הבאזאר בתבריז (פרסית: بازار تبریز, תעתיק: Bāzār-e Tabriz) הוא באזאר בעיר תבריז שבאיראן, והוא אחד הבאזארים העתיקים ביותר במזרח התיכון, ואחד הבאזארים המקורים הגדולים ביותר בעולם. ביולי 2010 הוכרז הבאזאר כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.
השטח שהוכרז בתבריז כאתר מורשת עולמית מורכב מלב הבאזאר ההיסטורי, המסגד הכחול שהיה מקושר ללב הבאזאר באמצעות שלושה באזארים משניים, ובאזאר סורקהאב שהוא אחד הבאזארים הקדומים ביותר בתבריז שעדיין קיימים. במתחם הבאזאר יש סוגים אחדים של מבנים:
מלבד המבנים הללו היו בבאזאר גם בית קירור אחד, חמישה בתי ספר, חמישה חמאמים, 28 מסגדים, שלוש ספריות וחמישה בתי ספר. שני המסגדים הראשיים הם מסגד ג'אמע והמסגד הכחול. מסגד ג'אמע נבנה לפני המסגד הכחול, אך הוא נחרב ברעידת אדמה ונבנה מחדש. אף על פי כן נותרה בו כתובת בכתב כופי, המתוארכת לתקופת השושלת האילח'אנית. המסגד הכחול זכה לשמו כיוון שאריחי הפסיפס שלו הם בצבע כחול. גם הוא נפגע ברעידת האדמה שהחריבה את מסגד ג'אמע, ונבנה מחדש לאחר מכן.
מאז הקמתו התבססה פעילות הבאזאר על מערכת חברתית ומקצועית בעלת ארבעה חלקים: מסחר, תחבורה פנימית, ביטחון וממשל. באזור המסחרי בוצעו פעילויות רבות שהיו חיוניות כגון מכירות סיטונאיות או מכירות קמעוניות. האזור המנהלי הכיל שירותים שונים כגון בנקים וסדנאות עבודה. כיום הבאזאר משמש גם לעריכת טקסים דתיים. הידוע מביניהם הוא טקס יום העשוראא, שבו הסוחרים מפסיקים לעבוד למשך 10 ימים ובתוך הבאזאר נערכים טקסים דתיים.
העיר תבריז שימשה כבירת הממלכה לסירוגין במאה ה-12 ובמאה ה-13, ולאחר שהמונגולים בראשות הולגו ח'אן החריבו את בגדאד ב-1258 זכתה תבריז למעמד בכיר יותר כמרכז סחר אזורי. העיר הייתה בשיא פריחתה החברתית והכלכלית בין 1316 ל-1331, והיא זכתה לתיאורים מחמיאים בכתביהם של נוסעים ידועים בני התקופה כגון אבן בטוטה ומרקו פולו.
מיקומה האסטרטגי של העיר סייע לה לשגשג גם לאורך המאה ה-15, ובין תחילת פריחתה למאה ה-15 היא שימשה נקודת מעבר לשיירות רבות שנעו מכיוון מערב ומכיוון דרום לכיוון מזרח, וזאת בנוסף לפיתוח תעשיות כגון תעשיית הטקסטיל ומדיניות מיסוי נוחה. ב-1258 הוקם הסאהב-אבאד, שהיה אזור פתוח טקסי שהיה מוקף במבנים החשובים ביותר בתבריז באותה עת. סאהב-אבאד שימש גם לעריכת מצעדים צבאיים וגם כאתר כנסים. בראשית המאה ה-16 נבחרה תבריז כבירת האימפריה הספווית, והעיר הפכה לאחד ממרכזי הממשל החשובים של האימפריה הספווית. האימפריה הייתה נתונה לאיום עות'מאני, וכתוצאה מכך הוחלט להעביר את עיר הבירה לקזווין ובהמשך לאיספהאן. בהמשך המאה ה-16 וגם במאה ה-17 הפכה תעשיית הייצור המקומית ליותר מגוונת, וכללה בין היתר גם הכנת סבונים, אריגה, וייצור נשק. נפח הפעילות המסחרית גדל אף הוא.
האימפריה הרוסית כבשה את העיר ב-1826, אך היא חזרה לשלטון פרסי כעבור שנתיים בלבד. במאה ה-19 הועבר המרכז הממשלתי מסאהב-אבאד, ומיקומו החדש היה בקרבת שער אאלה דרומית לנהר מֶהְרָאן. על שטחו של סאהב-אבאד הוקמה כיכר סאהב-אול-אמר, ומסגד ג'אמע שוקם. הבאזאר ספג נזקים כבדים כתוצאה משיטפון שפקד את המקום ב-1871. לצורך עבודות השיפוץ נערכו סקר ומיפוי של הבאזארים, ותוצאותיהם השתמרו מאז. לאחר מכן החלו עבודות השיפוצים.
ב-1906, במהלך המהפכה החוקתית הפרסית, נסגר הבאזאר ותושבי תבריז הפגינו נגד הממשלה במחאה על כך שהשאה חתם על החוקה החדשה והפרלמנט הראשון כונס. בהמשך המאה ה-20 נסללו בתבריז דרכים רחבות יותר, וכתוצאה מכך נותק הקשר בין לב הבאזאר לבין חלקים אחרים שלו. מאז שנות ה-80 נערכו בבאזאר עבודות שיפוץ אחדות במסגד ג'אמע, במסגד הכחול ובמבנים מסחריים אחדים.
