מבצר נגויה (名古屋城 נגויה-ג'וו) הוא מבצר יפני הממוקם באזור נגויה, מרכז יפן. במהלך תקופת אדו, מבצר נגויה היווה את הלב של אחת מערי הטירות החשובות ביותר ביפן, נגויה ג'וקו. עיר זו היוותה סניף דואר אזורי, הממוקם בכביש מינוג'י, המחבר בין שניים מתוך חמישה נתיבי מסחר חשובים: טוקאידו (Tōkaidō - "East Sea Road" - נתיב הים המזרחי - 東海道) ונאקאסנדוו (נתיב ההר המרכזי - 中山道 - "Central Mountain Route" - Nakasendō).
שם נוסף ביפנית, המשמש לתיאור מבצר נגויה, הינו הכינוי "מיי-ג'וו" (Meijō , 名城). שם זה משמש עבור רבים ממוסדות העיר, כגון פארק מיי-ג'וו, הרכבת התחתית של מיי-ג'וו ואוניברסיטת מיי-ג'וו. שימוש שם זה עבור רבים ממוסדות העיר נגויה, משקף את ההשפעה התרבותית של מבנה היסטורי זה על כל העיר.
כדי לתקוע יתד בפרובינציית אוורי, המושל הצבאי של פרובינציית סורוגה, אימאגאווה אוג'יצ'יקה, בנה בנגויה את המבצר התקדימי "יאנאגי-נו-מארו" ("מצודת יאנאגי", או בתרגום חופשי: "מצודת הערבה" - 柳之丸), בין השנים 1521 ו 1528, במהלך עידן תאיאיי (Dai Ei - 大-永), עבור בנו- אימאגאווה אוג'יטויו. מיקומו של מבצר זה היה בסמוך לאתר, בו נבנתה מאוחר יותר "אחוזת נינומארו". אודה נובוהידה (Oda Nobuhide - 織田 信秀) העביר בעלות מבצר זה לידיו במרץ 1532 (קיורוקו 5 ; יפנית: kyōroku - 享禄), השתכן בו ואף שינה את שמו למבצר נגויה. יש המשערים כי בנו, אודה נובונאגה (Oda Nobunaga - 織田 信長), נולד שם בשנת 1534 (טנבון 3 ; יפנית: tenbun/tenmon - 天文), אך נושא זה לוט בערפל. לאחר שהכניע את אודה נובוטומו (Oda Nobutomo - 織田 信友) במבצר קיוסו (Kiyosu-jō - 清洲城), בחודש אפריל 1555 (קוג'י 1 ; יפנית: Kōji - 弘治), הקים שם אודה נובוהידה את מקום מגוריו. בשנת 1582 לערך (טנשוו 10 ; יפנית: Tenshō - 天正), המבצר בנגויה ננטש.
לאחר הפיכות שונות ביפן, ניצח לבסוף טוקוגאווה איאיאסו, והחליט בנובמבר 1609 (קייצ'וו 14 ; יפנית: Keichō - 慶長) לבנות מחדש את המבצר בנגויה. עד רסטורציית מייג'י, מבצר נגויה שגשג, בדומה למקום הימצאו של מבצר השייך לשושלת אווארי, החשוב ביותר מבין שלושה אילנות יוחסין. טכנולוגיית הבנייה של המבצר התפתחה בקצב מרשים, ונתקבעה לבסוף לאופייה הסופי, החל מבנייתו של מבצר אזוצ'י (安土城 - Azuchi-jō) ב-1576 בידי אודה נובונאגה (1534-1582). אחד האדריכלים הראשיים אשר תכנן וניהל את בניית מבצר אזוצ'י, היה נאקאי מאסאקיו, אשר מוקדם יותר בחייו היה מעורב בבניית המבצרים: ניג'וו, טירת פושימי, אדו וסונפו. הוא הוסיף טכנולוגיות וטכניקות ביצורים שונות למבצר הקיים, ולבסוף יצר את התקנים עבור מבצרי השוגון של טוקוגאווה (ראה שוגונות טוקוגאווה), כפי שמשתקף במבצר נגויה.
