מבצר נמרוד (ידוע גם בשמות קַלְעַת נַמרוּד וקַלְעַת אֶ-צוּבֵּייבָּה) הוא אתר ארכאולוגי מתקופת ימי הביניים, ובו שרידי מבצר גדול אשר נבנה ובוצר במרוצת השנים על ידי צבאות איובים וממלוכים. המבצר שוכן בשיאו של רכס צר בגובה של כ-800 מטר מעל פני הים, למרגלות הר החרמון, כ-3 קילומטר מדרום-מערב לישוב נווה אטי"ב, וכ-1,300 מטרים צפונית-מזרחית ליובלו של נחל סער. המקום מוכרז כגן לאומי.
כיום קרוי המבצר על שם הגיבור התנ"כי נמרוד, אולם אזכורו הקדום ביותר של המבצר בכינוי זה, נמצא בתעודות מהמאה ה-19 בזמן שלטון העות'מאנים בארץ ישראל. שמו הקדום של המבצר, קלעת א-צביבה, מוזכר רבות החל מהמאה ה-13 עת הושתו היסודות למצודה על ידי שליט עיר המחוז הסמוכה בניאס. לגבי פירוש המונח א-צביבה נחלקות הדעות בין המצדדים במשמעות המילולית של השם - "המזנקת אלי ציד", לבין אלו הגורסים כי מקור השם במילה הערבית צביב, שפירושה "מצוק", מילה התואמת היטב את מאפייניו הגאוגרפיים של המבצר.
במשך שנים רבות סברו החוקרים כי מבצר נמרוד הוא מבצר צלבני שהוקם כבר בסוף שנות העשרים של המאה ה-12, כשהצלבנים שלטו בעיר בניאס הסמוכה. מחקרים חדשים הוכיחו כי המבצר הוקם לראשונה על ידי האיובים, כמאה שנים מאוחר יותר, בסביבות 1230, כחלק מניסיונות ההתגוננות של השליטים האיוביים מפני מתקפה של קיסר גרמניה ורומא הקדושה, פרידריך השני פון הוהנשטאופן. העדויות ההיסטוריות לקיומו של המבצר לפני תקופה זו הן מעטות, ומנוסחות לרוב בלשון עמומה המונעת את זיהויו הוודאי.
את המבצר העומד כיום במקום הקים שליט הבניאס אלעזיז עת'מאן, ככל הנראה במימונו של אלמלכ אלמעט'ם שליט דמשק. ההיסטוריון המוסלמי סבט אבן אלג'זי (1185/6-1256), שהועסק על ידי שליטי דמשק ונחשב למקור המהימן ביותר לתולדותיה של האימפריה האיובית, כתב בביוגרפיה של אלמלכ אלעזיז עת'מאן במפורש כי "הוא היה שליט בניאס... והוא זה שבנה את א-צביבה". המחבר משתמש במילה הערבית "בנא" שמשמעותה לבנות דבר חדש. במקורות הלטיניים נזכר המבצר לראשונה בתיאור מסעו של ארכיבישוף מרסיי מדמשק לארץ ישראל בשנת 1238. הבישוף, כך נאמר שם, "בחן בקפידה את הארץ [מדמשק] בואכה צפת, ולא ראה שום ביצור מלבד סובבה, אשר בה שלט הנכד של הסולטאן האמור."
בתחילת המאה ה-13 נרקמה ברית בין יורשו המצרי של צלאח א-דין, הסולטן אל כאמל, לבין פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. לפי ברית זו יעניק הסולטן לצלבנים את ירושלים, וזאת תמורת עזרה מצד הצלבנים בכיבוש דמשק וסביבותיה מידי אחיו אל מעט'ם. בתגובה לברית זו החלו בשנת 1227 אל מעט'ם שליט דמשק ואחיו אלעזיז עת'מאן בביצור רחב היקף של המצודה, ביצור אשר הקנה לה את חזותה כיום. עבודות הביצור נמשכו כשלוש שנים, ובסופן הייתה המצודה למבנה עצום ומוגן היטב, אשר מנצל היטב את מדרונות המצוק התלולים כמגן טבעי למבצר וליושביו.
בשנת 1260 הביאו המונגולים לקיצה של השושלת האיובית. הם כבשו את האזור כולו ובכלל זה גם את בניאס ואת קלעת א-צביבה. אולם שליטתם של המונגולים במבצר הייתה קצרה ביותר, ומספר חודשים לאחר שכבשוה, הם איבדו אותה לכוחותיו של בייברס הממלוכי שהביסו את הכוחות המונגולים בקרב עין ג'אלות.
