גשר הדרכים מיו (צרפתית: le Viaduc de Millau), גשר הנמצא מעל עמק הנהר טארן ליד מיו בדרום צרפת, הוא הגשר הגבוה בעולם (343 מטר בשיאו, קצת יותר גבוה ממגדל אייפל). הגשר הוא גשר מעוגן כבלים (גשר תלוי-כבלים, Cable-Stayed Bridge) שתוכנן על ידי המהנדס הצרפתי מישל וירלוז'ה (Virlogeux) בשיתוף עם האדריכל הבריטי נורמן פוסטר. הגשר נפתח רשמית ב-14 בדצמבר 2004 ונפתח לתנועת כלי רכב ב-16 בדצמבר 2004.
לפני שהגשר נבנה, על כלי רכב הנעים במסלול היה לרדת לעמק הנהר טארן ולעבור דרך כביש nationale N9 שליד העיירה מיו, דבר שגרם לצפיפות רבה בתחילת יולי ובסוף אוגוסט, חודשי חופשת הקיץ. הגשר עובר כעת מעל העמק בתוך הפארק האזורי Grands Causses, מחבר את causse du Larzac ל-causse rouge ועובר מעל הנקודה הנמוכה ביותר בעמק.
הגשר מהווה את החוליה האחרונה בכביש המהיר A75 (la Méridienne) ומספק דרך מהירה דרומה מפריז דרך קלרמון-פראן ל-Béziers. המטרה של כביש A75 היא להגביר את המהירות ולהפחית את העלות של תנועת כלי רכב לאורך המסלול. תיירים רבים נוסעים לדרום צרפת וספרד דרך מסלול זה, בגלל שהוא ישיר וללא אגרה במשך 340 ק"מ בין Clermont-Ferrand ל-Béziers פרט לגשר עצמו.
חברת אפז' (Eiffage) מפעילה את גשר מיו כגשר אגרה, עם אגרה שעומדת נכון להיום על 4.90 אירו לכלי רכב פרטיים ובמהלך חודשי הקיץ עומדת על 6.50 אירו. הגשר נבנה על ידי חברת אייפג', שבנתה גם את מגדל אייפל, תחת חוזה ממשלתי שנותן לחברה זיכיון לגביית אגרה במשך 75 שנה.
גשר מיו מורכב מ-8 מקטעי כביש על קורות פלדה, שנתמכים בידי 7 עמודי בטון מזוין גבוהים (נציבים) ועליהם מגדולים (Pylon). בניגוד לגשר תלוי בו הכביש מוחזק כולו על ידי כבלים המתחברים לכבלים הראשיים, זהו גשר תלוי-כבלים בו הכבלים מחוברים ישירות לעמודים מבטון מזוין. מקטעי הכביש שוקלים ביחד 36,000 טון ואורכם הכולל הוא 2,460 מטר, רוחבם 32 מטר ועומקם 4.2 מטר. כל מקטע מרכזי אורכו 342 מטר ומקטעי הקצה אורכם 204 מטר. שיפוע הכביש הוא 3% יורד מדרום לצפון, ומתעקם במישור ברדיוס עקמומיות של 20 ק"מ. עקמומיות זו נועדה לתת מענה לדפורמציות הנוצרות בגשר בשל שינויי טמפרטורה וכדי להקנות ראות טובה יותר לנהגים. הכביש בעל שני נתיבי תנועה בכל כיון.
החלקים התחתונים של העמודים, הנציבים (piers), נעים בגובהם בין 77 מטר ל-246 מטר, ומתחדדים בעוביים מ-24.5 מטר בסיס ל-11 מטר בגובה מפלס הכביש. כל חלק תחתון של עמוד מורכב מ-16 מסגרות, כל מסגרת שוקלת 2,230 טון. מקטעים אלה הורכבו באתר מחתיכות של 60 טון משקל, 4 מטר רוחב ו-17 מטר עובי, שנוצרו בבתי חרושת ב-Lauterbourg ו-Fos-sur-Mer בידי חברת אפז' (Eiffage). החלקים התחתונים של העמודים תומכים במגדולים (pylons, החלקים העליונים של העמודים) בגובה 97 מטר כל אחד. החלקים התחתונים הורכבו קודם עם תמיכות זמניות, לפני שהסיפון (כלומר, הכביש) הוחלק על גבי העמודים באמצעות בוכנות הידראוליות מודרכות GPS שדחפו את הסיפון 600 מילימטר כל 4 דקות.
גשר מיו הוא הגשר לכלי רכב הגבוה ביותר בעולם וגובהו הוא כמעט פי 2 מהגשר שהחזיק קודם בתואר: גשר Europabrücke שבאוסטריה. גשר מפרץ מסינה באיטליה, שנמצא בתכנון עם מגדולים בגובה 382.6 מטר, יהיה גבוה יותר, אם יבנה. אם מודדים את גובה המגדולים בלבד ממפלס הכביש, גשר מיו הוא השני בגובהו בעולם. מפלס הכביש, בגובה 270 מטר מעל נהר הטארן, גבוה במקצת מגשר ערוץ הנהר החדש בוירג'יניה המערבית בארצות הברית, שנמצא בגובה 267 מטר מעל הנהר החדש (New River). בגשר הערוץ המלכותי בקולורדו, ארצות הברית, גובה מפלס הכביש הוא 321 מטר מעל נהר הארקנסו, גבוה משני הגשרים הללו.
