מקדש אש

מקדש אש הוא בית תפילה של מאמינים זורואסטרים, לעיתים קרובות נקרא "דאר-א-מהר" (פרסית) או "אגיארי" (גוג'ראטית). בדת הזורואסטרית (ראו אטר), יחד עם מים נקיים (ראו אבאן), הם יסודות המסמלים טהרה, ונמצאים במקדש האש.

בשנת 2017 היו 50 מקדשי אש במומבאי, 100 בשאר הודו, ו-27 בשאר העולם. בהודו יש מסורת לפיה אישה זורואסטרית לא רשאית להיכנס למקדשי אש או למגדלי שתיקה אם היא התחתנה עם גבר לא-זורואסטרי. אישה זורואסטרית שכניסתה למוסדות זורואסטרים נמנעה, עתרה לבית המשפט העליון של הודו בשל כך.

היסטוריה והתפתחות

רעיון

הראיות הראשונות לקיום טקסים זורואסטרים הכוללים אש נמצאו במאה ה-9 לפני הספירה, בערך באותו הזמן שבו נמצאו ראיות ראשונות לקיום הדת הזורואסטרית. באווסטה עצמה אין כל אזכור למקדש אש, ואף אין מילה למקדש אש בפרסית עתיקה.

העובדה שטקסי האש הם התפתחות מאוחרת יותר בדת הזורואסטרית, ולא היו קיימים בדת המוקדמת, מתבטאת גם בליטורגיה המאוחרת יותר אטאש נייאש. בחלקים העתיקים ביותר של ליטורגיה זו, נטען כי האש מדברת אל "כל מי שהיא מבשלת בשבילו את ארוחות הערב והבוקר", ומארי בויס טוענת כי אין הכוונה לאש קדושה, כמו במקדשי האש. המקדש עצמו הוא פיתוח מאוחר אף יותר: מכתבי הרודוטוס ידוע כי הזורואסטרים של אמצע המאה ה-5 לפני הספירה התפללו תחת כיפת השמים, ובנו תילים כדי להדליק מעליהן אש. סטרבו מאשר זאת, ומציין כי במאה ה-6 לפני הספירה המקדש בעיר זלה שבקפדוקיה היה תל מלאכותי מוקף חומה ופתוח לשמים, על אף שאין כל עדות לכך שאותו מקדש היה זורואסטרי. למרות שבעירת האש הייתה מרכיב בסיסי בפולחן הזורואסטרי, אש תמיד ונוכחות האור נמצאו גם בדתות רבות אחרות.

בעידן הפרתי - הלניסטי (250 לפסה"נ-226 לסה"נ), היו שני סוגי בתי תפילה זורואסטרים: הראשון, שנקרא "באגין" או "אייאזאן", היה מקדש המיועד לאלוהות מסוימת; הוא נבנה לכבוד הפטרון של אדם או משפחה, והיו בו תמונות ופסלים. הסוג השני, "אטרושאן", נקראו "מקומות של אש בוערת", שהפכו נפוצים יותר ויותר כאשר תנועת האיקונוקלאזם צברה כוח. עם עליית הסאסאנים, המקדשים מהסוג הראשון המשיכו להתקיים, אולם יצא חוק לפיו יש להוציא מתוכם את הפסלים, או להחליף את הפסלים במזבחי אש.

כמו כן, כפי שציין קלאוס שיפמן, גם במהלך התקופה הסאסאנית (226 - 650 לספירה) אין שום ראיה לכך שאִשִּׁים סווגו לפי קדושתן. "כנראה שהיו רק שני סוגים של אש קדושה, אטאש-אי-והראם (מילולית: 'אש מנצחת', מאוחר יותר נתפרש בטעות כ'אש של בהראם'), והפחותה, אטאש-אי-אדאראן, או 'אש של מדורות', אש קהילתית, ששירתה כפר או שכונה". ככל הנראה, רק באטאש-אי-והראם האש בערה ללא הפסקה, והאטאש-אי-אדאראן הודלקו כל שנה מחדש. בזמן שלמדורות עצמן היו שמות, למבנים שהכילו אותן לא היו שמות, וכבר שוער כי "הטבע הפרוזאי של שמות בפרסית תיכונה לאותם מקומות (קאדאג, מאן, חאנאנג - כולן מילים לבית רגיל) אולי משקף רצון לשמור על הפולחן קרוב כמה שיותר לפולחן העתיק של המדורות, וכדי למנוע שכלול או פיתוח יתר שלו".