בייברס פיאר את המצודה, ביצר אותה, והעניק אותה כארמון לסגנו - ביליק. את מפעל הבנייה הגדול שלו הנציח בייברס בכתובת משנת 1275 הנמצאת במבצר גם כיום. בייברס העניק למבצר ולעיר בניאס שתחתיו מעמד של נציבות הכפופה לממלכת דמשק, שהעומד בראשה מונה ישירות בידי הסולטן בקהיר. עם גירושם הסופי של הצלבנים מארץ ישראל בסוף המאה ה-13 איבדה המצודה מחשיבותה האסטרטגית, אך מעמדה המדיני לא נפגע, ואף התחזק. המצודה, אשר הוכרזה כנציבות עצמאית, שימשה החל מהמאה ה-15 כמעין ארמון-כלא לאצילים אשר מרדו בשלטון המרכזי של האימפריה הממלוכית.
בתקופת השלטון העות'מאני באזור החל המבצר מאבד ממעמדו עד שננטש סופית. במשך מאות שנים עמד המקום בשיממונו, ושימש כמחסה לרועים ולעוברי אורח מזדמנים אשר ביקשו מקלט מפני פגעי מזג האוויר. בעת ביקורו בארץ ישראל בשנת 1867, תיאר הסופר מארק טוויין את המבצר במילים: "זהו ככל הנראה תל החורבות הנהדר מסוגו בעולם".
עד מלחמת ששת הימים שימש המבצר כעמדת תצפית למטווחי התותחים הסורים. לאחר כיבוש רמת הגולן והחרמון בידי ישראל הוכרז המבצר כגן לאומי. באתר נערכו עבודות שימור ופיתוח אשר כללו הכשרת כניסה למטיילים בצידו המערבי של המבצר. הסרט בופור צולם במבצר בשנת 2006.
צורתו הכללית של המבצר מוארכת וצרה, בהתאם לשלוחה עליה הוא נבנה. אורכו מקצה לקצה הוא כ-420 מטרים, ורוחבו משתנה בין כ-60 מטרים בנקודה הצרה ביותר ל-150 מטרים בזו הרחבה ביותר. המבצר הוקף לכל אורכו בחומות אבן, אשר בקרבן שובצו מגדלי שמירה בהתאם לצורך. כך נוצר ההבדל בין החומה הצפונית, אשר נמצאת מעל למצוק תלול ביותר המשמש מחסום טבעי לפולשים, אשר בה מוקם מגדל אחד בלבד, לבין החומה הדרומית, שעשרת המגדלים שבולטים ממנה נועדו להקשות על הגישה הקלה יחסית מצד זה. בחלקו המערבי של המבצר שוכנים ארבעה מגדלים גדולים, אשר מטרתם הייתה הגנה על החומה המערבית, אשר נמצאת בסמוך לרחבה טבעית המאפשרת כינוס כוח פריצה לפני החומות. ברחבה זו ממוקם כיום חניון המכוניות שבכניסה לאתר.
בחלקו המזרחי של המבצר נבנה "מגדל העוז". זהו למעשה מבצר בתוך מבצר, אשר נועד לשמש מחסה ומפלט אחרון באם נפרצו חומותיה החיצוניות של המצודה. מגדל העוז מוגבה ביחס לשאר חלקי המבצר וחולש על כל חלקיו ושעריו. במגדל זה נמצאו שרידי אולמות מפוארים, בריכות מים וחדרים רבים, ומכאן יש להניח כי היה זה החלק במבצר בו השתכן כדרך קבע המושל במקום. הכניסה אל מגדל העוז נחסמה במערכת של שלושה שערים מסיביים, הנמצאים בפינה הצפון-מערבית שלו, והמגדל כולו הוגן על ידי ארבעה מגדלים פנימיים, אחד בכל פינה.
בימי קיומו חולק המבצר לשני חלקים. החלק העליון כלל את מגדל העוז ואת מרגלותיו, והכניסה אליו היתה דרך מגדל קטן אך מבוצר בחומה הדרומית, מגדל אשר כיום נותרו ממנו רק עיי חורבות. חלקו המערבי של המבצר, החלק התחתון, היה החלק בו רוכזו המבנים המנהלתיים דוגמת מאגרי המים והאורוות. לתחום זה היו שתי כניסות, האחת בחומה הדרומית והאחת בחומה המערבית. כל הכניסות למבצר היו חלק ממגדלי ההגנה, ומול כל שער נבנה מגדל המגן עליו.
מיזמי קרן ויקימדיה
<tr><td>
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מבצר
נמרוד
</td></tr> |
---|