הקפלה הסיסטינית או הסיקסטינית (באיטלקית: La Cappella Sistina) היא כנסייה הנמצאת בארמון האפיפיור שבקריית הוותיקן, ברומא. הקפלה משמשת את טקס הקונקלווה, התהליך בו נבחר האפיפיור, וידועה בציורי הקיר שיצרו בה אמנים איטלקים בתקופת הרנסאנס, ביניהם ידועים בעיקר הפרסקו על תקרת הקפלה ופרסקו "יום הדין" שצייר מיכלאנג'לו במחצית הראשונה של המאה ה-16. פירוש השם הוא "הקפלה של סיקסטוס" (באיטלקית "סיסטו"), על שם האפיפיור שבימיו נבנתה.
]] , פרט מתקרת הקפלה הסיסטינית.]]
מבנה הקפלה הסיסטינית ניצב במקום בו עמדה לפני כן "הקפלה הגדולה" (באיטלקית: Cappella Maggiore). מבנה זה שימש כמקום ההתכנסות של ראשי הממסד האפפיורי ופגישותיהם נקראו "קפלת האפיפיור" (Capella Papalis). לצידה של "הקפלה הגדולה" פעלה גם קפלה קטנה יותר - "קפלת ניקולס" (Chapel of Pope Nicholas V), שנקראה על שמו של ניקולאס החמישי ושימשה בתפקיד דומה. בזמן כהונתו של האפיפיור סיקסטוס הרביעי. היה מצב הקפלה מט לנפול וקירותיה היו עקומים והוחלט לבנותה מחדש.
באצ'ו פונטלי (Baccio Pontelli), אדריכל הקפלה החדשה, תכנן את המבנה על פי המידות והפרופורציות של בית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך בירושלים. בנייתה של הקפלה, באורך של 40.5 מטר, ברוחב של 13.2 מטר ובגובה של 20.7 מטר, החלה בשנת 1477 נמשכה עד שנת 1480. לאחר סיום הבניה שלח לורנצו דה מדיצ'י קבוצה של ציירים בראשות פייטרו פרוג'ינו (Pietro Perugino) כדי שיעטרו את קירות המבנה. מחווה פלורנטינית זו באה עם סיומה של מערכה צבאית בין כוחות פירנצה לבין סיקסטוס.
בין חלונות הקפלה צויירו 32 פרסקאות ובהם דמויותיהם של ראשוני האפפיורים. מתחת לחלונות אלו הופיע אפריז ארוך שהורכב משני מחזורים של פרסקאות (אחד בכל צד של קירות האורך של הקפלה), ובהם תיאורים מחיי משה ומחייו של ישו. בין האמנים שעבדו על פרסקאות אלו היו סנדרו בוטיצ'לי, קוזימו רוסלי (Rosselli), לוקה סינורילי (Luca Signorelli) ואחרים. כל פנל צוייר על ידי אמן אחד בליווי עוזריו מן הסדנה שלו.
כיפת המבנה עוטרה במוטיב של שמיים הצבועים בפיגמנט אולטראמרין. השמיים מולאו בדגם מעגלי של כוכבים המצוירים בזהב. הקפלה נפתחה ב-9 באוגוסט 1483, אולם בשנת 1504 הופיעו בתקרת הקפלה סדקים שנוצרו כתוצאה משקיעת הקרקע באזור קריית הוותיקן. במסגרת עבודות השיקום נסגרה הקפלה לכשנה, נהרסו מבני ספח של הקפלה ששימשו כמגורי חיילים והסדקים נסתמו וטוייחו. תיקון הסדקים יצר פגיעה בולטת בהפרסקו שעל תקרת הקפלה.
בשנת 1508 החליט האפפיור יוליוס השני, אחינו של סיקסטוס הרביעי, לתקן את הנזק בתקרה על ידי הזמנת פרסקו חדש. המשימה הוטלה על האמן הפלורנטיני מיכלאנג'לו, אשר עבד באותה עת על יצירת פסלים לקברו של יוליוס. את העבודה, שהחלה ב-10 במאי באותה שנה, השלים מיכלאנג'לו בעזרת צוות של עוזרים שעזר לו לצייר שטח של כ-520 מטרים מרובעים. כשנחשף הפרסקו בפני הציבור, בשנת 1512, הפך מיד להצלחה. "כשנתגלתה היצירה", כתב ג'ורג'ו וזארי, "היה אפשר לשמוע את העולם כולו בא בריצה לראותה, ואכן, היא הדהימה את כל רואיה והכתה אותם באלם".
