מנזר סנטה קתרינה (ביוונית: Шаблон:Polytonic) הוא מנזר נוצרי יווני אורתודוקסי במרכזו של חצי האי סיני שבמצרים, בסמוך למקום הנחשב על פי האמונה הנוצרית להר סיני והמכונה "ג'בל מוסא". המנזר נחשב לאתר הנזירות העתיק ביותר שפועל ברציפות והוא הוכר כאתר מורשת עולמית של ארגון אונסק"ו. בתרבות הישראלית התפרסם המנזר כיעד תיירותי בתקופת השלטון הישראלי בסיני, וכתחילת מסלול הטיפוס לג'בל מוסא.
שמו הרשמי של המנזר הוא "מנזר ההשתנות", אולם הוא ידוע כיום כמנזר קתרינה הקדושה, על שמה של קתרינה מאלכסנדריה, מרטירית וקדושה נוצרית שחיה כנראה בראשית המאה ה-4. לפי המסורת הנוצרית, גופה של קתרינה, אשר עונתה וראשה נכרת, נלקחה על ידי מלאכים אל הר סיני. בסביבות שנת 800 לספירה נמצאו שרידיה של קתרינה על ידי הנזירים בהר.
כתב יד המיוחס לצליינית נוצרייה מן המאה ה-4 לספירה בשם אגריה, מתאר את הביקור בהר סיני ומציג אותו כאתר צליינות גם טרם בניית המנזר.
שלב הבנייה הממוסד הראשון במקום היה, לפי המסורת, בשנת 330 לספירה. הלנה, אמו של קונסטנטינוס הגדול הקימה כנסייה קטנה או קפלה ותאי נזירים במקום בו נגלה למשה הסנה הבוער. המבנה הוקדש לכבוד הבתולה הקדושה, היא מריה, אם ישו.
המנזר עצמו הוקם בין השנים 527 - 565 בידי הקיסר יוסטיניאנוס הראשון. הוא נבנה כמבצר תחת השגחתו של הארכיטקט בשם סטפאנוס מאיילה מאבני גרניט גדולות. למבנה צורה מלבנית בעלת צלעות לא שוות, בהתאם לתווי השטח. אורכן של חומות המנזר נע בין 75 מטרים ועד ל-89 מטרים. גובהן של החומות הוא בין 8 מטרים בדרום המתחם לבין 35 מטרים בצפון. הקיר הדרומי של חומות המנזר, הפונה לכיוון הר סיני הוא השמור ביותר והוא נושא סימנים של צלבים עתיקים המגולפים באבני החומה. תאי הנזירים, בנוסף לחדרים נוספים, ניבנו לאורכן של חומות אלו. השטח יושר בעזרת מערכת של קשתות וקמרונות חבית.
על פי המסורת המקומית, מסמך השמור בכנסייה ואשר נטען כי נחתם בידי מוחמד, מעניק הגנה למנזר מפני פוגעים מוסלמים. מסורת זו טוענת כי הנביא המוסלמי הסתתר במנזר מאויביו. מסגד אשר הוקם במקום, כנראה במאה ה-12, נתן תוקף להגנה זו על מבנה המנזר גם תחת השלטון המוסלמי. יחד עם זאת עדויות שונות מגלות את דלדול אוכלוסיית הנזירים במקום תחת השלטון המוסלמי.
חדר האוכל של המנזר בנוי בעזרת קשתות מחודדות בסגנון גותי. על אבנים באולם מופיעות כתובות וסמלים המזוהים עם הצלבנים. מבנים נוספים הכלולים הם מבנה כנסייה גדול, מגדל פעמונים, גלריית איקונות וחדר אוצר, קפלות שונות, בית חולים, ארכיון, גת לדריכת זיתים ועוד.
.]] הכנסייה של המנזר, המכונה קתוליקון נבנתה בשנת 557, לאחר מותו של יוסטיניאנוס. על כך מעידות כתובות המפוזרות במקומות שונים בכנסייה ואשר מזכירות את הקיסר ואשתו תיאודורה. אישור נוסף לתאריך בנייתה של הכנסייה נמצא בכתביו של קוסמאס אינדיקופלאוסטס, נזיר יווני יליד אלכסנדריה, אשר חי בסיני וחיבר בסביבות שנת 550 חיבור העוסק בשם "הטופוגרפיה הנוצרית" ובו הזכיר את המנזר הנוצרי בפראן, אך לא את המנזר בהר סיני.
