הפיכת האזור לפארק לאומי תפגע בפרנסתם; הוראס אולברייט הוברח בשנת 1919 על ידי תושבים מהעיר ג'קסון ששכנה ושוכנת עד היום בקרבת העמק, לאחר שהגיע לשם במטרה לשכנע ולאסוף תומכים בעד הפארק.
דעת המקומיים בעניין הפארק החלה להשתנות בשנת 1919, כאשר עלו ההצעות לבנות סכרים באגמים ג'ני, אמה מטילדה, ואגם שני האוקיינוסים שבשטח העמק. ב-26 ביולי 1923 נציגים מקומיים ונציגי רשות הפארקים ובהם אולברייט נפגשו בבקתת מוד במטרה לתכנן רכישת אדמות לצורך יצירת השמורה המדוברת, שתשמר את אופי "המערב הפרוע" של העמק. אולברייט היה היחיד שתמך בהצעת רשות הפארקים; האחרים תמכו בהמשך הציד, המרעה והחוואות בעמק ג'קסון.
בשנת 1927 הנדבן והתעשיין האמריקאי ג'ון ד. רוקפלר הבן (John D. Rockefeller junior) הקים את "חברת הקרקעות - נהר סנייק" (Snake River Land Company) כך שהוא ואחרים יוכלו לקנות את אדמות האזור בעילום שם, ולהחזיקן עד ששירות הפארקים הלאומיים יוכל לקחת על עצמו את ניהולן. החברה שהקים פתחה במסע-פרסום לקניית יותר מ-142 קילומטרים רבועים תמורת 1.4 מיליון דולר אמריקאי, אולם שירות הפארקים הלאומיים סירב לקבל את השטח.
בשנת 1928 נועדו אנשים מטעם תומכי הפארק עם תושבי העמק והגיעו להסכמה לגבי הפארק. לאחר מכן סנאטור ויומינג ג'ון קנדריק (John Kendrick) הכריז לראשונה רשמית על כוונה להקמת הפארק. ההחלטה אושרה בשני בתי הקונגרס ונחתמה סופית כחוק על ידי הנשיא קלווין קולידג' ב-26 בפברואר 1929. הפארק הלאומי החדש, ששטחו היה 388 קילומטרים רבועים, השתרע החל מ"יער טיטון הלאומי" וכלל את רכס טיטון וכן שישה אגמים-קרחוניים בשולי עמק ג'קסון. התעקשות מצד בוקרים וחוואים מקומיים הביאה לכך שגבולות הפארק המקוריים לא כללו את מרבית עמק ג'קסון (שקרקעותיו שימשו למרעה). בינתיים שירות הפארקים הלאומיים סירב לקבל לתחום שיפוטם את 142 הקילומטרים הרבועים שנקנו על ידי "חברת הקרקעות - נהר סנייק".
רוקפלר החליט לשלוח מכתב לנשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט לאור המבוי הסתום שהגיע אליו: מחד, על אף שהאזור הוכרז כפארק לאומי, רובו של עמק ג'קסון אינו כלול בו, ומאידך, שירות הפארקים הלאומיים אינו מעוניין לקבל תחת שיפוטו שטח גדול בפארק. במכתבו כתב כי אם הגוף הממשלתי, שירות הפארקים הלאומיים, לא יקבל תחת שיפוטו את האזור שבבעלותו, הוא מתעתד להשתמש בו לשימושים אחרים או למכור אותו לכל קונה פוטנציאלי שישביע את רצונו, לאו דווקא ממשלתי. מיד לאחר מכן, ב-15 במרץ 1943, הכריז הנשיא על 894 קילומטרים רבועים כקרקעות מדינה ועל עמק ג'קסון כאתר הנצחה לאומי, אולם השטחים שבבעלות רוקפלר עדיין לא הפכו לחלק מאזור הפארק.
התנגדות התושבים המקומיים להפיכת העמק לאתר הנצחה לאומי לוותה בביקורת, לפיה הצהרת הנשיא היוותה עבירה על זכויות של מדינות בארצות הברית והיא עתידה להחריב את הכלכלה המקומית. חוואים מהעמק הוליכו 500 ראשי-בקר על פני שטח אתר ההנצחה הלאומי החדש כצעד מחאתי על הפעולה המוטעית לדעתם. שירות הפארקים הלאומיים לא הגיב לפעולה זו, אך היא גררה תשומת לב לאומית לעניין הפארק. נציג ויומינג, פרנק בארט, הציע לבטל את ההכרה באזור כאתר הנצחה לאומי; הצעתו עברה בשני בתי הקונגרס אולם התבטלה לבסוף בווטו כיס (Pocket veto; וטו שיכול להטיל נשיא ארצות הברית על חוק על ידי הימנעות מלחתום עליו, דבר שמביא בתנאים מסוימים לביטולו) שהטיל נשיא ארצות הברית רוזוולט.