בינואר 1610 (קייצ'וו 15), האתר היה סגור- והעבודות לצורך הרחבת המבצר החלו. טוקוגאווה איאיאסו מינה מספר דאימיו-ים, על מנת לסייע בבנייתו של מה שעתיד היה להוות את עיר הבירה החדשה של פרובינציית אווארי. קאטוו קיומאסה, פוקושימה מאסאנורי ומאדה טושימיטסו היו בין 20 הפיאודלים מהאזורים הצפוניים והמערביים של יפן, שמונו לסייע בקידום הפרויקט. את רישומי הסניורים וה-וסאלים שלהם, חצובים על גבי אבנים אשר וסאלים אלו נשאו, ניתן עדיין לראות כיום. באוגוסט 1610, נחנכה אבן הפינה של המצודה הראשית (Tenshukaku - מגדל הטירה - 天守閣 ; מכונה גם "דונג'ון- Donjon"), ובחודש דצמבר באותה שנה, בניית חומות האבן עבור ה-הונמארו (本丸 - Hon Maru - המצודה הפנימית) , נינומארו (二之丸 - Nino Maru - המצודה החיצונית), נישינומארו (המצודה המערבית - 西之丸 - Nishi no Maru) ואופוקה-מארו ("המצודה הנכבדת" - 御深い丸 - O Fukai Maru ) הושלמו כמעט לחלוטין. ביוני 1611 (קייצ'וו 16) נבנתה תעלה, אשר כיום הפכה לנהר הורי. רוב חומרי הבניין, אשר שימשו לבניית המבצר החדש, נלקחו מטירת קיוסו , הקטן יותר בממדיו, והטנשו שלה. טירה זו, לאחר שכולתה באופן מוחלט בעקבות השימוש במרכיביה, נבנתה מחדש, על תקן הצריח הצפון-מערבי בטירה במתכונתה החדשה. באמצע שנת 1612 (קייצ'וו 17), בניית ארמון הונמארו החלה, ובניית המצודה הראשית הושלמה בחודש דצמבר של אותה שנה.
אמנים שונים, ביניהם קאנו סאבאנובו, צבעו את הקירות, התקרות, ודלתות ההזזה של ארמון הונמארו בשנת 1614 (קייצ'וו 19). בניית השערים והחפיר הושלמה ביולי, ובחודש נובמבר של אותה שנה, הגיע השוגון טוקוגאווה הידטדה כדי לבחון את הארמון. בניית הארמון הסתיימה בפברואר 1615 (קייצ'וו 20), ובניית ארמון נינומארו- ב-1617 (גנה 3). לסאן-נו-מארו (המצודה השלישית - 三の丸 / 三之丸 - San'nomaru) נבנתה חומה נוספת, אשר היוותה מעטפת מיגון נוספת לחומה אשר כבר הייתה בנויה בו. מקדש טוושוו-גוו של העיר נגויה (Nagoya tōshō-gū - 名古屋東照宮) הוקם בתוך המובלעת של שתי חומות אלו, בשנת 1619 (גנה 5 ; יפנית: gen'na - 元和), ובניית הצריח הצפון-מערבי, אשר לפני כן שימש כמגדל קיוסו של האופוקה-מארו, הושלמה. בשנת 1620 (גנה 6), טוקוגאווה יושינאו (徳川 義直 - Tokugawa Yoshinao) (1601-1650) עבר להתגורר בארמון נינומארו. בשנת 1627 (קאן-איי 4 ; יפנית: Kan'ei - 寛永) נבנה במקום גם היכל קודש.