מבנה הכנסייה ממוקם בחלק הצפוני של מתחם המנזר. היא נבנתה במתכונת של בזיליקה ואורכה הוא כ-40 מטר. מאחורי האפסיס הוקמו שלוש קפאלות המעניקות לכנסייה מבנה בעל שלושה אפסיסים. מבנה משולש כזה אופייני גם לבזיליקות נוצריות אחרות מן התקופה בארץ ישראל כגון הכנסייה הדרומית ששבטה או בעבדת. לפני הכנסייה הוקם נרתקס. שינויים במבנה נערכו במאה ה-17 ובמאה ה-18 ברצפת הכנסייה ובעיטורים שבה. במאה ה-18 גם כוסה גג הכנסייה המקורי כדי להגן עליו.
מן העיטורים המקוריים של הכנסייה נותרו כמה פסיפסים ביזנטיים. גם בדוגמאות אלו מן ההאמנות הביזנטית יש נטייה לשטיחות בתיאור הרקע. אולם, לעומת פסיפס הטרנספיגורציה בכנסיית סנט אפולינרה אין קלאסה, מציג הפסיפס בכנסייה של מנזר סנטה קתרינה גישה נראטיבית יותר לתיאור הנושא. במרכז הפסיפס, הנמצא באפסיס, מופיע ישו כאדם צעיר עטור בזקן שחור קצר העולה לשמיים, כשמסביב לגופו הילה אובאלית. דמויות השליחים בסצנה מציגות את רגשותיהן ומביעות את הדרמה של המאורע המתואר. לצד ישו מופיעים אליהו ומשה. גם בקטע פסיפס המציג את משה לצד הסנה הבוער מורגשת הנטייה הנראטיבית בעיצוב תנוחתו של משה, המתואר כשרגלו האחת מונחת על אבן והוא מסיר את סנדלו. התיאור מציג עומק בהסתרה של היד מאחורי הרגל הכפופה ובעזרת קפלי הבגד של משה. בשל איכותם הנדירה של הפסיפסים הללו, שהם אחת הדוגמאות הבולטות לאמנות מונומנטאלית בשטחים המזרחיים של האימפריה הביזנטית, נטען כי מקורם של פסיפסים אלו הוא בקונסטנטינופול. אולם, העובדה כי גם אדריכל המבנה היה מקומי עשויה לסתור הנחה זו .
דלתות הבזיליקה מתוארכות למאה ה-11. הן מעוטרות בארבעה תבליטים ועליהם תיאורים של ציפורים, חיות, צמחים ועלים. מעליהן מופיעה כתובת ביוונית המצטטת את ספר תהילים פרק קיח, 20: "זה-השער ליהוה צדיקים יבאו בו"
באיקונין מן המאה ה-6.]] ספריית המנזר מכילה את האוסף השני בגודלו העולם של כתבי יד וקודקסים יקרי ערך. האוסף הגדול, שני רק לזה של הוותיקן, מכיל חיבורים ביוונית, בלטינית, בעברית, בסורית, בערבית ועוד. כתב היד המפורסם ביותר שנמצא בה היה ה"קודכס סינאיטיקוס", תרגום השבעים מהמאה ה-4 או מהמאה ה-5. הקודקס נמכר בשנת 1859 לרוסיה ובשנת 1934 נמכר שוב למוזיאון הבריטי.
אוסף יצירות האמנות הגדול של המנזר מכיל כמה מתמונות האיקונין המוקדמות ביותר. הוא מכיל כאלפיים עבודות אמנות. בין יצירות אלו ישנן המתוארכות למאה ה-5 או ה-6, אולם מרבית האיקונות נעשו בין המאה ה-9 למאה ה-13. בין העבודות נמצא דיוקן של פטרוס, עשוי בטכניקה של ציור בשעווה, המתוארך למאה ה-6. ציור מפורסם אחר, מן המאה ה-16, מציג את מרים, אם ישו אוחזת בבנה ישו. חלקם הגדול של הציורים נעשו על ידי נזירים תושבי המנזר, שפיתחו סגנון ציור בעל מאפיינים מקומיים.