הפארק הלאומי ילוסטון

הפארק הלאומי ילוסטון (אנגלית Yellowstone National Park) הוא פארק לאומי השוכן בצפון-מערב ארצות הברית במדינות ויומינג, מונטנה ואיידהו, והוא חלק מרכס הרי הרוקי. הפארק הוקם ב-1 במרץ 1872, והיה הפארק הלאומי הראשון בעולם. הפארק התפרסם בזכות המגוון הביולוגי והמאפיינים הגאותרמיים שלו, ובייחוד הגייזר אולד פייתפול הנחשב לאחד המקומות הפופולריים ביותר בפארק.

האינדיאנים עברו להתגורר באזור ילוסטון לפני כ-11,000 שנים. המחקר השיטתי של ילוסטון החל בשנות ה-60 של המאה ה-19, כאשר קודם לכן היו אנשי ההרים המקומיים המבקרים היחידים במקום. צבא ארצות הברית מונה לפקח על הפארק לאחר הקמתו, וב-1917 עבר ניהולו לידי שירות הפארקים הלאומיים, שהוקם שנה אחת קודם לכן. מאות מבנים זכו להגנה חוקתית בזכות חשיבותם ההיסטורית והאדריכלית, ובמחקרים השונים שנערכו בפארק נבדקו למעלה מ-1,000 אתרים ארכאולוגיים.

שטחו של הפארק הוא 8,987 קמ"ר, ובתוכו נמצאים אגמים קניונים, נהרות ורכסי הרים. אגם ילוסטון הוא אחד מהאגמים הגבוהים ביותר בצפון אמריקה, והוא נמצא במרכז קלדרת ילוסטון, שהיא הקלדרה הגדולה ביותר ביבשת אמריקה. לקלדרה יש היסטוריה של פעילות וולקנית, ובמהלך שני מיליוני השנים האחרונות היא התפרצה מספר פעמים בכוח רב. מחצית מהאתרים הגאותרמיים של כדור הארץ נמצאים בילוסטון, והם קיימים במקום בעיקר בזכות פעילות געשית מתמשכת. זרמי לבה וגושי סלעים הנוצרים לאחר התפרצויות מכסים את רוב שטחו של ילוסטון. הפארק הוא המוקד של המערכת האקולוגית ילוסטון רבתי, שהיא המערכות האקולוגית הגדולה ביותר ששרדה כמעט ללא שינוי בהמיספירה הצפונית הממוזגת.

בפארק תועדו מאות מינים של יונקים, דגים וזוחלים, כולל כמה מינים המצויים בסכנת הכחדה. ביערות הגדולים ואזורי הדשא מתקיים מגוון נרחב של צמחים. בפארק ניתן למצוא דובי גריזלי, זאבים, ועדרי בר של ביזון אמריקאי ואייל קנדי. בכל שנה פורצות מספר שריפות ביערות הפארק, ובשריפת היער הגדולה של 1988 נשרף כשליש משטחו של הפארק. בילוסטון יש מספר אתרי בילוי שבהם ניתן לערוך טיולים, להקים מחנות, לשוט, לדוג ולצפות בנוף. ניתן להגיע אל האזורים הגאותרמיים העיקריים, האגמים ומפלי המים באמצעות דרכים סלולות.

בשל ייחודיות הפארק ויופיו מבקרים בו מיליוני תיירים מדי שנה. פארק ילוסטון נמצא כ-5 קילומטרים מהפארק הלאומי גרנד טיטון, ושוכן במרחק של 515 ק"מ מסולט לייק סיטי, המטרופולין הקרוב אליו ביותר.

גאולוגיה

הפארק הלאומי ילוסטון שוכן בקצה הצפון-מזרחי של מישור הנהר סנייק, כאשר הקצה המערבי של המישור, שצורתו דמוית פרסה ארוכה המתפתלת בין ההרים, נמצא באזור העיר בויסי שבאיידהו, כ-600 ק"מ מערבית לילוסטון. מישור זה משרטט את מסלול תנועתו של הלוח הטקטוני הקרוי הלוח הצפון-אמריקאי ב-17 מיליון השנים האחרונות מעל נקודה חמה יציבה במעטפת כדור הארץ. הנוף הנוכחי של פארק ילוסטון הוא התוצאה המאוחרת ביותר של פעילות נקודה חמה זו מתחת לקרום כדור הארץ .

קלדרת ילוסטון היא המערכת הגעשית הגדולה ביותר בצפון אמריקה, והיא מכונה "סופר הר-געש" כיוון שנוצרה על ידי התפרצויות עזות במיוחד. הקלדרה נוצרה כתוצאה ממגה-התפרצות שהתרחשה לפני כ-640,000 שנים, ואשר בה נפלטו כ-1,000 ק"מ מעוקבים של אפר, סלעים וחומרים פירוקלסטיים אחרים. עוצמת התפרצות זו הייתה פי 1,000 מאשר זו של הר סנט הלנס בשנת 1980. ההתפרצות יצרה מכתש שאורכו 85 ק"מ, רוחבו 45 ק"מ ועומקו כקילומטר, ואת "טוף ערוץ הלבה" (Lava Creek Tuff), תצורה גאולוגית של טוף מרותך. בהתפרצות האלימה ביותר הידועה, שהתרחשה לפני כ-2.1 מיליון שנים, נפלטו 2,450 ק"מ מעוקבים של חומר געשי, ולאחר מכן נוצרה תצורת הסלע הידועה בשם "טוף רכס הקלברי"(Huckleberry Ridge Tuff) . בהתפרצות קטנה יותר, שהתרחשה לפני 1.2 מיליון שנים, נפלטו לאוויר 280 ק"מ מעוקבים של חומר געשי ונוצרו קלדרת איילנד פארק וטוף מפלי מסה (Mesa Falls) .