את הפרסקו הנוסף על קיר המזבח של הקפלה שנושאו הוא "יום הדין האחרון" צייר מיכלאנג'לו בהזמנת האפיפיור קלמנס השביעי, מבית מדיצ'י. הפרסקו צוייר בין השנים 1534-151 ולשם ציורו נהרסו חלקים ממחזורי הפרסקו שבקפלה וכן נאטמו שני חלונות בקיר המבנה.
במשך השנים נפגע הפרסקו שעל תקרת הקפלה. בשנת 1797, לדוגמה, נפלו גושי טיח מן התקרה בעקבות התפוצצות שאירעה בותיקן. כתוצאה מכך נפגע הפרסקו באזור שמעל דמות הסבילה מדלפי ועבר תיקון. נזק מסוג אחר נגרם בשל ההשפעה המזיקה של הקטורת ועשן נרות הכנסייה ובייחוד העשן המשמש לטקס בחירת האפיפיור. במשך השנים עברה התקרה שיחזורים רבים, כשהגדול והמשמעותי ביותר החל בשנות השמונים של המאה ה-20.
הקפלה הסיסטינית הוא מבנה מלבנים מלבני. חיצוניותו חפה מכל עיטורים וקישוטים, באופן דומה למבנים מסוף תקופת ימי הביניים ומתחילת הרנסאנס באיטליה. הכניסה אל המבנה היא מתוך ארמון האפיפיור, לכן אין במבנה חזית או דלתות הפונות אל החוץ. חלל הקפלה מחולק לשלושה מפלסים. החלל תחתון בהם משמש כמעין מרתף ונקבעו בו חלונות קשתיים ודלת המובילה אל החצר.
החלל המרכזי של המבנה - הקפלה, נמצאת מעל החלל התחתון. מידות החלל (באורך של 40.5 מטר, ברוחב של 13.2 מטר ובגובה של 20.7 מטר) עוצבו על פי מידות בית המקדש הראשון בירושלים. בחלל נקבעו שישה חלונות גדולים וקשתיים בכל אחד מקירות האורך של הקפלה ו-2 ברוחבה. כמה מחלונות אלו נחסמו במהלך השנים.
החלל העליון משמש כחלל מגורים לשומרים. הוא נבנה בתחילה כחלל פתוח אולם כוסה בגג רעפים במהלך השנים כיוון והיווה מקור כניסה למים ורטיבות אשר פגעו בקפלה.
החלל הפנימי של הקפלה חולק על ידי מחיצה. בתחילה, הוקמה המחיצה באמצע החלל, אולם היא הוזזה במשך הזמן. מחיצת השיש מעוטרת בגרלנדות וזרי ניצחון ומעל חלק זה הותקנה סבכה. המחיצה עוצבה בידי מינו דה פיסולה (Mino da Fisole), אשר עיצב גם דוכן תפילה או קנטוריה הממוקמת באחד מקירות האורך של הקפלה. בשנת 1519 נתלו בקפלה שטיחי קיר הארוגים על פי עיצובו של רפאל.
מאת פייטרו פרוג'ינו.]] מאת סנדרו בוטיצ'לי.]] בקפלה צויירו שני מחזורים של פרסקאות המתארים אירועים מחיי משה ומחייו של ישו. ציורים אלו נעשו בפרק זמן של כ-11 חודשים. מלאכת הציור נמשכה מחודש יולי 1481 עד חודש מאי 1482. פרק זמן זה הוא קצר מאוד ביחס לנהוג בציור פרסקאות בהיקף כזה. הציירים, בעזרת צוות עוזרים אישי, נתבקשו ליצור דוגמה לעבודתם וכבר בחודש אוקטובר 1481 הוענקה לציירים הזמנה ליצירת יתר הפרסקאות. שניים מן הפרסקאות, אשר מוקמו בקיר המזבח של הקפלה, נהרסו בעקבות יצירת פרסקו "יום הדין האחרון" מאת מיכלאנג'לו. מחזורי הפרסקאות מתחילים בקיר המזבח ומתקדמים בצורה כרונולוגית לאורך קירות הקפלה.