קרב אל-קאדאסיה (636 לספירה) וקרב נאהוונד (642 לספירה) גרמו לקריסת האימפריה הסאסנית ודת המדינה שלה - זורואסטריות; כמו כן גם להרס או המרה של מקדשי אש למסגדים באיראן רבתי. לאחר הכיבוש המוסלמי, חלק מהאצילים נשארו זורואסטרים, אך לא היה מספר גדול של מקדשי אש. מספר קטן של מקדשי אש המשיכו לשרת את מטרתם המקורית, אך זורואסטרים רבים ברחו מהאימפריה שקרסה. האגדה מספרת כי כמה מהם לקחו איתם אש וככל הנראה היא שימשה בעבורם תזכורת לדתם, שהפכה נרדפת יותר ויותר.[]

ארכאולוגיה

השרידים העתיקים ביותר של מה שזוהה כמקדש אש נמצאו בהר קאהג'ה, ליד אגם האמון שבסיסתאן. רק עקבות של המבנה וקווי המתאר שלו שרדו, ותוארכו למאות ה-4 או ה-3 לפני הספירה. המקדש נבנה מחדש בתקופה הפרתית, והורחב בתקופה הסאסנית.

התכונה האופיינית של מקדש אש סאסאני היה המזבח בו בערה האש, שמעליו נבנתה כיפה. המזבח תמיד היה בצורת ריבוע, ובכל פינה ניצב עמוד שתמך בכיפה (הכיפה נקראה גם גומבאד). שרידים ארכאולוגיים וראיות ספרותיות מפירוש הזנד לאווסטה, מצביעים על כך שהמזבח היה מוקף במסדרונות מכל צדדיו.

שרידי מקדשים סאסאניים נמצאו ברחבי האימפריה לשעבר, בעיקר בדרום מערבה (באזורים פארס, קרמן ועילם), אבל השרידים המרשימים והגדולים ביותר הם אלו של אדור גושנסאפ (ראו גם האִשִּׁים הגדולות בהמשך הערך) שבמדי. הרבה מאוד שרידים ארכאולוגיים מזוהים כמקדשי אש זורואסטריים, אפילו כשהם בכלל לא שימשו למטרו דת, או כמו במקרה של המקדש בסורחאני (אזרבייג'ן), שבאופן חד משמעי שייך לדת אחרת. שרידים של מזבח אש, שככל הנראה נבנה במסע הטיהורים של יזדגרד השני (שלט בשנים 438 - 457) כנגד הנוצרים הארמנים, נמצאו ישירות מתחת למזבח הראשי של קתדרלת אצ'מיאדזין, הכס הראשי של הכנסייה האפוסטולית הארמנית.

האִשִּׁים הגדולות האגדיות

בניגוד לרוב מקדשי האש, שהם יחסית קטנים, על שלושה מהם נאמר שהגיעו ישירות מהאהורה מזדה, מה שכמובן הופך אותם לחשובים ביותר בזורואסטריות. אלו היו "האִשִּׁים הגדולות" או "האִשִּׁים המלכותיות" של אדור בורזין-מהר, אדור פארנבאג ואדור גושנאספ. האגדות על האִשִּׁים הגדולות הן ככל הנראה עתיקות למדי, משום שבמאה ה-3 לספירה, נאמר כי ניסים קורים בשלושת האתרים האלו, והאִשִּׁים נקשרו פעמים רבות לאגדות על גיבורי פולקלור כמו פרידון, ג'אמשיד ורוסתאם.