בכל אחת משלוש ההתפרצויות הגדולות נפלטו לאוויר כמויות נרחבות של אפר שגרמו להחשכת רוב החלק המרכזי של צפון אמריקה, וזה שקע במרחק של מאות קילומטרים ממוקד ההתפרצות. ייתכן כי כמות האפר והגזים שהשתחררה לאטמוספירה גרמה להשפעות משמעותיות על דפוסי מזג האוויר העולמיים, והובילה להכחדת מינים רבים של בעלי חיים, בעיקר באמריקה הצפונית.

לפני 160,000 שנים התרחשה התפרצות קטנה יותר, ובה נוצרה קלדרה קטנה יחסית המכילה את ה"בוהן" המערבית של אגם ילוסטון. בתקופה שלאחר מכן התרחשו שני מחזורי התפרצות נוספים, כאשר האחרון הסתיים לפני כ-70,000 שנים, וכתוצאה מהן נקברה רוב הקלדרה מתחת לזרמי לבה עבים.

כל התפרצות היא למעשה חלק ממחזור התפרצויות המגיע לשיאו כאשר מתמוטט הגג של תא המאגמה שחלקו התרוקן. קריסה זו יוצרת מכתש הנקרא "קלדרה", וגורמת לפליטת כמויות אדירות של חומר געשי דרך הבקיעים המקיפים את אותה. פרק הזמן בין שלוש ההתפרצויות הגדולות האחרונות באזור ילוסטון נע בין 600,000 ל-900,000 שנים, ומכיוון שמספר ההתפרצויות הגדולות קטן מדי לא ניתן לנבא באופן אמין מתי יתחדשו האירועים הגעשיים.

בתקופה שהחלה לפני 700,000 שנים והסתיימה לפני 630,000 שנים, קלדרת ילוסטון כמעט והתמלאה בלבה ריוליטית בה ניתן לחזות ב"צוקי האובסידיאן" (Obsidian Cliff), ובלבה בזלתית כגון זו שב"צוק אוכלי הכבשים" (Sheepeaters Cliff). בקניון הגדול של ילוסטון ניתן לצפות בנקל בשכבות הלבה העתיקות השונות, כיוון שנהר ילוסטון ממשיך לחתור בתוכן. הקניון הוא עמק V אופייני שנוצר כתוצאה משחיקה על ידי נהרות.

הגייזר המפורסם ביותר בפארק הוא האולד פייתפול שבאגן הגייזרים העליון; באגן הגייזרים נוריס שבפארק נמצא גייזר ספינת הקיטור, שהוא הגייזר הפעיל הגדול בעולם. בילוסטון יש 300 גייזרים וכ-10,000 אתרים גאותרמיים בסך הכל, המהווים מחצית מהאתרים הגאותרמיים וכשני שליש מהגייזרים בעולם..

במאי 2001 הקימו סוכנות הסקר הגאולוגי של ארצות הברית, הנהלת הפארק ואוניברסיטת יוטה את המצפה הגעשי ילוסטון (Yellowstone Volcano Observatory או YVO), המנטר את התהליכים הגאולוגיים בשדה הגעשי של רמת ילוסטון..

בשנת 2003 נסגרו זמנית חלק משבילי הטיולים באגן הגייזרים נוריס בגלל שינויים שהתחוללו בו. באגן נצפו פומורולות חדשות, ובחלק מהגייזרים חלה עלייה בטמפרטורת המים וברמת הפעילות. הטמפרטורה של חלק מהגייזרים הייתה כה גבוהה עד כי הם הפכו לעמוד קיטור ומחזור ההתפרצות הופר. תופעות אלה התרחשו במקביל לפרסומו של מחקר רב-שנתי מטעם סוכנות הסקר הגאולוגי של ארצות הברית שמיפה את תחתית אגם ילוסטון ודיווח על כיפה טבעית עתיקה, שלא נשקפה ממנה סכנה מיידית להתפרצות געשית. ב-10 במרץ 2004 גילה ביולוג את פגריהם של 5 ביזונים שככל הנראה שאפו גזים גאותרמיים רעילים שנלכדו באגן הגייזרים נוריס על ידי אינוורסיה עונתית. זמן קצר לאחר מכן, באפריל 2004, נמדדה עלייה בפעילות הסייסמולוגית האזורית. בשנת 2006 דווח כי כיפת אגם מאלארד וכיפת סור קריק (שני אזורים שידועים מזה זמן רב בשינויים משמעותיים בתנועת הקרקע שעליה הם נמצאים) התרוממו בארבעה עד שישה ס"מ בין אמצע 2004 לשלהי 2006. העלייה הקלה בגובה נמשכה בקצב מופחת החל משלהי 2007. אירועים אלה משכו תשומת לב תקשורתית רבה, אך מומחים הביעו את דעתם כי אין סיכון מוגבר להתפרצות געשית באזור בעתיד הקרוב.

בכל שנה מתרחשות בילוסטון אלפי רעידות אדמה קטנות, ורובן המוחלט לא מורגש על ידי האדם. עד כה תועדו שש רעידות אדמה בדרגה הגבוהה משש, כולל רעידה בדרגה 7.5 בסולם ריכטר שפגעה ב-1959 באזור הנמצא בסמוך לגבול הצפון-מערבי של הפארק. רעידה זו גרמה למפולת סלעים ולהתמוטטות חלקית של הסכר שעל אגם הגבן (Hebgen). במורד הזרם גרם סחף האדמה ליצירתו של אגם חדש, הידוע בשם אגם רעידת האדמה (Earthquake Lake). ברעידה זו נספו 28 בני אדם, ובאזור הקרוב למוקד הרעש נגרם נזק רב לרכוש. הרעידה גרמה להתפרצות של חלק מהגייזרים באזור הצפון-מערבי של הפארק, יצרה סדקים גדולים בקרקע שמהם נפלטו עמודי קיטור, והעכירה את המים של חלק מהמעיינות החמים שהם בדרך כלל צלולים. ב-30 ביוני 1975 התחוללה רעידת אדמה בעוצמה של 6.1 ריכטר בתוך הפארק , אך הנזק לא היה רב. במשך שלושה חודשים ב-1985 נמדדו 3,000 רעידות קטנות באזור הצפון-מערבי של הפארק במה שכונה "נחיל רעידות האדמה" שיוחס לשקיעה קלה של קלדרת ילוסטון. החל מה-30 באפריל 2007 התרחשו בקלדרת ילוסטון שש-עשרה רעידות אדמה בעוצמה של עד ל-2.7 ריכטר במשך כמה ימים. מקבצי הרעידות הללו אינם נדירים, ובין 1983 ל-2006 נמדדו 70 דוגמתם. הפעילות הסייסמית נמשכת כפי שניתן ללמוד מרעידת אדמה בעוצמה 4.2 ריכטר שהתרחשה ב-25 במרץ 2008.