שיפוץ כללי ורחב הקף החל בארמון הונמארו במאי 1633 (קאן-איי 10), כהכנה לביקורו המתקרב של השוגון טוקוגאווה איאמיטסו (Tokugawa Iemitsu - 徳川 家光) בדרכו לבירת הקיסרות, קיוטו. חדרים נוספים כגון: חדרי אמבטיה ואולמות, כגון ג'וראקודן (Jōraku-dono - 上洛殿) ו-אויודונושוין (Shoin -A shogunate -書院); ( Miyudono shoin - 御湯殿書院), (O yudono shoin - 御 湯殿書院) נבנו אף הם. קאנוו טאניוו ואמנים נוספים קישטו בציורים את הקירות, התקרות, דלתות ההזזה בשיפוצים והרחבות נוספות לארמון, בשנת 1634 (קאן-איי 11). השיפוצים הושלמו ביוני, בדיוק בעיתוי המתאים של ביקורו המתוכנן של השוגון במקום, בחודש יולי של אותה שנה.
במשך מאת השנים שבאו לאחר מכן, התבצעה תחזוקה שוטפת ושיפוץ של מבנים קיימים. בשנת 1669 (קאנבון 9 ; יפנית: Kanbun - 漢文), בוצעו תיקונים עבור הקירות והגגות של המצודה הראשית. בנובמבר 1685 (ג'ווקיוו 2 ; יפנית: Jōkyō - 貞享) שוב בוצעו תיקונים עבור הגג של המצודה הראשית; במרץ 1709 (הואאי 6 ; יפנית: Hōei - 宝永) בוצעו תיקונים עבור הקומה הראשונה והשניה של המצודה הראשית; באוגוסט 1720 (קיווהוו 5 ; יפנית: Kyōho - 享保) עברו שיפוץ גם גגות ה-צ'ידוריהאפו (Chidorihafū - Staggered wind - 千鳥破風 - רוח פרצים) המשולשים ברמה השלישית והרביעית של המצודה הראשית; לבסוף, בדצמבר 1726 (קיווהוו 11)- בוצע שיפוץ גם עבור גגות קאראהאפו (Karahafu - Dragon breeze - "בריזת הדרקון" - 唐破風) המשולשים, אשר נמצאים ברמה השלישית, עבור הגגות המשולשים ברמה הרביעית ועבור אריחי הנחושת, השייכים לגגות ברמה החמישית של המצודה הראשית. תיקונים בוצעו גם לדולפיני הזהב של המצודה הראשית, אשר ליבת העץ ממנו היו בנויים- הוחלפה. באוגוסט 1728 (קיווהוו 13) שופץ גג הרעפים של ארמון הונמארו, והפך קל משקל. תיקונים בוצעו גם לגגות אשר היו בנויים מעליו: הגג ברמות: השנייה, השלישית והרביעית של המצודה הראשית.
בנובמבר 1730 (קיווהוו 15), דולפיני הזהב נבנו מחדש בפעם הראשונה, ונכרכו ברשת תיל. בשנת 1752 (הוורקי 2) - (Horyaku/Hōreki - Honorific calendar - "לוח השנה המכובד" - 宝暦), במהלך "רסטורציית הוורקי" רחבת ההקף, חזרה על כנה נטייתה המקורית של המצודה, אשר נגרמה בעטייה של שקיעה במידה שאינה שווה- של כל אחת מצדיהן השונות של חומות האבן אשר תמכו בה- אל תוך הקרקע, עליה נבנתה המצודה. כמו כן, כל גגות המצודה, החל מהקומה השנייה ומעלה- כוסו ברעפי נחושת. ב- 1788 (טנמיי 8) - (Tenmei - 天明), החוב הכספי של שושלת אווארי, מאז שנת 1767, (תקופת מיווה 4 - Meiwa - 明和) - הגיע לכדי 215,000 ריוו (Ryō - 両). כתוצאה מכך, דולפיני הזהב הומסו עד תום, על מנת לחפות על גרעונות כספיים אלו. דולפיני הזהב נבנו מחדש עם שימוש בפחות זהב בתהליך בנייתם, בשנת 1827 (בונסיי 10 - Bunsei - 文政). רשת תיל עדינה נכרכה סביב הדולפינים כדי להסתיר את העובדה שהם נבנו בצנעה יחסית- תוך שימוש בפחות זהב. בשנת 1846 (קווקה 3 - Kōka - 弘化), הם שוב הומסו עד תום, ונבנו מחדש בפעם השלישית.