הבונדהישן, אוסף אנציקלופדי של טקסטים על קוסמולוגיה וקוסמוגוניה זורואסטרית, שנכתב בכתב פהלווי ספרותי, ואשר כתיבתו הסתיימה במאה ה-11 או ה-12, קובע כי האִשִּׁים הגדולות היו קיימות מאז בריאת העולם, והובאו על גבו של השור האגדי סרישוק כדי להפיץ את הדת הזורואסטרית, להפיג את הספקות ולהגן על כל המין האנושי. טקסטים אחרים מצינים כי האִשִּׁים שימשו כאמצעי תעמולה של השלטון, וכסמלים לריבונות האימפריה.

נאמר שכוהני הדת באִשִּׁים הגדולות התחרו אחד בשני כדי למשוך עולי רגל, בכך שטענו שניסים התרחשו באתר הספציפי שלהם. נאמר גם כי כל אחת משלוש האִשִּׁים שיקפה את החלוקה המעמדית והפיאודלית: "פארנבאג מצאה את מקומה בין הכוהנים;... גושנאספ מצאה את מקומה בין הלוחמים;... בורזין-מהר מצאה את מקומה בין החקלאים" -דנקארד (ספר זורואסטרי מהמאה ה-10), 6.293. אלה חלוקות, מן ארכאולוגי ואת סוציולוגי נקודת מבט, חושף כי הן להבהיר את זה, מאז לפחות המאה ה-1 לפני הספירה ואילך, החברה הייתה מחולקת לתוך ארבע, לא שלוש, אחוזות פיאודליות.

אש פארנבאג (תורגם כ"האש של הפאר הניתן" בידי דארמסטר) נחשבה כחשובה ביותר בין שלוש האִשִּׁים, כי היא נראתה כייצוג הארצי של "אטאר ספנישטה", כלומר "האש הקדושה ביותר" שמופיעה ביאסנה 17.11, ומופיעה בפרשנות האווסטה כ"זאת שבוערת בגן העדן בנוכחותו של אהורה מזדה".

למרות ש"בעיני כהנים זורואסטרים איראניים [עכשוויים], שלוש האִשִּׁים, לא היו מקדשי אש אמיתיים, אלא היו בבחינת סיפור מיתולוגי" נערכו מספר ניסיונות שמטרתם הייתה לאתר את מיקומן. בתחילת המאה ה-20, א.ב. ג'קסון זיהה את המיקום של אדור גושנאספ (אש מעמד הלוחמים) בחורבות תאחת-א-סולימאן, על אם הדרך בין אורמיה והמדאן. ג'קסון "זיהה בוודאות סבירה" (כלשונו), את האש של מית'רה, כלומר אש בורזין-מהר, בסמוך לכפר מיהר, באמצע הדרך בין מיאנדאשת וסבזוואר, על דרך חוראשאן העתיקה. הבונדהישן ההודי מציין כי אש פארנבאג נמצאה "על ההר מלא התהילה, חווארזם", אבל מאוחר יותר עברה אל "להר הזוהר, במחוז קאבול, איפה שהיא נמצאת עד עצם היום הזה". הדעה הגורסת כי אש פארנבאג עמדה בחווארזם נתמכת גם בידי הבונדהישן האיראני וכתבי זאדספאראם. עם זאת, על פי הבונדהישן האיראני, האש הועברה "להר הזוהר קווארוואנד במחוז קאר". דארמסטר זיהה את אש פארנבאג באמצע הדרך בין ג'אהרום ולאר, כ16 ק"מ דרומית מערבית לג'וון, בקואורדינטות . דרמסטר טען כי האש הועברה למיקום זה מחווארזם, "כפי שדווח ע'י מסעודי".

כיום

מינוח

אחד המונחים הטכניים הנפוצים יותר שנמצאים בשימוש עבור מקדשי אש זורואסטריים הוא "דאר-בה מהר", לעיתים גם "דאר-אה מהר". האטימולוגיה של המונח הזה, שמשמעותו "השער של מיתרה" או "בית המשפט של מיתרה" היא בעייתית. הועלתה השערה כי המונח הוא בבחינת חזרה לעידן של כתות המקדש, שבו כל הטקסים נערכו בין הזריחה לבין הצהריים, זמן ביום שנחשב לנמצא תחת הגנתו של מיתרה. יתר על כן, לא ברור האם המונח שימש בעבור כל התחום הפולחני במקדש, או רק בעבור חלקים מסוימים בו.