הבנייה החלה ב-10 באוקטובר 2001 ויועדה להימשך כ-3 שנים, אבל תנאי מזג האוויר גרמו לפיגור בלוח הזמנים. לוח זמנים מתוקן קבע שעל הגשר להיפתח בינואר 2005. גשר מיו נחנך באופן רשמי בידי נשיא צרפת ז'אק שיראק ב-14 בדצמבר 2004 ונפתח לתנועה ב-16 בדצמבר, מספר שבועות לפני הזמן המיועד בלוח הזמנים המתוקן.
בשלב הראשון על המהנדסים והאדריכל היה לחקור את הבעיה ולבחור איזה סוג גשר יהיה המתאים ביותר לסביבה. במחקרים המקדמיים, ארבע אפשרויות נבחנו:
האפשרות הרביעית נבחרה על ידי ממשלת צרפת ב-28 ביוני 1989. היא הורכבה משתי אפשרויות: הפתרון הגבוה, והפתרון הנמוך, שדרש בניה של גשר באורך 200 מטר מעל נהר הטארן, ואז גשר-דרכים באורך 230 מטר ובהמשכו מנהרה. אחרי מחקרים רבים, הוחלט לנטוש את הפתרון הנמוך, מאחר שהוא חותך את טבלת המים, בעל השפעה שלילית על העיירה, עולה יותר ומאריך את הדרך. אחרי הבחירה לבנות גשר-דרכים גבוה, 5 צוותים של אדריכלים וחוקרים עבדו בו-זמנית על פתרון טכני לאתגר זה. הקונספט המקורי של הגשר הוצע על ידי המתכנן הצרפתי מישל וירלוגו. האדריכלים של הגשר היו החברה הבריטית Foster and Partners שבראשה עומד האדריכל סר נורמן פוסטר. הם עבדו ביחד עם חברת ההנדסה ההולנדית ARCADIS, שהייתה אחראית לתכנון הטכני של הגשר.
ארבעה קונצריומים התחרו במכרז לבניית הגשר:
מנהיג העבודה היא Compagnie Eiffage du Viaduc de Millau שזכתה בחוזה הממשלתי. קונסורטיום הבנייה מורכב מחברת Eiffage TP עבור חלקי הבטון, מחברת אייפל עבור מסגרת הפלדה לכביש (חברה זו נוסדה על ידי גוסטב אייפל שבנה ב-1884 את גשר-הרכבת Garabit ליד קנטל), וחברת Enerpac עבור התומכות ההידראוליות של הגשר, חברת ההנדסה Setec וחברת SNCF. את מסגרות הפלדה בהם נוצק סיפקה חברת PERI.
בשלב הראשון הוכנו מסגרות פלדה שסביבם נוצקו הבטון של העמודים. תוך כדי יציקת העמודים החלו לייצר במפעלים סמוכים את מקטעי הכביש, שנמתך במסגרת פלדה. במקביל החלו בבניית עמודים זמניים מפלדה, שיתמכו בכביש שיוחלק על גבי העמודים עד שיעוגן בכבלים למגדלונים.
לאחר שנוצקו העמודים הקבועים ונבנו העמודים הזמניים, החלו בחיבור מקטעי הכביש זה לזה ויצרו 2 חצאים גדולים. אחרי חיבורם, החלו בהחלקתם משני צידי הגשר על גבי העמודים באמצעות בוכנה הידראולית שדחפה אותם, והתקן הידראולי שהחליק אותם על גבי העמודים עצמם. כששני החצאים נפגשו חיברו אותם ביחד.
בשלב השלישי יצקו את המגדולים שבראש העמודים.
בשלב הרביעי חיברו את מקטעי הגשר לראשי המגדולים באמצעות כבלי פלדה עבים שמכילים מאות כבלים בתוך כל כבל.
עלות בניית הגשר הייתה 394 מיליון אירו, עם בניית כניסות אגרה 6 ק"מ צפונית לגשר בעלות נוספת של 20 מיליון אירו. הבונים, חברת Eiffage, מימנה את הבנייה בתמורה לזיכיון לגבות אגרה למשך 75 שנה, עד שנת 2080. ברם, אם הזיכיון רווחי מאוד, הממשלה הצרפתית יכולה להשתלט עליו כבר ב-2044.
כל הפרויקט דרש 127,000 מטר מעוקב של בטון, 19,000 טון של פלדה עבור הבטון המזוין ו-5,000 טון של בטון דחוס עבור הכבלים ומעטפותיהם. בוני הגשר טוענים שאורך החיים של הגשר הוא לפחות 120 שנה.