החוק והסדר הפכו בטלים כאשר שוגונות טוקוגאווה הגיעה לסיומה. בינואר 1868 (קאיוו 4 - Keiō - 慶応) התרחש בארמון נינומארו אסון אאומאצובה, ואבן הנצחה לזכר אירוע זה הוקמה בסביבות שנת 1920. לאחר תום תקופת שוגונות טוקוגאווה, החליטה שושלת אווארי למסור את הארמון לידי הקיסר. בשנת 1870 (תקופת מייג'י 3 - Meiji-jidai - Meiji period - 明治時代), טוקוגאווה יושיקאצו החריב את המבצר, ותרם את דולפיני הזהב למחלקת משק הבית הקיסרי. הם הוצאו מהמצודה הראשית באפריל 1871 (תקופת מייג'י 4) והובלו באמצעות אוניית קיטור מנמל אצוטה לטוקיו. נוסף על כך, שימשו הדולפינים כמקור הכנסה תיירותי, כתערוכה נודדת, ובהתאם לכך- הובלו לאינספור יעדים ביפן. פסל נקבת הדולפין הוצג בתערוכה העולמית של וינה (1873).
במאי 1872, הדיביזיה (אוגדה) השלישית של חיל המצב בטוקיו הוצבה במבצר. חיל המצב המבודד של נגויה התגורר בקסרקטינים שנבנו על אדמות המבצר. המבצר נהרס כליל, לאחר שהשר הגרמני לענייני יפן, מקס פון בראנט, הטיף נגדו. בדצמבר 1879 (תקופת מייג'י 12), שר המלחמה המלכותי, יאמגאטה אריטומו, החליט לכבוש את המבצר, זאת בעצת הקולונל נאקאמורה שיגטו.
בחודש אוקטובר של שנת 1891 (תקופת מייג'י 24) התרחשה רעידת אדמה חזקה, אשר פגעה בפרובינציות מינו ואווארי, הממוקמות במישור נואובי (Nōbi Plain - Nōbiheiya - 濃尾平野). רעידת אדמה זו פגעה קשות בצריח הדרום-מערבי, בצריח הטאמון (Tamon yagura - Tamon turret - 多聞櫓) ובמבנים אחרים במבצר נגויה. בנייה מחדש ותיקונים שלו באו לאחר רעידת אדמה זו, אך לא הכל שוקם. ב-1893 (תקופת מייג'י 26), המבצר הועבר לידי המשרד הממשלתי למחלקת משק הבית הקיסרי. בחודש יוני של אותה שנה, שונה שמו של המבצר ל"ארמון המבודד של נגויה", או בשמו השני: "הוילה המלכותית של נגויה" (נגויה ריקיואו - 名古屋離宮 - Nagoya Rikyū), והוא יועד למגורים מלכותיים רשמיים. במאי 20, שנת 1906 (תקופת מייג'י 39), המבצר נפתח ליום אחד עבור הקהל הרחב, לכבוד חגיגות בנייתם של 5000 מיילים של מסילת הרכבת הלאומית. במרץ 1910 (תקופת מייג'י 43), דולפיני ברונזה שהובאו ממבצר אדו- נוספו לגגות של המצודה המשנית ולצריחי הפינה. בפברואר 1911 (תקופת מייג'י 44), השער הקודם של מבצר אדו- שער האסואיקה- הועבר למבצר נגויה והותקן שם, על חורבות שער נישינו-מארו-אנוקי, אשר כיום משמש כשער הכניסה הראשי למבצר עבור מבקרים ותיירים. ב-1923 (טאישואו 12 ; יפנית: Taishō jidai - 大正時代), הצריח הדרום-מערבי תוקן.