בקרב הזורואסטרים האיראניים של ימינו, המונח "דאר-בה מהר" מכיל בתוכו את כל התחום הפולחני במקדש. מונח זה שכיח בהרבה מאשר המונח העתיק "אתאשקדה", שמשמעותו בפרסית אמצעית "בית של אש". למונח הישן יש יתרון בכך שאפילו איראנים שאינם זורואסטרים מבינים את משמעותו. בתחילת המאה ה-20, רפורמטורים דתיים ממובאי, שנודעו בשם "פאסילים" (ע"ש לוח השנה החדש בו השתמשו) החייו את המונח העתיק, וקראו כך למקדש האש הראשון שפתחו. כתוצאה מכך, גם הזורואסטרים של טהראן אימצו את המונח, וקראו כך למקדש האש הראשי שלהם.

המונח "דאר-בה מהר" נפוץ גם בהודו, אם כי במובן שונה במקצת. עד המאה ה -17 היה רק מקדש אחד בתת-היבשת ההודית בו בערה אש ברציפות. בכל אחד מהישובים הזורואסטריים האחרים היה מבנה קטן שבו נערכו טקסים, ובו הכהנים הדליקו את האש מחדש כל פעם בעת הצורך, בעזרת אש שהביאו מהאח בביתם. הפארסים (הזורואסטרים בהודו) כינו את המבנה הזה בשמות "מהר" או "אגיארי". האחרון הוא מילה בשפה הגוג'ראטית עבור "בית של אש", ולכן מהווה תרגום מילולי של המונח העתיק הנזכר למעלה, "אתאשקדה". בשנים האחרונות, המונח "דאר-בה מהר" מתייחס לאש קדושה בדרגה משנית, המשמשת לטקסים היום-יומיים, ונמצאת במקדשי האש המפוארים יותר. מחוץ לאיראן ותת היבשת ההודית, ובמיוחד בצפון אמריקה, הזורואסטרים משתמשים במונח "דאר-בה מהר" גם עבור מקדשים בהם בוערת אש ברציפות, וגם בעבור אתרים בהם מדליקים את האש כל פעם מחדש בהתאם לצורך. סיבה משמעותית לשימוש הכפול הזה במונח היא התמיכה הכספית שמקבלים אתרים כאלו מארבאב רוסתאם גואיב, שהעדיף את המינוח האיראני.

סיווג

מבחינה פונקציונלית, מקדשי האש בנויים כדי לשרת את האש בתוכם, ובהתאם לכך מקדשי האש מסווגים בהתאם לסוג האש השוכנת בתוכם. שלוש דרגות קדושת האש (בסדר עולה) הן: אטאש דאדגה, אטאש אדאראן ואטאש בהראם.

אטאש דאדגה

"אטאש דאדגה" הוא הדרגה הנמוכה ביותר של אש קדושה, והיא יכולה להיות מקודשת (תהליך בו הופכים אש "רגילה" לאש קדושה) בתוך כמה שעות על ידי שני כהנים, אשר מדקלמים לסירוגין את 72 הפרקים של היאסנה - חלק מהליטורגיה הזורואסטרית. התהליך יכול לכלול גם דקלום של הונידאד, אבל מדובר בחלק שהוא אופציונלי ולא הכרחי. בזמן שבו לא מתקיימים טקסים, גם אדם שאינו כהן דת יכול להשגיח על האש. יש לציין כי המונח "אטאש דאדגה" משמש גם בעבור אִשִּׁים שאינן קדושות, כמו אש של אח ואש במנורות שמן, שנמצאות בבתים זורואסטריים רבים.

אטאש אדאראן

הדרגה הבאה בקדושה היא אטאש אדאראן, ה"אש של האִשִּׁים". הדלקת האש דורשת איסוף של אש אח מבתים של ארבע "הקבוצות החברתיות" (קבוצות ששימשו במערכת הפיאודלית): הכהנים; הלוחמים ועובדי המדינה; החקלאים; והפועלים ובעלי המלאכה. הקידוש של אטאש אדאראן לוקח בין שבועיים לשלושה, ומבוצע על ידי שמונה כהנים.