בין ה-26 בדצמבר 2008 ל-6 בינואר 2009 [1] התחוללו במקום מאות רעידות אדמה [2]. מאחר וההתפרצויות הגדולות אירעו במחזורים של כ-600,000 שנה, מתייחסים למקום כאל "פצצה מתקתקת" העלולה להתפרץ בכל רגע. התפרצות כזו תאפשר לאמת את תאוריית אסון טובה.

גאוגרפיה ואקלים

גאוגרפיה

כ-96% משטח הפארק שוכן בוויומינג, 3% בממונטנה ואחוז אחד באיידהו. אורך הפארק מצפון לדרום הוא 102 ק"מ, ורוחבו עומד על 87 ק"מ ממערב למזרח. שטחו של הפארק הוא 898,317 הקטאר, והנהרות והאגמים מכסים 5% משטחו. הפארק שוכן על רמת ילוסטון בגובה ממוצע של 2,400 מטרים מעל פני הים. גבולות הרמה מותווים באופן כמעט בלעדי על ידי הרי הרוקי התיכונים, שגובהם נע בין 2,743 ל-3,352 מטרים. הנקודה הגבוהה ביותר בפארק היא פסגת הנשר שגובהה 3,462 מטרים, והנמוכה ביותר היא בערוץ קריק בגובה 1,610 מטרים מעל פני הים. רכסי ההרים הסמוכים לפארק הם גאלאטין בצפון-מערב, ברטות' בצפון, רכס אבסארוקה במזרח, ורכס טיטון ורכס מדיסון בדרום-מערב ובמערב.

קו פרשת המים של אמריקה הצפונית, המפריד בין אגני הניקוז של הנהרות הנשפכים לאוקיינוס השקט לאלו הנשפכים לאוקיינוס האטלנטי, חוצה באלכסון את החלק הדרום-מערבי של הפארק. מוצאי הנהרות ילוסטון וסנייק סמוכים זה לזה, אבל מפני שהם נמצאים משני צדדיו של קו פרשת המים, זורמים מימיו של סנייק אל האוקיינוס השקט, ואלה של נהר ילוסטון אל מפרץ מקסיקו באוקיינוס האטלנטי. גוף המים הגדול ביותר הוא אגם ילוסטון ששטחו 35,220 הקטאר, ועומקו המרבי הוא 122 מטרים. האגם נמצא בגובה 2,357 מטרים מעל פני הים, והוא האגם הגבוה ביותר באמריקה הצפונית. בפארק שני קניונים גדולים שנהרותיהם חותכים בטוף הגעשי של מישור ילוסטון מזה 640,000 שנים. נהר לואיס זורם דרך קניון לואיס בדרום הפארק, ואילו נהר ילוסטון עיצב בזרימתו את הקניון הגדול של ילוסטון.

80% משטח הפארק מכוסה ביער ורוב השטח הנותר הוא ערבת דשא. אחד היערות המאובנים הגדולים בעולם שוכן בפארק, ובו עצים שנקברו לפני זמן רב על ידי אפר וקרקע, והפכו מעץ לחומרים מינרליים.

אקלים

האקלים בילוסטון הוא אקלים ממוזג יבשתי. בחודשי הקיץ (יוני עד ספטמבר) הטמפרטורה נעה בין 20 ל-25°C, ואילו בשעות הלילה הטמפרטורה עשויה להגיע עד לאפס מעלות צלזיוס באזורים הגבוהים. בשעות אחר הצהריים בקיץ מתחוללות סופות רעמים רבות. טווח הטמפרטורות באביב ובסתיו הוא בין אפס ל-20°C, כאשר בלילה הטמפרטורה יכולה לרדת עד כדי 20°C-Шаблон:כ. החורף בילוסטון קר מאוד, וטווח הטמפרטורות הוא בין מינוס עשרים ל- 5°C-Шаблон:כ, ובשעות הלילה משך רוב החורף, הטמפרטורה כמעט תמיד מתחת למינוס עשרים מעלות צלזיוס . הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה במקום הייתה 37°CШаблон:כ (1936), ואילו הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה הייתה 54°C-Шаблон:כ (1933) .

כמות המשקעים בילוסטון נעה בין 380 מ"מ במעיינות החמים במאמות', ל-2,000 מ"מ בחלקים הדרום-מערביים של הפארק. כמות המשקעים בילוסטון מושפעת מערוץ הלחות שנוצר על ידי מישור סנייק ריבר במערב, כאשר הערוץ עצמו נוצר על ידי ילוסטון. שלג עשוי לרדת בכל אחד מחודשי השנה, והכמות הממוצעת היא 38 ס"מ באזור אגם ילוסטון, וכמעט כפול מכך באזורים הגבוהים.

בילוסטון כמעט ואין סופות טורנדו, אולם, ב-21 ביולי 1987 תועדה הסופה החזקה ביותר בוויומינג שפגעה בם בפארק. הטורנדו סווג ברמה F4 (רמה אחת מתחת לרמה הגבוהה ביותר), ומהירות הרוח נעה בין 207 ל-260 קמ"ש. הטורנדו הותיר אחריו נתיב הרס ברוחב 1.6 עד 3.2 ק"מ ובאורך של 38 ק"מ, וגרם להרס של שטח המשתרע על-פני 60.7 קמ"ר.