ב-11 בדצמבר, שנת 1930 (תקופת שווה 5 - Shōwa jidai - 昭和時代), בעלות על הטירה הועברה מהמשרד הממשלתי למחלקת משק הבית הקיסרי- לעיר נגויה, בבטלה במעשה זה את היות המבצר וילה מלכותית. באותו חודש, 24 מבנים בשטח המבצר הפכו ראויים להיכלל ברשימת האוצרות הלאומיים. ב-11 בפברואר, שנת 1931 (תקופת שווה 6), נפתחה הטירה לביקורים תיירותיים לציבור הרחב. במהלך העשור שלאחר מכן, חווה המבצר פעילויות שימור והפך להיות מושא לחקר ולחפירות ארכיאולוגיות. כמו כן, תועד המבצר ונחקר באופן מדעי. במאי 1932 (תקופת שווה 7), בוצעו בשטח הטירה סקירה, בחינה ומדידה. ביולי אותה שנה, עץ אגוז המוסקט היפני (Kayanoki - 榧の木 / カヤの木) בארמון נישימארו קובע כמונומנט לאומי. בחודש דצמבר של אותה שנה, המבצר ביסס את מעמדו כאתר היסטורי. בשנת 1936 (תקופת שווה 11), בית התה של סארומן (猿面 - Sarumen) הוכר כאוצר לאומי. בחודש יוני של שנת 1942 (תקופת שווה 17), חלק מציורי ארמון הונמארו הוכרו כאוצרות לאומיים. רוב דלתות ההזזה והציורים של הארמון אוחסנו במקום נסתר, כיוון שבמלחמת העולם השנייה, אדמות יפן היו תחת איום מתמיד.
במהלך מלחמת העולם השנייה שימש המבצר כמקום מושבה של מפקדת הצבא היפני במחוז טוקאי (Tōkai chihō - 東海地方), וכמשרד מנהלי של מחנה השבויים בנגויה. ההפגזות האוויריות על נגויה, אשר בוצעו על ידי חיל האוויר של צבא ארצות הברית כחלק מכלל ההפצצות על יפן, גרמו את ההרס הרב ביותר למבצר אי פעם, לאורך כל שנות קיומו. בינואר 1945 (תקופת שווה 20), חרב בית התה של סארומן כתוצאה מההפגזות האוויריות. ב-14 במאי של אותה שנה, המצודה הראשית, המצודה המשנית, דולפיני הזהב, ארמון הונמארו, הצריח הצפון-מזרחי ומבנים אחרים במבצר נהרסו לחלוטין כתוצאה מההפגזות האוויריות. ביוני של אותה שנה, כמה מן הציורים בארמון הונמארו, אשר שרדו את ההפגזות- הועברו למשמרת במקדש האי-הו, הנמצא בעיר טויוטה (Toyota-shi - 豊田市) הם הוחזרו למבצר נגויה רק לאחר תום המלחמה, במאי 1946 (תקופת שווה 21).