אטאש בהראם

הדרגה הגבוהה ביותר של אש קדושה היא אטאש בהראם, "אש מנצחת", ותהליכי הדלקתה וקידוה הם המורכבים ביותר מבין אלו של שלושת סוגי האִשִּׁים הקדושות. התהליך כולל איסוף של 16 "סוגים של אש", כלומר אש ממקורות שונים, ביניהם אש כתוצאה מפגיעת ברק, אש מעסקים בהם דולק תנור, וכמו כן גם את ארבעת סוגי האש של הקבוצות החברתיות, כמו שנהוג באטאש אדאראן. כל אחד מ-16 סוגי האש נדרש לעבור תהליך טיהור לפני שהוא מצטרף לשאר הסוגים. תהליך הקידוש של אטאש בהראם מערב 32 כהנים, ושנה שלמה יכולה לעבור על להשלמת התהליך.

מקדש בו נמצאת אטאש בהראם או אטאש אדאראן, מכיל גם אטאש דאדגה אחת לפחות. בניגוד לאטאש בהראם ואטאש אדאראן, רק אטאש דאדגה משמשת את הכהנים לצורך ביצוע טקסי הדת. בנוסף, הציבור הזורואסטרי הרחב נוהג לבקש באטאש דאדגה ברכות עבור אדם מסוים, משפחה או אירוע. ההערצה של שני סוגי האִשִּׁים האחרים מופנית רק לאש עצמה (בניגוד לאטאש דאדגה, בה מעריצים גם את הטקסים) - כלומר, לאחר קידוש האִשִּׁים הללו, רק ה"אטאש נייאשס", תפילת האש, נקראת בפניהן.

כיום קיימים 9 מקדשי אש אשר נמצאת בהם אטאש בהראם:

שם המקדש מיקום שנת הקמה
איראנשאה אטאש בהראם אודוואדה, הודו 1742
דסאי אטאש בהראם נאווסארי, הודו 1765
דאדיסת' אטאש בהראם מומבאי, הודו 1783
וואקיל אטאש בהראם סוראט, הודו 1823
מודי אטאש בהראם סוראט, הודו 1823
וואדיה אטאש בהראם מומבאי, הודו 1830
באנאג'י אטאש בהראם מומבאי, הודו 1845
אנג'ומן אטאש בהראם מומבאי, הודו 1897
יזד אטאש בהראם יאזד, איראן 1937

מאפיינים פיזיים

החזית החיצונית של מקדש אש זורואסטרי היא כמעט תמיד לא מקושטת, בכוונה. עובדה זו עשויה לשקף מסורת עתיקה (שנתמכת בטבע הפרוזאי של המינוח הטכני למקדשי אש) שקובעת כי מטרת מקדש האש היא לשכן בתוכו אש קדושה, ולא לפאר את המבנה הפיזי עצמו.

המבנה הבסיסי של מקדשי האש בימינו הוא זהה, תמיד. אין מקורות זורואסטריים ראשוניים שעתיקים יותר מהמאה ה-19 לגבי המבנה של מקדשי אש, ואפשרי כי המקדשים של היום הם בעלי השפעה הודית משמעותית. בכניסה ממוקם חלל (פתוח או מקורה) בו מתקיימות אסיפות, דתיות ושאינן דתיות. בצד החלל הזה (או לפעמים בקומה שמעל או מתחת לחלל) המאמינים נכנסים לחדר המתנה קטן יותר מאשר החלל בו עברו מקודם. לחדר הזה מחובר קודש הקודשים הזורואסטרי, ה"אטאשגאה", מילולית "מקום האש" שבו עומד מזבח האש (המהווה מתחם בפני עצמו). יש לציין כי קודש הקודשים סמוי מעיני הנוכחים באולם הכניסה.

מקדש אש בו מבוצעים טקסי יאסנה יכיל תמיד באר, נחל, או מקור מים "טבעי" אחר. זוהי דרישה הכרחית של ה"אב-זוהר", שיאו של טקס היאסנה.

