סכר אסואן הוא מערכת של שני סכרים על נהר הנילוס המכונים "סכר אסואן הגבוה" ו"סכר אסואן הנמוך". הסכרים, שממוקמים סמוך לאסואן שבמצרים, משמשים לאגירת מי הנהר באמצעות הצפת האזור שלפני הסכר ("סכר אגירה") ולוויסות זרימת מי הנהר בהתאם לצורכי המדינה ("סכר ויסות"). הסכר הגבוה הוא העיקרי בין שני הסכרים.
נהר הנילוס זורם באוגנדה, בקניה, בזאיר, באתיופיה, בסודאן ומצרים. אורכו של הנילוס 6,670 ק"מ. כיוון זרימתו הוא מדרום לצפון. מדרום יש לנילוס שני מקורות, הנילוס הכחול המתחיל בימת טנה שבאתיופיה והנילוס הלבן שמקורו בימת ויקטוריה המקבלת את מימיה מנהר קגרה. ימת ויקטוריה גובהה 1,150 מטר מעל פני הים.
הנילוס הכחול והנילוס הלבן נפגשים ליד חרטום בירת סודאן. משם זורם הנילוס המאוחד צפונה דרך עמק הדלתא של מצרים ועד לים התיכון.
95% משטחה של מצרים הם מדבר שאינו מיושב. 99% מאוכלוסיית מצרים חיה בעמק הדלתא הירוק והפורה. חייו של עמק הדלתא תלויים בנהר הנילוס שהוא מקור המים היחיד של מצרים.
בעבר היה הנילוס מציף בקיץ את האזורים הסמוכים לו, כאשר מים מאתיופיה היו זורמים במורד הנהר. הצפות אלו היו מביאות איתן חומרים מזינים ומינרלים, שהיו מדשנים את גדות הנהר ועושים אותן אידאליות לחקלאות. להשקיית השדות היו משתמשים ב"שיטת ההצפות": אזורים מסוימים היו מוצפים. בשיטה זו ניתן לגדל מגוון מוגבל של גידולים וכן ניתן לגדל רק מחזור גידול אחד בשנה בתקופת ההצפות.
בשנים מרובות מים הייתה כל התבואה מושחתת. לעומת זאת, בשנים שחונות היו נפוצים הבצורת והמחסור במזון. במהלך שנה רגילה היו הצפות של שדות וכפרים בזמן גאות, דרכי היבשה היו משתבשות וכמויות מים אדירות היו מתבזבזות. בזמן שפל, לעומת זאת, היה מפלס המים בנהר נמוך והדבר הקשה על השיט בו ופגע באספקת המים.
כבר בעת העתיקה שימשו גדות הנילוס לחקלאות. כאשר התרבתה האוכלוסייה שלאורך הנהר התעורר צורך לשלוט על ההצפות כדי להגן על האדמות החקלאיות ועל שדות הכותנה.
במהלך המאה ה־19 הוחל בבניית סכרים על הנילוס.
ב-1899 החלו הבריטים לבנות את הסכר הישן, סמוך ליישוב אסואן. בניית הסכר הושלמה ב-1902. אורכו של הסכר 1,900 מטרים וגובהו 54 מטרים. תכנונו הראשוני של הסכר התגלה מיד כבלתי מתאים והוא הוגבה בשתי תקופות: 1907-1912 ו-1929-1933.
ב-1946 הוחלט לבנות סכר שני, 6 ק"מ במעלה הנהר, במקום להגביה בשלישית את הסכר הישן. התכנון הממשי של סכר אסואן החדש החל ב-1952 מיד לאחר מהפכת נאצר.
הבנייה החלה ב-1960. חלקו הראשון של הפרויקט הסתיים בשנת 1964, הסכר הגבוה, אל-סד אל-עאלי (ערבית: السد العالي), הושלם ב-21 ביולי 1970. את המאגר, ששמו אגם נאצר, החלו למלא ב-1964, בטרם הושלמה בניית הסכר, וב-1976 התמלא המאגר לראשונה.
מילוי המאגר העלה דאגות בקהילת הארכאולוגים וב-1960 החל מבצע הצלה בידי אונסק"ו. אתרים נסקרו ונחשפו ו-24 אתרים היסטוריים הועברו למקומות בטוחים (ראו אבו סימבל), או הוענקו למדינות שעזרו בעבודה (כדוגמת מקדש דבוד במדריד).