שאריות המבצר ששרדו את המלחמה, אשר הוגדרו לפני תחילתה כ"אוצרות לאומיים", בכללם הצריחים: הדרום-מערבי, הדרום-מזרחי, והצפון-מערבי; שער אומוטה-נינומון; כמה מציורי ארמון הונמארו- כל אלו הוגדרו מחדש כנכסי צאן ברזל תרבותיים בידי הממשלה הלאומית היפנית. בשנת 1953, פורק הצריח הדרום-מזרחי לצורך תיקונו. גן נינומארו הוכר כגן נוי. ביוני 1955 (תקופת שווה 30), רוב ציורי ארמון הונמארו הוכרו כנכסי צאן ברזל תרבותיים לאומיים, ושנה לאחר מכן- גם ציורי התקרה של הארמון. בשנת 1957 (תקופת שווה 32), החלה בנייה מחדש של מצודות המבצר. דולפיני הזהב של "הדור השני" ניצקו במטבעת אוסקה והובלו למבצר. ב-3 באוקטובר, 1959, בנייתם המחודשת של שתי מצודות המבצר- הראשית והמשנית- הושלמה, והמבנים נפתחו לקהל הרחב. בעשורים שלאחר מכן, ידע המבצר עבודות שיפוץ ותיקון נוספות. בחודש מרץ של שנת 1964 (תקופת שווה 39), הצריח הצפון-מערבי פורק לצורך תיקונים. בשנת 1967 (תקופת שווה 42) הנינומון של שער הברזל המערבי פורק לצורך תיקונים. בשנת 1972 (תקופת שווה 47), חומות האבן בצד המערבי של שער הברזל המזרחי, השייכות לארמון נינומארו- פורקו. הנינומון, העשוי עץ, פורק, ומאוחר יותר נבנה מחדש בחלק של שער הנינומון המזרחי של ארמון הונמארו.
כהכנה עבור תערוכת EXPO 2005, נתווספו לוחות בשפה האנגלית עבור מרבית המיצגים, וסרט תלת-ממד המציג את ציורי ארמון הונמארו (本丸御殿 - Honmaru Goten) נוצר עבור המבקרים הרבים, אשר היו צפויים, על פי התחזיות, לבקר במקום. בנייה מחדש של ארמון הונמארו ההרוס החלה בשנת 2009, והיא צפויה להסתיים ב-2018. ראש העיר נגויה, טאקאשי קאוומורה, הכריז בשנת 2009, שעבודות השחזור תהוונה העתק מקורי ומדויק לחלוטין של מבנה המצודות הראשיות, אשר נהרסו במהלך מלחמת העולם השנייה, ומצודות אלו תבנינה מעץ, אשר ממנו היו בנויות לפני המלחמה. תקציב עבודות השחזור של המצודות הוערך במיליארדי ינים (ראה ין יפני).
מכלול מבני המבצר מורכב מחמש חומות הקפיות, אשר נחצות על ידי חפיר חיצוני (Sotobori - 外堀) ופנימי (Uchibori - 内堀). כל חומה הקפית כזו מוגנת באמצעות קירות שבראשם צריחים, הממוקמים באופן אסטרטגי בכל אחת מארבע פינות המבצר. אופן הגישה והמעבר מחומה הקפית אחת למשנתה- נשלטו באמצעות שערים ממוגנים, אשר הגישה אליהם התאפשרה באמצעות גשרים. המבצר ואופן בנייתו הם דוגמה טובה ומובהקת לסוג זה של מבנים, הבנויים על קרקע שטוחה.
החומה ההקפית של ארמון הונמארו נמצאת במרכזו של המתחם, המכיל את המצודות הראשית והמשנית, נוסף על הארמון. החומה ההקפית של הנינומארו (המצודה החיצונית) פונה לכיוון מזרח, הנישינומארו (המצודה המערבית) פונה לכיוון מערב, האופוקה-מארו ("המצודה הנכבדת") פונה לכיוון צפון-מערב, והסאן-נו-מארו (המצודה השלישית)- לכיוונים הכלליים של מזרח ודרום. פארק מיי-ג'וו של ימינו אלה, נחשב במקורו חלק מאדמות המבצר, ולא יחידה נפרדת ממנו, והוא פנה לכיוון צפון; במקורו נבנה כגן נוי, והכיל אגם גדול.
