קוטמאקו (צרפתית Koutammakou) הוא אזור במחוז קארה בצפון-מזרח טוגו לאורך גבולה עם בנין. האזור, הררי למחצה באופיו, תחום מצפון בהרי אטאקורה ומדרום בנהר קרן, ובמזרחו הוא חודר ללא קו גבול גאוגרפי ברור אל תחומי בנין השכנה. אזור הקוטמאקו מיושב על ידי בני הבטמרימבה שתרבותם סובבת סביב בתי בוץ המכונים טקיינטה (Takienta). לבתים אלה ערך אדריכלי ותרבותי והם היו לאחד מסמליה של טוגו. בשנת 2004 הוכרז שטח של כ-500 קמ"ר בקוטמאקו כאתר מורשת עולמית.
מקורם של בני הבטמרימבה אינו ידוע במדויק, ולפי ממצאים ארכאולוגיים ומידע שעבר מדור לדור, הם הגיעו בין המאה ה-16 למאה ה-18 מאזור הנמצא כיום בשטחה של בורקינה פאסו מצפון ומצפון מערב לטוגו.
בתי בוץ נפוצים במערב אפריקה בצורות רבות המושפעות מהתרבות המקומית ומחומרי הבנייה הזמינים, אך בתי הטקיינטה בקוטמאקו נודעים בשל יופיים ובשל המבנה האדריכלי הייחודי שלהם. בתים אלה עשויים כחדרים בודדים הערוכים בצורת מעגל והם מוקפים בחומת בוץ המחברת ביניהם. החדרים, בדרך כלל עד שמונה בכל צבר, עגולים או אליפטיים, והחומה עצמה בנויה משכבות שיוצרות מבנה של פסים אופקיים. בדרך כלל ניצב חדר עגול נוסף במרכז המתחם. לחלק מהחדרים גג שטוח ולאחרים גג מחודד הבולט מעל לחומה החיצונית של המתחם, ובחדרים רבים יש שתי קומות. לחדרים הנפרדים תפקידים שונים, כמו מטבח, חדרי שינה, חדרי אכסון, או מחסני תבואה, והם מספקים מקלט גם לבעלי החיים של משק הבית. תמונות שצולמו מסוף המאה ה-19 מראות שבעבר נבנו מצבורי טקיינטה שבהם חדרים רבים מאלה שיש בטקיינטה כיום, ומספרם הגיע לעתים ל-20.
מבני הטקיינטה מבטאים את הקרבה השבטית בקרב בני הבטמרימבה, והם מפוזרים בכפרים על שטח גדול יחסית. לפי המסורת המרחק בין המתחמים נקבע לפי מרחק מעופו של חץ. הבתים הם בני חלוף ומוקמים לפי הצרכים. כפר שלם עשוי לקום בשל הצורך או בשל מריבה בין שבטים. לפי המסורת נבנה הכפר החדש לפי דוגמת הכפר הראשון "קוייה" (Kuye) שהוקם בידי האלים. כדי להבטיח שהכפר החדש מוקם בהרמוניה עם הסביבה, נבנה תחילה מקדש ל"דיבו" (Dibo), הכוחות הטבעיים בסביבה אליהם קשורים הכפריים. לאחר הקמת הכפר נבנה גם מבנה לצורכי פולחן הכולל מזבח ובית קברות.
השיתוף בין הכפריים מסתיים לאחר הקמת הכפר וכל משפחה מתפקדת כיחידה חקלאית עצמאית. אין שיתוף פעולה בין המשפחות בעיבוד השדות ובשטחי המרעה, אך משאבי הטבע משותפים לכל. הבתים ממוקמים למרגלות גבעות כדי לחוס על קרקע חקלאית, וחלק מהשדות אף שוכנים בטרסות על מורדות הגבעות. התושבים עוסקים בגידול דגנים ובגידול בעלי חיים, בעיקר פרות.