אורכו של סכר אסואן הגבוה הוא 3,600 מטרים, רוחבו בבסיסו שתחת למים 980 מטרים, ורוחבו בפסגתו 40 מטרים. גובהו של הסכר 111 מטרים. הסכר מכיל 43 מיליון מ"ק של חומר. כמות המים המקסימלית שיכולה לעבור דרך הסכר בשנייה אחת היא 11,000 מ"ק. בנוסף ישנם מברצי (מברץ - הוא מעבר למים מסכר) חירום דרכם יכולים לעבור 5,000 מ"ק לשנייה. ותעלת טושקה מקשרת את המאגר לשפלת טושקה.
אורכו של המאגר 550 ק"מ. ורוחבו במקום הרחב ביותר הוא 35 ק"מ. שטח פניו 5,250 קמ"ר ותכולתו 157 קמ"ק (קילומטר מעוקב). המאגר מציף שטח גדול במישור נוביה ומעל ל-90,000 בני אדם, רובם מבני המיעוט הנובי, מוקמו מחדש לצורך הקמתו.
בסכר משולבת תחנת כוח הידרואלקטרית ובה 12 מחוללים (גנרטורים), שהספקו של כל אחד מהם הוא 175 מגה ואט ובסך הכול 2,100 מגה ואט. ייצור החשמל החל ב-1967. כאשר הסכר השיג לראשונה את שיא תפוקתו, הוא ייצר בערך חצי מייצור החשמל של כל מצרים (ב-1998 בערך 15%), ואפשר לראשונה את חיבור רוב הכפרים במצרים לרשת החשמל.
הקמת סכר אסואן הגבוה הייתה חזונו הגדול של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, חלום שאותו הוא הצליח להגשים. תוכניות רבות תוכננו לגבי הסכר שחלקן בוצעו וחלקן לא. נתלו בו תקוות וציפיות רבות שהתגשמו באופן חלקי. כתוצאה מהקמת הסכר נוצרו גם בעיות שונות שלא נצפו לפני הקמתו.
הסכר מספק יתרונות רבים, חלקם נוצלו וחלקם לא.
סכירת הנילוס גרמה לכמה בעיות סביבתיות.
כתוצאה מסכירת הנילוס, הסחופת - שבעבר הפכה את גדות הנהר לפוריים - נעצרת בסכר ומגיעה אל המאגר. על פי הצפוי סחופת זו תהפוך את אגם נאצר (לפי הערכה תוך 500 שנים) לבלתי מספיק לאחסון נפח המים הנדרש.
ירידת מפלס הדלתא של הנילוס תוביל בעתיד להצפת החלק הצפוני של הדלתא במי ים. הצפה זו תתרחש באזורים המשמשים כיום לגידולי אורז. הדלתא עצמה, שלא תמשיך להתחדש על ידי סחופת הנילוס, תאבד הרבה מפוריותה. השליטה החלקית בהשקיה גורמת אף היא לנזקים בכמה אזורים חקלאיים בשל הגברת המליחות. בעיה זו נגרמת כתוצאה מהשינוי בזרימת הנהר המאפשר למים מלוחים להעמיק לתוך הדלתא.
הצורך בשימוש בדשנים מלאכותיים המסופקים בידי תאגידים בינלאומיים שנוי במחלוקת. דשנים מלאכותיים אלו גורמים לזיהום כימי שהנהר המסורתי לא גרם לו.
הסכר הוא מקור למקרים של בילהרציה (סכיסטוסומיאזיס), בשל שפע הצמחים הגדלים באגם נאצר. על צמחים אלו מתרבים החלזונות המהווים פונדקאים לעלוקות, תולעים שטוחות הגורמות למחלה.
אירועים אלו יגרמו בסופו של דבר לאובדן ענף הדיג המתקיים על המים המעט מלוחים של האגם שהוא כיום מקור הדיג הגדול ביותר של מצרים.
להקמת סכר אסואן ישנן השלכות בינלאומיות שונות.
נהר הנילוס זורם בכמה מדינות ונשאלת השאלה האם המים שייכים לארצות המוצא של הנילוס, או לארצות שבהן זורם הנהר. חלוקת המים העכשיווית נוטה לטובת מצרים וזאת לאחר סדרה של הסכמים שנחתמו בראשית המאה ה־20 בין מעצמות אירופה. וסכר אסוואן מאפשר לה (ובמידה מסוימת גם לסודן) לנצל את הכמות המריבית שמותרת לה במצב הנוכחי.
מתחילת תכנון סכר אסואן החדש הבטיחה ארצות הברית לסייע במימון הבניה עם הלוואה של 270 מיליון דולר. אך ב-1956 הסתייגה ארצות הברית ממדיניותו של נאצר וחזרה בה מכוונתה לסייע למצרים בהקמת הסכר. בתגובה הודיע נאצר כי הוא מלאים את תעלת סואץ, וכי ההכנסות מהפעלתה של התעלה יממנו את בניית הסכר.