החומה ההקפית החיצונית יותר של הסאן-נו-מארו נחצתה על ידי שני חפירים, והקיפה את החומות ההקפיות של המבצר הפנימי ממזרח ומדרום. מקדשים שונים ווילות, נוסף על מבנים מנהליים, נבנו בשטחו של הסאן-נו-מארו: בצדו המזרחי, תשתיות האבן הנרחבות של שערו המזרחי- עודן נראות לעין; בחלקה הפנימי של החומה ההקפית נבנו שני מקדשי שינטו: מקדש טוושוו-גוו (Nagoya tōshō-gū - 名古屋東照宮) ומקדש טנושה (Ten'nō-sha jinja - 天王社神社), שבו שכנה, על פי אמונתה של דת זו, ה"אלוהות השומרת" של המבצר. לשני מקדשים אלו היה תפקיד משמעותי בקיום מצוות דת השינטו. טקסים ופסטיבלים נערכו לכבודן של ה"רוחות הקדושות". שני המקדשים הועתקו ממקומם בסוף המאה ה-19, במהלך תקופת מייג'י. אף לא אחד נוסף ממבני העץ המקוריים של הסאן-נו-מארו, מלבד שני מקדשים אלו, שרד. למרות זאת, האזור עודנו משמש כמרכז המנהלי של העיר נגויה ומחוז אייצ'י (Aichi Prefecture, Nagoya City - Aichi ken Nagoya-shi) (愛知 県 名古屋 市), וכולל את בניין עיריית נגויה, המשרד הממשלתי של מחוז אייצ'י (Aichi kenchō - 愛知県庁) ומבנים ומשרדים מנהלתיים נוספים הממוקמים שם. כבישים כגון סוטובורי-דורי (Sotobori ̄ dori - 外堀ー どり כביש החפיר החיצוני) ואזור מארו-נו-אוצ'י (Maru-no-uchi Naka-ku Nagoya City - Nagoya-shi Naka-ku Maru-no-uchi - 名古屋市 中区 丸の内)- תחילתם במבצר. (מרכז המחוז - The middle of the district - Naka-ku - 中区) - (הכוונה למרכז מחוז אייצ'י).
שער נישינומארו-אנוקידה משמש כיום ככניסה הראשית למבצר נגויה. השער המקורי חרב בעטיין של ההפגזות על המבצר במהלך מלחמת העולם השנייה, ושוחזר יחד עם המצודה הראשית, ב-1959.
עץ אגוז מוסקט עתיק (שם לטיני: Torreya nucifera) מתנשא סמוך לשער נישינומארו-אנוקידה, ונוטה לכיוון צפון. גובהו עומד על כששה-עשר מטרים, כאשר שורשיו הינם בעלי אחיזה איתנה בקרקע, ועומקם מגיע לכשמונה מטרים. עץ עתיק זה קיים כבר למעלה משש מאות שנים, כאשר ישנן עדויות על כך, עת המבצר המקורי נבנה. עץ זה מהווה מונומנט טבעי יחיד בנגויה, המוכר על ידי ממשלת יפן. העץ הצליח להשתקם, למרות שניזוק, יחד עם כל המבצר, בעקבות הפגזות אוויריות שהומטרו עליו בשנת 1945 . ישנה אגדה אורבנית, לפיה טוקוגאווה יושינאו (Tokugawa Yoshinao - 徳川 義直), הפיאודל הראשון בפרובינציית אווארי, עיטר את מגש ארוחת הצהריים שלו עם אגוזי מוסקט אשר לוקטו מהעץ, לפני לכתו לקרב באוסקה, וכן במועד מאוחר יותר, בחגיגות השנה החדשה.
השער הקדמי הראשון חרב במהלך מלחמת העולם השנייה. ככלל, השער הקדמי הראשון, יחד עם השער הקדמי השני, יצרו תבנית חומות ריבועית, וכללו גם שער צדדי קטן יותר, אשר גגו היה משולש ומכוסה רעפים. קטע החומה הנמצא מתחת לחלקו הקדמי של השער, צופה רעפי עץ, והשער עצמו צופה ברזל . המבצר נבנה כך, שבמקרה של מתקפה עליו, סלעים יכלו להיזרק מהקומה השנייה שלו, באמצעות מכונה להשלכת סלעים אשר הייתה מוצבת שם. הדלת הניצבת בקדמת השער הקטן יותר- בוצרה באמצעות סורגים שהורכבו עליה.