הנושאים המתוארים במחזור מחיי משה הם:
הנושאים המתוארים במחזור מחיי ישו הם:
הפרסקו של פייטרו פרוג'ינו שנושאו "ישו מעניק את מפתחות השמים לפטרוס" ממחיש היטב את רוח הרנסאס בציור האיטלקי. מן הצד האחד מציג הציור את השימוש הבולט בפרספקטיבה המדעית לתיאור החלל. תיאור זה מודגש על ידי חלוקת החלל למישור קדמי, הקרוב אל הצופה, ולמישור אחורי מרוחק. בנוסף מציג הציור תערובת של סממנים מן הפיסול רומי על ידי תיאור כפול של קשת קונסטנטינוס, עם מבנה מתומן בעל מסורות נוצריות.
קשת קונסטנטינוס מהווה גם תפאורה לציורו של סנדרו בוטיצ'לי המתאר את פרשת קורח. ציור זה ניצב ממול תיאור פטרוס וישו ובין היצירות ניכרים קשרים צורניים ותאולוגיים. גם בפרסקו "עונשם של קורח דותן ואבירם", ניכר השימוש בפרספקטיבה, בעיקר בתיאור המבנים האדריכליים שבצדי הקומפוזיציה. אולם, יקר תשומת הלב נתונה לתיאור הדרמה שבעונש האלוהי. הדבר בא לביטוי בייחוד בתיור תנוחות הגוף המגוונות של הדמויות, הממלאות את כל החצי התחתון של הקומפוזיציה. תיאור הדמויות בצידה הימני של היצירה אף עמוס מדי ופוגע מעט בתחושת העומק.
מחזורי פרסקאות אלו ממשיכים את המסורת הנוצרית הרואה בתנ"ך (ה"ברית הישנה") כרמז מקדים לתיאורים המופיעים בברית החדשה ואת דמותו של משה כרמז מקדים (פרה פיגורציה) לדמותו של ישו. בשתי יצירות אלו הובלטה שאלת הסמכות האלוהית. בעונשו של קורח הבהיר משה כי הסמכות לחוקים ולתקנות נתונה בידיו של האל. סמכות זו הועברה במעמד נתינת המפתחות לפטרוס, שנחשב בנצרות הקאתולית לאפיפיור הראשון.
Шаблон:ערך מורחב החלק המרכזי של הפרסקו, המתואר באשליה כגבוה ביותר בקומפוזיציה, מורכב מסדרה של תשע ציורים שנושאיהם לקוחים מספר בראשית. חמש מן הסצנות הן קטנות יותר במידתן והן מתוארות כבתוך מסגרת אדריכלית. תשע הסצנות הן:
סביב הסצנות מצוירת מסגרת, כמעין כרכוב, הנתמחת על ידי פילסטרים ובהם מעין פסלי שיש לבנים שנושאם זוגות של פוטי מצוירים. על פילסטרים אלו יושבות עשרים דמויות של גברים עירומים, המאורגנים סביב הסצנות הקטנות יותר וממרכזים את תשומת הלב של הצופה אליהן. זוג "עירומים" אוחז במדליון ועליו תבליטים מצוירים של סצנות קרב.
מתחת לסדרת התיאורים מספר בראשית בחר מיכלאנג'לו לתאר שורה של נביאים: ירמיהו, יואל, יחזקאל, יונה, זכריה, ישעיהו ודניאל, כמו גם חמש הסיבילות, נביאות שחזיונותיהן מופיעים בספרים החיצוניים שחיברו יהודים-הלניסטיים. בלונטות ובספאנדרלים שמסביב לתקרה מתוארים גברים המייצגים את אבותיו של ישו. שושלת זו מתחילה, על פי האמונה הנוצרית, באברהם ומגיע עד לישו במשך של ארבע עשרה דורות. בפנדטיבים מתוארים ארבע סיפורים נוספים ובהם מוטיבים המשקפים את האמונה באל - יהודית והוֹלוֹפֶרְנֶס, דוד וגולית; משה ונחש הנחושת וצליבת המן.