בעקבות זאת פלשו בריטניה וצרפת, שהיו בעלות מניות בתעלת סואץ, לאזור התעלה, ובתיאום איתן יצאה ישראל למלחמת סיני.
במאמציה במהלך המלחמה הקרה להשגת השפעה באפריקה, התערבה ברית המועצות, ומימנה שליש מעלות הסכר כמתנה. ברית המועצות גם סיפקה ציוד מכני כבד וצוותים טכניים. סכר החימר והסלע העצום תוכנן על ידי מכון Zuk Hydroproject הרוסי.
עלות בניית הסכר הייתה 820 מיליון דולר. מפעל טיוב הקרקעות הקשור בסכר עלה כמיליארד דולר. בסך הכול עלתה הקמת הסכר יותר מ-1.5 מיליארד דולר.
הודות לתחנת הכוח ההידרואלקטרית שעל הסכר, עלו ההכנסות מן הסכר על הוצאות הקמתו.
בניית סכר אסואן הפרה את האיזון האקולוגי בסביבת הים התיכון בכלל ובארץ ישראל בפרט. הפרת האיזון האקולוגי משפיעה במישורים רבים החל מבתשתית הקרקעית דרך חקלאות הדיג וההידרולוגיה וכלה בנושאי אוקיינוגרפיה ואקלים.
שוקי הדגים של הים התיכון הושפעו על ידי הסכר. האגן המזרחי של הים התיכון ירד בפוריותו. כך גם המערכת האקולוגית הימית שבאופן מסורתי תלויה הייתה בזרם העשיר של פוספטים וסיליקטים המגיעים מזרם המוצא של הנילוס. הדיג בים התיכון הופחת כמעט בחצי לאחר בניית הסכר, אך נראה שהוא מתאושש.
קיימת גם סחופת משמעותית של קו החוף לכל אורך הצד המזרחי של הים התיכון. סחופת זו מתרחשת בגלל מחסור בחול, שבעבר היה מובא בידי הנילוס.
חזאי השרות המטאורולוגי אורי בץ העלה השערה שהשינויים הנמדדים משנות השבעים ואילך, בגשמי ישראל ופריסתם קשורה להקמת הסכר. לטענתו השינויים במערך התרמלי באגן המזרחי של הים התיכון, נובעים משינוי משטר הזרימה של הנילוס והביאו לתזוזה דרומה של כמויות המשקעים. במאמר נגדי כותב בועז דיין שלטמפרטורת מי הים התיכון אין השפעה ישירה על כמות המשקעים באזורינו אלא גושי אוויר חמים וקרים מול האזור. ובנוסף התחממות מי הים הנובעים מההתחממות הגלובלית מבטלים את השפעת האסואן על התקררות המים.
לבניית סכר אסואן הייתה השפעה פוליטית חשובה. אגם נאצר ענק וכמעט כל אוכלוסיית מצרים חיה בעמק הנילוס. משמעות הדבר, שאם הסכר יושמד - למשל על ידי התקפה גרעינית - תוצאת ההצפה תשמיד את מצרים לחלוטין.
בראיון שלא נועד לפרסום שנתן יגאל אלון ערב מותו ב-1980 הוא הצביע על הרתעה באיום בהפצצת סכר אסואן כתחליף אפשרי להרתעה על ידי איום גרעיני: "לאיים בטילים ארוכי טווח על מערכות סכרים ותעלות מים במצרים, בעיראק או בסוריה. זה עשוי להרתיע אותם יותר מאשר פצצה גרעינית. אוי ואבוי אם היינו צריכים לעשות זאת, אבל תאורטית, אם אתה יכול להרוס את סכר אסואן, אתה יכול להמיט אסון על מצרים נשמעו דיבורים בישראל על האפשרות להפציץ במקרה של מלחמה את הסכר ולהטביע במימי אגם נאצר את האזור הסמוך לו. המקור הבכיר ביותר שהזכיר אפשרות זו היה אביגדור ליברמן בפגישה עם שגרירים מחבר המדינות במהלך בחירות 2001. דבריו של ליברמן עוררו זעם ובהלה במצרים ונעשה בהם שימוש בידי אהוד ברק שכינה את הממשלה שהזהיר מהקמתה על ידי יריבו, אריק שרון, עם ליברמן - ממשלת "טהרן אסואן" (ליברמן איים גם להפציץ את טהרן).
בחזונה למאה ה-21 מתכננת מצרים להקים מפעל מים שיעביר מים מאגם נאצר דרך תעלת השייך-זאיד לכיוון דרום מזרח המדינה. אספקת המים תאפשר ליישב את אזורי המדבר המצויים שם.
מיזמי קרן ויקימדיה
<tr><td>
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סכר
אסואן
</td></tr> |
---|