האש במזבח האש מוזנת על ידי עץ בלבד. רק כהנים המשרתים במקדש אש יכולים לגשת למזבח האש עצמו (שאר המאמינים צופים בו ממרחק של כמה מטרים), שמוקף בגדר לפחות מצד אחד, ומעליו יש גג הבנוי מכיפה כפולה (שתי כיפות, אחת על השנייה). לכיפה הכפולה יש פתחי אוורור המאפשרים לעשן להימלט, אך פתחי האוורור של הכיפה החיצונית נפרדים מאלה של הכיפה הפנימית, וכך מונעים מפסולת או גשם לחדור למזבח האש. המזבח מופרד מחדר קודש הקודשים על ידי מחיצות (או קירות עם פתחים גדולים מאוד), והוא מורם מעט ביחס לרצפה. קירות אלו עשויים כמעט תמיד מרעפים או משיש. בקודש הקודשים אין מקורות אור נוספים חוץ מהאש עצמה. במסורת ההודית-זורואסטרית, מקדשי האש מעוצבים כך שאור שמש ישיר לא יכול להיכנס לקודש הקודשים.

בפינה אחת של קודש הקודשים תלוי פעמון, שמצלצלים בו חמש פעמים ביום, במהלך טקס ה"בואי" - מילולית "ריח (טוב)", המציין את תחילתה של כל גאה (אחת מחמש תקופות היום, בדומה לזמני היום ביהדות). כלים לשמירה על האש - פשוט תלויים על הקיר, או מאוחסנים בחדר שהגישה אליו אפשרית רק דרך המזבח (כלומר לכהנים בלבד).

בהודו ובקהילות הודיות-זורואסטריות מחוץ להודו, קיים איסור חמור על כאלה שאינם זורואסטרים להיכנס לכל מקום ממנו ניתן לראות את האש הקדושה. אמנם האיסור הזה אינו דוקטריני (כלומר כזה שכתוב באווסטה או במסמכי פהלאווי), אך הוא התפתח כמסורת. עם זאת, הוא נזכר באחת מאגרות (איגרת מספר 65) הריוואיאת (אוסף התכתבויות בין הזורואסטרים בהודו לבין אלו שבאיראן). בנוסף, הכניסה לכל חלק של המקדש מותרת לעיתים עבור זורואסטרים בלבד. כאשר איסור זה חל, הוא מונע את שימושו של אולם הכניסה לצרכים שאינם דתיים. הזורואסטרים מתעקשים שהגבלות אלה לא נועדו לפגוע בלא-זורוסטרים ומצביעים על מנהגים דומים בדתות אחרות.

פולחן

כאשר המאמין נכנס לקודש הקודשים, הוא או היא "יקריבו" לאש זרדי אַלְגֹּם יבשים. זאת בהתאם לחוקים הדוקטריניים שמופיעים בוונידאד (18.26-27), שבנוסף לציון סוגי הדלק המותרים באש הקדושה, חוזר על ציווי היאסנה והיאשט המפרטים אילו סוגי דלקים אסורים (בפרט, כל מה שאינו עץ).

במסורת הזורואסטרית של ימינו, הקורבן לעולם לא נעשה ישירות (הרי לציבור המהאמינים הכללי אסור לגשת למזבח), אלא ניתן לכהן אשר עוטה מסכת בד על הנחיריים והפה כדי למנוע את זיהום האש כתוצאה מנשימתו והבל פיו. הכהן משתמש במלקחיים עשויות כסף כדי להניח את הזרדים בתוך האש. לאחר שהזרדים נשרפו, הכומר ישתמש במצקת מיוחדת כדי לתת את האפר הקדוש לאותו אדם שנתן לו את הזרדים, אשר בתורו מורח את האפר על המצח והעפעפיים שלו, ובנוסף יכול לקחת את האפר לביתו, כדי שישתמש בו אחרי טקס הקושטי.

כהנים זורואסטריים אינם מטיפים או נושאים דרשות, אלא רק מטפלים באש ומבצעים את הטקסים. המאמינים פוקדים את מקדשי האש בעיקר בחגים העונתיים (גאהאמבאר), ובמיוחד בראש השנה (נורוז).