היסטוריה מוקדמת

של משלחת היידן החוקרת את הפארק]]

הפארק שוכן במוצאו של נהר ילוסטון והוא נקרא על שמו. סוחר צרפתי כינה את הנהר בשם "Roche Jaune" ("הסלע הצהוב"), וככל הנראה מדובר בתרגום של השם המאנדאני "מי טסי א-דה-זי" ("נהר הסלע הצהוב"). בתקופה מאוחרת יותר שיבשו סוחרים אמריקנים את השם הצרפתי, וכינו את הנהר "אבן צהובה" (ילו סטון). על אף שמקובל לחשוב שהנהר נקרא על שם הסלעים הצהובים הנמצאים בגרנד קניון ביוסמיטי, מקורו של השם האינדיאני אינו ברור.

ההיסטוריה האנושית המתועדת של הפארק החלה לפני כ-11,000 שנים, כאשר האינדיאנים הראשונים החלו לצוד ולדוג באזור. במהלך בנייתו של משרד הדואר בגרדינר (מונטנה) בשנות ה-50 התגלה ראש חץ העשוי מלבה שחורה, ומעריכים שגילו כ-11,000 שנים. פלאו-אינדיאנים אלה מתרבות קלוביס השתמשו בכמויות משמעותיות של לבה שחורה שנמצאה בפארק על מנת לייצר כלי חיתוך ונשק, וראשי חץ מלבה שחורה שמקורה בילוסטון נמצאו גם בעמק נהר המיסיסיפי, דבר המרמז על קשרי מסחר בין שבטי האינדיאנים המקומיים לבין שבטי האינדיאנים שממזרח. בזמן שמגלי הארצות הלבנים הראשונים הגיעו לאזור במהלך מסע לואיס וקלארק ב-1805, הם פגשו בשבטים נז פרסה, קרואו ושושון. חברי המשלחת של לואיס וקלארק התוודעו אל החלק הדרומי של ילוסטון בזמן שחצו את השטח שבו שוכנת כיום מונטנה, אך לא חקרו אותו.

ג'ון קולטר, אחד מחברי המשלחת של לואיס וקלארק, עזב את הקבוצה ב-1806 על מנת להצטרף לקבוצה של סוחרי פרוות. לאחר שנפרד מהסוחרים האחרים ב-1807, הוא חצה בחורף 1807-1808 את האזור שבו שוכן כיום הפארק, וצפה לפחות באתר גאותרמי אחד בחלק הצפון-מזרחי של הפארק, ליד מפלי טאוור. לאחר שהחלים מפציעותיו בעקבות קרב עם שבטי קרואו ובלקפוט ב-1809, הוא תיאר מקום הדומה ל"אש וגופרית", שנחשב על ידי רוב האנשים כהזיה. ההשערה הייתה שהוא דמיין מקום שכונה "הגיהנום של קולטר". במשך ארבעים השנים שלאחר מכן הגיעו דיווחים מאנשי ההרים ומסוחרים שסיפרו על בוץ רותח, זרמי נהרות עזים ועצים מאובנים, אך חלק מהדיווחים הללו נחשבו באותה תקופה למיתוס.

איש ההרים ג'ים ברידג'ר דיווח לאחר מסע מחקר שנערך ב-1856, כי צפה במעיינות חמים, מים הבוקעים מהקרקע, ובהר זכוכית וסלע צהוב. דיווחים אלה נתקלו בהתעלמות כמעט מוחלטת כיוון שברידג' נחשב ללא-אמין. סיפוריו עוררו את התעניינותו של החוקר והגאולוג פרדיננד ונדוויר היידן, שהחל ב-1859 במסע שנמשך שנתיים לעבר נהר המיזורי. לאחר שחקר יחד עם מדריכיו את אזור בלק הילס שבו נמצאת כיום מדינת דקוטה הדרומית, הוא קרב לנהר ילוסטון, אך נאלץ לסגת בשל כמויות השלג הרבות שירדו באזור.

המחקר המתועד הראשון באזור ילוסטון נערך ב-1869 על ידי משלחת פולסום, שהורכבה משלושה חוקרים שעבדו במימון פרטי, ואשר צעדו לאורך נהר ילוסטון לעבר אגם ילוסטון. חברי המשלחת ניהלו יומן מסעות, ולפי המידע שנמצא בו אירגנו ב-1870 מספר תושבים ממונטנה את משלחת וושבורן-לנגפורד-דואן. המשלחת שהתה באזור משך חודש וחקרה אותו, ואספה דוגמיות וקראה למקומות ייחודיים בשמות. קורנליוס הדג'ס, סופר ועורך דין ממונטנה, שהיה חבר במשלחת וושבורן, הציע כי האזור יוכרז ויוגן כפארק לאומי, ובין 1870 ל-1871 הוא כתב מספר מאמרים מפורטים על תצפיותיו עבור העיתון הלנה הראלד. הדג'ס חזר על טענות שהושמעו באוקטובר 1865 על ידי תומאס פרנסיס מיגהר, המושל של טריטוריית מונטנה, כי יש להגן על האזור. במכתב משנת 1871 כתב ג'יי קוק לחברו פרדיננד היידן כי הסנאטור ויליאם די. קלי הציע שקונגרס ארצות הברית יקבל הצעת חוק שלפיה הגייזר הגדול יוכרז כפארק ציבורי לצמיתות.

הקמת הפארק וההיסטוריה המאוחרת

Шаблон:אתר מורשת עולמית היידן הצליח בנסיונו השני לחקור את האזור, לאחר שנכשל בכך 11 שנים קודם לכן, ובסיוע ממשלתי הוא שב לילוסטון בראש משלחת גדולה יותר. הוא חיבר דוח מפורט שבו כלל תצלומים וציורים. הדוח שלו סייע לשכנע את קונגרס ארצות הברית לבטל את העמדת האזור למכירה פומבית, וב-1 במרץ 1872 הנשיא יוליסס סימפסון גרנט חתם על הצעת החוק, וכך הוקם הפארק הלאומי ילוסטון.