חפיר אוטה אומה-דאשי (תרגום חופשי: חפיר "מלאי משק הסוסים" - חפיר השער הקדמי של המבצר) שימש בעברו חומת הגנה, המקדימה את השער הקדמי השני, בחלקה הקדמי של חומת המבצר. חפיר זה שימש בעבר כאמצעי הגנה על השער הקדמי השני, ועל הנישינומארו. בעקבות ההחלטה להכיר במבצר כנכס צאן ברזל מלכותי, מולא החפיר ונסתם, בין השנים 1893 ו-1930, זאת, כיוון שהחפיר שיבש את התנועה במקום. כיום, עם הפיכתו של מבצר נגויה ליעד תיירותי, החפיר מרוקן וניתן לצעוד בו.
החומה ההקפית המרכזית סובבת את ארמון הונמארו. ארמון זה היווה את מקום מגורם הראשי של קיסרי שושלת אווארי. במהלך ההפגזות האוויריות על יפן במהלך מלחמת העולם השנייה, חרב המבצר. כיום, הארמון נתון לעבודות שיקום ובנייה מחדש, תוך הקפדה מתמדת על שימוש בטכניקות ובחומרי הבנייה המקוריים, באמצעותם נבנה הארמון לפני שחרב. עלות עבודות השיקום הכללית עומדת על כ- 15 מיליארד ינים (כחצי מיליארד שקל), והן צפויות להסתיים בשנת 2018 (הייסיי 30 ; יפנית: Heisei - 平成), אז ייפתח הארמון המחודש למבקרים.
הצריח הדרום-מערבי נקרא גם צריח היטסוג'י-סארו (בתרגום חופשי: "צריח הכבשה והקוף").
(יפנית: 羊猿櫓 - Hitsuji saru yagura);
או בנוסח מקובל יותר: (未申櫓 - Hitsujisaru yagura). הסיבה למתן שם זה נעוצה בכך, ששתי חיות אלו סימלו את הכיוון הדרום-מערבי, בהתאם לכיוון דרום-מערב במצפן- בגלגל המזלות הסיני. צריח זה הוא בעל שלושה מפלסים (קומות), ובקצהו שתי רמות, אחת מעל השניה, של גגות. מתחת לצדדיו המערבי והדרומי של הגג התחתי, מותקנות דלתות סתרים, אשר נועדו לתת גישה ללוחמים זורקי אבנים על אויבים, תוך מתן מענה הגנתי למתקפה על המבצר. את סמל פרח החרצית, אשר מהווה את החותם הקיסרי של יפן, ניתן לראות מפוסל בקצה העליון של גג הרעפים המשולש השני (העליון).
צריח זה חרב, יחד עם חומת האבן אשר תמכה בו, במהלך רעידת האדמה "נובי" (Nōbi jishin - 濃尾地震) , בשנת 1891, והוא שוקם חלקית בשנת 1923, בעקבות הנחיות של המשרד הממשלתי של משק הבית המלכותי. הצריח הוכר כנכס צאן ברזל תרבותי.
השער הקדמי השני (Omote-ninomon - 表二之門), אשר נקרא בעבר "השער הדרומי השני" (מינאמי-ני-נו-מון ; יפנית: Minami ni no mon - 南二之門), מוליך אל תוך החומה ההקפית של ארמון ההונמארו. צדי השער בנויים מקורות עץ עבות וכבדות, ומשקוף השער- מאריחי ברזל חזקים ועבים במיוחד. שני צדי השער מהווים דוגמאות נדירות של קירות גבס חסיני אש. מאחר שזהו שער ששמר על מבנהו המקורי (ולא שופץ), הוא נחשב אתר מורשת תרבותי ממעלה ראשונה.