לכוהנים במקדשי האש יש שלוש דרגות. הכהן הראשי של כל מקדש נושא בתואר "דאסטור". קדושת הדרגה הזו פוטרת אותו מביצוע טקסי טהרה אחרי אירועי חיים מסוימים, טקסים שאותם כהנים בדרגות נמוכות יותר נדרשים לבצע. הכהנים הרגילים נושאים בתואר "מובאד", והם רשאים לנהל את הפולחן הקהילתי, וטקסים מזדמנים כמו חתונות. מובאד חייב להיות בן, נכד או נין של מובאד אחר. בעלי דרגת הכהונה הנמוכה ביותר נושאים בתואר "הרבאד" (או "ארווארד"), ומסייעים לביצוע הטקסים העיקריים.

רשום בקטגוריות הבאות:
פרסם תגובה
טיפים ורמזים
Fatma Aldarwish
19 אַפּרִיל 2018
It’s a nice historical place where you get to learn interesting facts about the fire worshippers ????
Shuaa Aldarwish
31 January 2017
The place is very nice and explains the story behind the ???? Temple & how the worshippers used to travel all the way to Baku for their prayers ..
Gular NAZARLİ
28 October 2019
Atashgah or The Baku Atashgah the beautiful place with peculiar spirit. This place very popular among worshippers, especially Zoroastrian pilgrims and tourists.
Srdr Whitevillage
22 September 2017
Good deed , Good thougt , Good word. The way in the world just one, and that way is truth.. Fara Vaxar...
Alina Abramova
30 October 2019
ездили с экскурсией, вход включён в стоимость, выгодней, чем одному ехать. узнали почему так много индусов в баку и историю зороастризма. интересно, если в баку надоело. огонь подведён через трубу!)
Ozden Ozturk
10 אַפּרִיל 2018
Dünyadaki en önemli üç Zerdüşt tapınağından biri.
Sheraton Baku Airport Hotel

החל $100

Holiday Inn Baku

החל $114

Xudaferin Hotel

החל $42

Joyy Hotel & Spa

החל $53

Astoria Hotel

החל $45

Astoria Hotel

החל $116

מראות מומלצות סמוך

ראה הכל ראה הכל
הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
נמל התעופה הבינלאומי באקו-היידר אלייב

נמל התעופה הבינלאומי באקו-היידר אלייב (אזרית Heydər Əliyev adına beyn

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
Azerbaijan State Academic Opera and Ballet Theatre

The Akhundov Azerbaijan State Academic Opera and Ballet Theatre

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
National Library of Azerbaijan

The Mirza Fatali Akhundov National Library of Azerbaijan (Azeri:

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
Baku Archipelago

The Baku Archipelago is a group of coastal islands close to Baku,

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
Fountains Square, Baku

Fountains Square (Azerbaijani: Fəvvarələr meydanı) is a public squ

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
העיר העתיקה בבאקו

העיר העתיקה בבאקו (אזרית İçeri şəhər - 'העיר הפנימית') היא אתר

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
העיר העתיקה בבאקו

העיר העתיקה בבאקו (אזרית İçeri şəhər - 'העיר הפנימית') היא אתר

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
Palace of the Shirvanshahs

Palace of the Shirvanshahs (or Shirvanshahs' Palace; azərbaycanca.

אטרקציות תיירותיות דומות

ראה הכל ראה הכל
הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
Santa María la Blanca

Santa María la Blanca (literally Saint Mary the White, originally

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
בית הכנסת אחדות הקודש

בית הכנסת 'אחדות הקודש' בבוקרשט (ברומנית: Templul Unirea

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
Plaza de toros de Ronda

The Plaza de toros de Ronda The arena has a diameter of

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
Hagia Sophia, Trabzon

The Hagia Sophia (Ελληνικά. Ἁγία Σοφία, meaning 'Holy Wisdom'; Tü

הוסף לרשימת המשאלות
אני כבר כאן
בקרתי
Brontë Parsonage Museum

The Brontë Parsonage Museum is maintained by the Brontë Society in h

ראה את כל מקומות הדומים