נתניאל לנגפורד מונה למפקח הראשי הראשון של הפארק ב-1872, וכיהן משך חמש שנים, אך לא קיבל משכורת, מימון או כוח אדם. ללנגפורד לא היו את האמצעים לשפר את איכות הקרקע או להגן על הפארק כראוי, וללא מדיניות רשמית או חקיקה מתאימה הוא לא היה יכול לאכוף את הגנת המקום. גורמים אלה הותירו את ילוסטון חשוף לפגיעת ציידים לא חוקיים, ונדלים ואחרים ששאפו לגזול מהפארק את המשאביו הטבעיים. קולונל ויליאם לודלאו שחקר בעבר את האזורים של מונטנה בפקודת ג'ורג' ארמסטרונג קסטר, מונה ב-1875 למנהל המשלחת למונטנה ולפארק ילוסטון. בדוח הסיור של לודלאו נכללו תצפיות על ההפקרות וניצול משאבי הפארק. הדוח כלל מכתבים ונספחים מחברי המשלחת האחרים, כולל הנטורליסט והמינרולוג ג'ורג' בירד גרינל. גרינל תיעד את הציד הלא חוקי של הבאפלו, האייליים, האייל הקנדי והאנטילופות, בשל עורם, וכתב כי "ההערכה היא שבמהלך החורף של 1874 - 1875, לא פחות מ-3,000 באפלו ואייל פרדי שחור זנב סבלו בצורה יותר חמורה מאשר האייל הקנדי, והאנטילופות סבלו כמעט כמו האייל הקנדי".

לאור ממצאי הדוח נאלץ לנגפורד להתפטר מתפקידו ב-1877, ופילטוס נוריס התנדב למלא את תפקידו, לאחר שנסע ברחבי ילוסטון והתרשם ממנו מכלי ראשון. הקונגרס אישר לבסוף כי מנהל הפארק יקבל שכר ותקציב צנוע לתפעול הפארק. נוריס השתמש בתקציב על מנת להרחיב את הגישה לפארק, להתחיל בבניית הדרכים בו ולבנות מספר מתקני שירות בסיסיים. הוא שכר את הארי יונט על מנת שזה יפקח על הציד הבלתי חוקי ועל הוונדליזם בפארק, וכיום, נחשב יונט לשומר היער הראשון של הפארק הלאומי. אולם גם באמצעים אלה לא היה די על מנת להגן על הפארק ביעילות, כיוון שנוריס וממשיכיו בתפקיד לא זכו בכוח אדם ובמשאבים מספיקים.

חברת מסילת הרכבת הצפונית בנתה תחנת רכבת בליווינגסטון, מונטנה, שחוברה אל הכניסה הצפונית של הפארק בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19, וסייעה בהעלאת מספר המבקרים מ-300 בשנת 1872 ל-5,000 בשנת 1883. המבקרים בשנים אלה נאלצו להתמודד עם דרכים מדורדרות ועם שירותים מוגבלים, ואמצעי הגישה העיקרי אל הפארק היה על גבי סוסים או במרכבות. ב-1908 היה מספר המבקרים גדול דיו כדי לשכנע את חברת מסילת הרכבת יוניון פאסיפיק לחבר את מערב ילוסטון לרשת מסילות הרכבת.

הציד הלא חוקי והרס המשאבים הטבעיים נמשכו עד שצבא ארצות הברית הגיע למעיינות החמים הוט מאמות' ב-1886, ובנה את מחנה שרידן. במשך 22 השנים שלאחר מכן הקים הצבא בפארק מבני קבע, ושמו של מחנה שרידן שונה לפורט ילוסטון. בעזרת מימון וכוח אדם ראוי, פיתח הצבא מדיניות ותקנות עצמאיות, לפיהן התאפשרה גישת מבקרים אל הפארק, בזמן שהצבא הגן על חיי הטבע והמשאבים הטבעיים שלו. כאשר שירות הפארקים הלאומיים הוקם ב-1916, רוב עקרונות הניהול שנקסעו בידי הצבא אומצו על ידיו, והצבא מסר לידיו את השליטה בפארק ב-31 באוקטובר 1918.

עד שנת 1915 נכנסו לפארק 1,000 כלי רכב בכל שנה, אך אלה לא עלו בקנה אחד עם תנועת הסוסים ורוכביהם, ובשנים שלאחר מכן נאסרה התנועה בדרכים על גבי סוסים. חיל השימור האזרחי בנה את רוב מרכזי המבקרים הראשונים בין 1933 ל-1941, וכן את אתרי המחנאות ואת מערכת הדרכים הנוכחית של הפארק. בזמן מלחמת העולם השנייה צנח מספר המבקרים ואנשי הצוות בפארק, ומתקנים רבים הוזנחו. בשנות ה-50 חלה עלייה משמעותית במספר המבקרים בילסוטון ובשאר הפארקים הלאומיים בארצות הברית. על מנת להתמודד עם מספר המבקרים הגדול הפעילה הנהלת הפארק את "משימה 66", שהייתה מאמץ להרחיב ולעדכן את מתקני השירות בפארק. התוכנית הושלמה בשנת 1966, לכבוד יובל ה-50 להקמת שירות הפארקים הלאומיים, ובמסגרתה נבנו מבנים כגון בקתות עץ ומבנים בסגנון מודרני. בשלהי שנות ה-80 שונו כמה מהמבנים בפארק ועוצבו מחדש בסגנונות מסורתיים. בשריפות היער הגדולות של 1988 נפגע רוב האזור של גרנט וילג', והמבנים ששוקמו נבנו בסגנון מסורתי. מרכז המבקרים בקניון וילג', שנפתח ב-2006, מעוצב גם הוא בסגנון מסורתי.

רעידת האדמה שהתחוללה באזור אגם הגבן, פגעה בתשתית הדרכים והמבנים שבפארק. בחלק הצפון-מערבי של הפארק נמצאו גייזרים חדשים, ומעיינות חמים רבים הפכו לעכורים. רעידה אדמה זו הייתה החזקה ביותר שפגעה באזור ותועדה ברשומות. השריפות שהשתוללו בקיץ 1988 היו הגדולות ביותר בתולדות הפארק (ראו להלן), וכתוצאה מהן הוערכה מחדש מדיניות ההתמודדות עם שריפות במקום.