הצעות אחרות לביטול מעמד "אתר ההנצחה הלאומי" הוצעו בין השנים 1945 ל-1947, אולם הן לא התקבלו. גידול בהכנסות מתיירות וסופה של מלחמת העולם השנייה צוטטו כסיבות העיקריות לשינוי בעמדות המקומיים בדבר האזור, מהתנגדות להסכמה ותמיכה. מהלך למיזוג אזור עמק ג'קסון שהוגדר כ"אתר הנצחה לאומי" עם שאר חלקי הפארק וכן לשילוב אדמות הרוקפלרים בפארק צבר תאוצה ואדמות הרוקפלרים הועברו מבעלות פרטית לציבורית ב-16 בדצמבר 1949. החוק, שהציע את מיזוג רוב אתר ההנצחה הלאומי שבעמק ג'קסון הול עם הפארק הלאומי גרנד טיטון, הוחתם כחוק על ידי נשיא ארצות הברית הארי טרומן ב-14 בספטמבר 1950, ובמצב זה נשאר האזור עד היום.
הכביש הראשי שמחבר בין גבולו הצפוני של הפארק הלאומי גרנד טיטון לגבולו הדרומי של הפארק הלאומי ילוסטון נקרא "שדרת הזיכרון של ג'ון ד. רוקפלר הבן" ("John D. Rockefeller, Jr. Memorial Parkway") כדי להודות ולהוקיר את הרוקפלרים על תרומתם לשימור האזור.
מכוסים כולם בשלג בעת החורף, אז הם וההרים בקרבת העיירה ג'קסון משמשים לספורט שלג.]] בשטח הפארק הלאומי גרנד טיטון ובאזורו סוגים שונים של אטרקציות ופעילויות, המתאימים לגילאים שונים. רוב התיירים מגיעים לפארק החודשים מאי עד אוקטובר, שכן אז מזג האוויר נעים יחסית ולא קר מדי.
בשטח הפארק עצמו ישנם כ-160 קילומטרים של כבישים וכן כ-300 קילומטרים של מסלולי טיולים מסומנים למטיילים, חלקם למיטיבי לכת בלבד, אם כי רבים מהם מתאימים גם למשפחות ולכאלה שלא רגילים בהליכה מאומצת. בפארק הלאומי גרנד טיטון 4 מרכזי-מבקרים העוסקים כל אחד בנושא אחר: גאולוגיה של אזור הפארק; בעלי החיים בו; סביבת הפארק המורחבת; והתרבות האינדיאנית. אפשרויות בילוי אחרות בפארק הן ראפטינג באזורים סוערים או שקטים יחסית של נהר סנייק (Snake River), דיג, רכיבה על חמורים או סוסים במורדות ההרים או בעמק, טיפוס הרים בהרי הפארק או סביבתו וכן אפשרות לשכור סירת מנוע או משוטים לשיט באגמי הפארק. מרבית הפעילויות הללו אפשריות בחודשי הקיץ בלבד.
בתוך הפארק עצמו מספר בתי מלון ואפשרויות לינה אחרות - החל ממלונות מפוארים ועד בקתות-צימרים נפוצות מאוד. בנוסף, בפארק מספר אתרי קמפינג ללינה עצמאית בשקי שינה או אוהלים. חלק מן המטיילים בפארק לנים בעיירת הנופש הקרובה ביותר אליו - ג'קסון (Jackson), שבה בתי מלון רבים, מסעדות וכן אטרקציות תיירותיות. כל הרי רכס טיטון שבפארק מכוסים בשלג בעת החורף. פסגות ההרים בפארק הלאומי מכוסות בשלגים במשך כל השנה, אולם במשך החורף הטמפרטורות צונחות ולרוב יורד שלג כבד; אז, כאשר לא ניתן לטייל בפארק או ללון בו בקמפינג בשל האקלים, מנצלים גולשי סקי ואוהבי ספורט שלג את הפארק והעיירה ג'קסון שמשמשת כמעין עיירת קיט אלפינית, לפעולות אלו.