ההיסטוריה התרבותית הנרחבת של הפארק תועדה ב-1,000 אתרים ארכאולוגיים שהתגלו בפארק. בסך הכל יש בפארק 1,106 מבנים ואתרים היסטוריים, וצוק הלבה השחורה (המכונה גם הצוק האוביסדיאני) וחמישה בניינים הוכרזו כציוני דרך היסטוריים-לאומיים. ילוסטון הוכרז כשמורה ביוספרית ב-26 באוקטובר 1976, וב-8 בספטמבר 1978 העניק ארגון אונסק"ו לפארק מעמד של אתר מורשת עולמית.

ביולוגיה ואקולוגיה

הפארק הלאומי ילוסטון שוכן במרכז המערכת האקולוגית ילוסטון רבתי ששטחה 80,937 קמ"ר. באזור נמצא גם הפארק הלאומי גרנד טיטון, יערות לאומיים הסמוכים לילוסטון ואזורי בראשית נרחבים ביערות הללו. המערכת האקולוגית הזו היא השריד הגדול והעתיק ביותר של קרקע בתולית בארצות הברית (מלבד אלסקה), והיא נחשבת למערכת הגדולה ביותר בחצי הכדור הצפוני הממוזג . כיום ניתן למצוא בפארק את כל המינים הפאונליים שהיו בו כאשר החוקרים הלבנים הראשונים הגיעו אליו, בין השאר בזכות התוכנית להשבת הזאבים.

פלורה

וחיידקים באגן גייזר נוריס]] הצמחייה הטבעית של הפארק מונה כ-1,700 מינים של עצים, חזזיות וצמחים וסקולאריים. ישנם 170 מינים נוספים הנחשבים למינים גרים. מבין שמונת מיני המחטניים שתועדו, יערות האורן לודג'פיפל מהווים 80% משטח היערות הכולל שבפארק . מחטניים אחרים, כגון אשוח דאגלס ואורן הוויטבארק, גדלים בחורשות הפזורות ברחבי הפארק. נכון ל-2007, אורן וויטבארק מאוים על ידי הפטרייה Cronartium ribicola; אולם, האיום מוגבל בעיקר ליערות הצפוניים והמערביים. כשבעה אחוזים מעצי האורן וויטבארק בילוסטון נפגעו מהפטרייה, בהשוואה להדבקה כמעט מוחלטת בצפון-מערב מונטנה. צפצפות וערבות הם המינים הנפוצים ביותר מבין העצים הנשירים. אוכלוסיית הצפצפות קטנה מאוד מאז תחילת המאה ה-20, אך המדענים באוניברסיטת אורגון מאמינים כי הגילוי מחדש של צפצפות קשור להחדרתם של הזאבים ששינו את הרגלי הרעייה של האייל הקנדי .

בפארק יש מינים רבים של צמחים בעלי פרחים, רובם פורחים בין מאי לספטמבר.. ורבנת החול של ילוסטון היא צמח נדיר בעל פרחים הגדל רק בילוסטון. צמח זה קרוב מבחינה סיסטמטית לצמחים הנמצאים בדרך כלל באזורים יותר חמים, והימצאותו בפארק ילוסטון קשה להסבר מדעי. במרחק בטוח מקו המים של חופי אגם ילוסטון החוליים גדלים 8,000 פרטים של הצמח .

החיידקים הגדלים במים החמים של ילוסטון יוצרים משטחים של מושבות בעלות צורה מורכבת, המכילות כל אחת טריליוני פרטים. החיידקים הללו נמנים עם צורות החיים הפרימיטיביות ביותר בכדור הארץ. זבובים ופרוקי רגליים אחרים חיים על המשטחים הללו, גם באמצע החורף הקר. ההשערה הראשונית של המדענים הייתה כי המיקרובים באזורים הללו מתקיימים אך ורק בזכות הגופרית. אולם, במחקרים משנת 2005 התגלה כי גם מימן מולקולרי הוא הבסיס לקיומם של חלק מהחיידקים ההיפרתרמופיליים .

אחד מהחיידקים הנמצאים במעיינות החמים של ילוסטון הוא Thermus aquaticus. חיידק זה מייצר אנזים שניתן לסנתזו במעבדה, שבו נעשה שימוש בתהליך PCR המאפשר שכפול ("הגברה") של DNA ומשמש בזיהוי מחלות תורשתיות, כמו גם בזיהוי "טביעות אצבע" של ה-DNA. לקיחת החיידקים מסביבתם הטבעית לא משפיעה עליה בצורה כלשהי.

מיני הצמחים הגרים מאיימים לעתים על המינים המקומיים בתחרות על נוטריינטים. הגם שמינים אלו נמצאים בדרך כלל באזורים שבהם האדם מבקר בתדירות הגבוהה ביותר, כגון ליד כבישים או אזורי תיירות פופולריים, הם התפשטו אף אל פנים השטחים הטבעיים. באופן כללי, רוב המינים הגרים מסולקים על ידי עקירת הצמחים מהקרקע או ריסוס, כאשר שתי השיטות עולות הרבה זמן וכסף..

פאונה

הפארק הלאומי ילוסטון נחשב לבית הגידול המוצלח ביותר ליונקים גדולים, ב-48 המדינות היבשתיות של ארצות הברית. בפארק חיים כשישים מיני יונקים, כולל זאב מצוי, שונר ודוב גריזלי . בין היונקים הגדולים האחרים ניתן למצוא את הביזון (באפלו), דוב שחור אמריקני, אייל קנדי, אייל קורא, אייל פרדי שחור זנב, יעל ההרים, אנטילוקפרה אמריקנית, כבש גדול קרניים ופומה.

אוכלוסיות הביזון הגדולות הן מקור דאגה עבור החוואים, החוששים כי הביזונים החיים בטבע יעבירו מחלות פריות לקרוביהם המבויתים. למעשה, כמחצית מהביזונים בילוסטון נחשפו לברוצלוזיס, שהיא מחלה חיידקית שהובאה לצפון אמריקה באמצעות פרים אירופיים ועשויה לגרום להם להפלה טבעית. המחלה כמעט ואינה משפיעה על ביזוני הפארק, ומעולם לא תועד מקרה שבו הועברה המחלה לזן המבוית מהזן הלא מבוית. אולם, השירות לפיקוח על בריאות בעלי החיים והצומח (APHIS) הצהיר כי הביזונים הם "מקור סביר" להתפשטות המחלה באוכלוסיית הפרים של ויומינג ודקוטה הצפונית. גם האייל הקנדי יכול להיות נשא של המחלה, וההשערה היא כי הוא זה שהעביר אותה לסוסים ולפרים . מספר הפרטים באוכלוסיית הביזונים בצפון אמריקה היה בעבר בין שלושים לשישים מיליון, כאשר בילוסטון שכן אחד מריכוזי האוכלוסייה הגדולים והיציבים ביותר. בשנת 1902 אוכלוסיית הביזונים של הפארק מנתה חמישים פרטים, אך בשנת 2003 היא כבר מנתה 4,000 . העדר בילוסטון נחשב לאחד מבין ארבעת העדרים החופשיים והטהורים מבחינה גנטית המשוטטים בשטחים ציבוריים בצפון אמריקה. שלושה העדרים האחרים נמצאים בהרי הנרי ביוטה, הפארק הלאומי וינד קייב בדקוטה הדרומית ובאי האייל הקנדי באלברטה .

על מנת להתמודד עם האיום, רשויות הפארק פועלות פעמים רבות על מנת להכווין את עדרי הביזונים לתוך הפארק במקרה שבהם נודדים אל מעבר לגבולותיו. במהלך החורף של 1996 - 1997 עדר הביזונים היה כה גדול, וכאשר 1,079 פרטים יצאו מגבולות הפארק הם ניצודו או נשלחו לשחיטה . פעילי זכויות בעלי חיים טענו כי שיטה זו היא אכזרית מדי, וכי חששם של החקלאים מפני העברת מחלות איננו מוצדק. האקולוגים הצביעו על כך שהביזונים בסך הכל נודדים לאזורי מרעה עונתיים שאינם חלק מהמערכת האקולוגית של ילוסטון רבתי והפכו לאזורי מרעה המתאימים לפרים, כאשר חלקם נמצאים ביערות לאומיים ומושכרים לחוואים פרטיים. APHIS הצהיר כי באמצעות שימוש בחיסונים ואמצעים נוספים ניתן יהיה לגרום להיעלמות הברוצלוזיס מעדרי הביזונים והאייל הקנדי הנמצאים ברחבי ילוסטון .

זאבי הערבות שהגיעו לילוסטון לאחר חיסולה של אוכלוסיית הזאבים, הפכו לטורפים הכלביים העיקריים בפארק. אולם, זאב הערבות לא מסוגל להתגבר על בעלי חיים גדולים, והתוצאה של המחסור בטורף על באוכלוסיות הללו הייתה גדילתן בצורה לא פרופורציונלית לכדי מגה-פאונה. בשנת 1914 החליט קונגרס ארצות הברית, מתוך מטרה להגן על אוכלוסיות האייל הקנדי, להעניק תקציב שישמש למטרת "השמדת זאבים, כלבי ערבות, ובעלי חיים אחרים המזיקים לחקלאות ולאיכרות" באדמות ציבור. ציידים מטעם הנהלת הפארק ביצעו את ההוראות האלו, ובשנת 1926 הרגו בסך הכל 136 זאבים, ובאופן זה נעלמה אוכלוסיית הזאבים של ילוסטון . מבצעי חיסול נוספים נערכו עד להתערבותו של שירות הפארקים הלאומיים ב-1935. לאחר העברתו של חוק המינים הנתונים בסכנת הכחדה - 1973, הזאב הפך לאחת החיות הראשונות שהוספו לרשימה .

במהלך שנות ה-90 הממשל הפדרלי שינה את דעותיו בכל הנוגע לזאבים. בהחלטה שנויה במחלוקת של שירות הדגה וחיי הבר האמריקני (המפקח על המינים המצויים בסכנת הכחדה) הובאו לפארק זאבים מעמק מקנזי שבקנדה. מאמצי ההחדרה מחדש היו מוצלחים, וגודלן של האוכלוסיות נותר יציב. בסקר שנערך בשנת 2005 התברר כי בפארק שוכנים 13 עדרי זאבים, ובסך הכל 118 פרטים בילוסטון ו-326 במערכת האקולוגית כולה. גודל האוכלוסייה היה קטן יותר בהשוואה לשנת 2004, אך הדבר יוחס לנדידה של זאבים לאזורים אחרים בעקבות גידול האוכלוסייה של מונטנה באותה תקופה . כמעט כל הזאבים שתועדו הם צאצאיהם של 66 זאבים שהובאו אל הפארק בין 1995 ל-1996 . שיקום האוכלוסיות בוויומינג, מוטנה ואיידהו היה כה מוצלח עד ששירות הדגים וחיות הפארק הציע להסיר את הזאב מרשימת בעלי החיים המצויים בסכנת הכחדה .

במערכת האקולוגית ילוסטון רבתי גדלים כ-600 דובי גריזלי, וכמחציתם גדלים בתחומי הפארק. הגריזלי נחשב כמצוי בסכנת הכחדה, אך שירות הדגה וחיי הבר הכריז שבכוונתו להוציא את הגריזלי מהרשימה עבור אזור ילוסטון, אך יתקיים מעקב צמוד באזורים שבהם האוכלוסייה לא התאוששה לחלוטין. מתנגדי ההסרה מהרשימה מודאגים שמדינות ארצות הברית יתירו מחדש לצוד את הדובים, וכי יש צורך להפעיל אמצעי שימור יותר טובים על מנת להבטיח את קיומה של אוכלוסיית דובי גריזלי יציבה .

אוכלוסיית האייל הקנדי מונה כ-30,000 פרטים, והיא האוכלוסייה הגדולה ביותר בילוסטון של יונק גדול. גודלו של העדר הצפוני הצטמק מאז אמצע שנות ה-90, והדבר יוחס לטריפה על ידי זאבים ותוצאות משניות של הטריפה כגון מעבר של האיילים לאזורים מיוערים על מנת להימנע מטריפה, ובכך הם מקשים על החוקרים לספור אותם במדויק . העדר הצפוני נודד מערבה לדרום-מערב מונטנה בחורף. העדר הדרומי נודד דרומה, ורוב האיילים הללו נודדים למקלט האיילים הלאומי, הנמצא דרומית-מזרחית לפארק הלאומי גרנד טיטון. נדידתו של העדר הדרומי היא נדידת היונקים הגדולה ביותר בארצות הברית (מלבד אלסקה).

בשנת 2003 מופו שבילים באורך 3.2 ק"מ שנוצרו על ידי נקבת שונר והגור שלה. החומר הצואתי ועדויות אחרות שנאספו אישרו כי מדובר בשונר. אולם, נקבת השונר לא נצפתה באופן ישיר. השונרים לא נראו בילוסטון מאז 1998, אף על פי שדגימות DNA משנת 2001 סייעו להוכיח כי השונרים לכל הפחות עוברים דרך הפארק . יונקים אחרים שכמעט ואינם נראים בפארק הם הפומה והגרגרן. ההשערה היא כי אוכלוסיית הפומות ברחבי הפארק מונה רק כ-25 פרטים . הגרגרן נחשב ליונק נדיר בפארק, ואין הערכות מדויקות באשר לגודל האוכלוסייה . היונקים הללו מהווים קנה מידה למידת הבריאות של האזורים המוגנים כגון ילוסטון, והם מסייעים לצוות הניהולי לקבל החלטות שיסייעו בשימור בתי הגידול שבאחריותם.

במאגרי המים של ילוסטון שוכנים 18 מיני דגים, כולל ה-Oncorhynchus clarki bouvieri (זן של טרוטה, נקראה גם טרוטת ילוסטון חותכת הגרון) הנחשב לדג מבוקש בקרב הדיגים . טרוטת ילוסטון ניצבה בפני מספר איומים מאז שנות ה-80, כולל החדרתו של הדגSalvelinus namaycush (זן נוסף של טרוטה הנחשב למין פולש שטורף את טרוטת ילוסטון, ומכונה טרוטת האגם) למימיו של אגם ילוסטון . על אף שטרוטת האגם הובאה לאגמי לואיס ושושון בשלהי המאה ה-19 במסגרת מבצעים של

פרסם תגובה
טיפים ורמזים
CNN
23 March 2015
The largest hot spring in Yellowstone, Grand Prismatic Spring is about 300 feet across and 165 feet deep. The spring's psychedelic look is caused by algae producing orange, yellow and red pigments.
Lufthansa
4 November 2013
Yellowstone is the world’s oldest national park. Established in 1872, it is nearly 9000 square meters in size, covering parts of three US states. Since 1978, it is a Unesco World Heritage Site.
Adam Sigel
25 May 2018
You can’t do this park in anything less than a full day. It’s *very* big and there’s tons to see. Hot springs, geysers, wild life viewing, and other geological marvels you won’t find anywhere else
Brittany Michael
5 July 2018
Least amazing how different each part of this park is. From mountains to grasslands, to geysers and springs! Never something that is the exact same!
Imran Ahmed
1 July 2013
The sulfur smells with the mud pots and geysers, but it is a gorgeous wordly wonder. Check out Beehive geyser as it is is longer and bigger than old faithful. It's right next to it too and is random.
Adam Michael Sacks
28 September 2016
One of the most popular National Parks.This is a must see park for every traveler near and far.Don't get closer to any wild life than the park permits.Friendly service throughout the park.
Travelodge Gardiner at Yellowstone Park North Entrance

החל $0

Best Western By Mammoth Hot Springs

החל $296

Best Western Desert Inn

החל $334

Super 8 By Wyndham Gardiner/Yellowstone Park Area

החל $211

Travelodge by Wyndham Gardiner Yellowstone Park North Entr

החל $225

Dude & Roundup

החל $169

מראות מומלצות סמוך

ראה הכל ראה הכל
הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
Fishing Bridge Museum

The Fishing Bridge Museum is one of a series of 'trailside museums' in

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
Virginia Cascades

Virginia Cascades ht. 60 feet (18 m), is a cascade type waterfall on

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
Gibbon Falls

Gibbon Falls is a waterfall on the Gibbon River in southwestern

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
A-0 Geyser

A-0 Geyser is a geyser in the Lower Geyser Basin of Yellowstone

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
Excelsior Geyser

Excelsior Geyser, now known as Excelsior Geyser Crater, is a hot

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
Tower Fall

Tower Fall is a waterfall in the northeastern region of Yellowstone

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
צוק האובסידיאן

Obsidian Cliff, also known as 48YE433, was an important source of

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
Kepler Cascades

Kepler Cascades is a waterfall on the Firehole River in southwestern

אטרקציות תיירותיות דומות

ראה הכל ראה הכל
הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
פארק לאומי סרנגטי

סרנגטי הוא הפארק הלאומי הגדול בטנזניה, והוא משתרע על פני 14,763 קמ'ר ב

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
ג'יוג'איגואו

גְ'יוֹגָ'איגוֹאוּ (מנדרינית: 九寨沟, פין-יין: Jiǔzhàigōu; מילולית

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
Uluṟu-Kata Tjuṯa National Park

Uluṟu-Kata Tjuṯa National Park is UNESCO World Heritage-listed in the

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
הפארק הלאומי הורטובאג'

הורטובאג' (הונגרית: Hortobágyi Nemzeti Park) הוא שמם של כפר במחוז ה

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
ביאלובייסקה

היער הבתולי ביאלובייסקה (פולנית Puszcza Białowieska; בלארוסית: Бел

ראה את כל מקומות הדומים