הפארק והשמורה הלאומיים גליישר ביי (אנגלית: Glacier Bay National Park and Preserve), השוכנים מערבית לג'ונו, הוקמו ב-1980 מתוקף חוק שהתקבל באלסקה. קודם לכן, ב-25 בפברואר 1925, האזור שמסביב למפרץ גליישר הוכרז כמונומנט לאומי אמריקני. הפארק הוכרז על ידי אונסק"ו כשמורה ביוספרית בינלאומית ב-1986, וכאתר מורשת עולמית ב-1992, כחלק מהאתר הכולל גם את שמורת הפארק הלאומית קלואן ופארק טאטשנשיני-אלסק שבקנדה, והפארק והשמורה הלאומיים וראנגל-סנט אליאס השוכנים גם כן באלסקה. הפארק משתרע על פני שטח של 13,287 קמ"ר. רוב אדמות הפארק (10,784 קמ"ר) הוכרזו כארץ בראשית.
אין דרכים המובילות אל גליישר ביי, והשיטה הקלה ביותר להגיע אליו היא באמצעות טיסה. בתקופות מסוימות בקיץ ניתן להשתמש במעבורת המגיעה אל היישוב הקטן גוסטאבוס או אל המזח בברטלט קוב.
הקרחונים היורדים מהרים מכוסי השלגים נכנסים לתוך המפרץ, ויוצרים נופי קרח מרשימים. אחד מהקרחונים המפורסמים ביותר במאה השנים האחרונות הוא קרחון מיור, שבשיאו הגיע לרוחב של שלושה קילומטרים וגובה של 80 מטרים, אך גודלו הולך ומצטמצם. הקרחונים הידועים מלבד קרחון מיור הם קרחון מרג'רי וקרחון למפלו, ובסך הכל יש תשעה קרחונים הקשורים למי הגאות והשפל, כאשר ארבעה מתוכם מאבדים חלקים שהופכים לקרחונים ימיים המגיעים אל המפרץ.
הפאונה של האזור כוללת מינים אחדים של עופות ושל יונקים. הפלורה כוללת בעיקר יערות אשוחית וסוככיים, יערות נשירים, וכן צמחייה אופיינית לטונדרה אלפינית.
הטופוגרפיה המוקצנת של אזור גליישר ביי עוצבה על ידי כוחות חזקים, הנובעים בעיקר ממיקומו של האזור משני צדדיו של קו הגבול בין הלוח הצפון-אמריקאי ללוח הפסיפי. במשך 100 מיליון שנים יבשת צפון אמריקה נדדה באלכסון לתוך הלוח הפאסיפי, בקצב של מספר סנטימטרים בכל שנה. במהלך ההתנגשות הלוח הפאסיפי נדחק אל מתחת ללוח הצפון-אמריקאי ברוב המקרים, אך מדי פעם נשברו ממנו חתיכות שהצטברו בשולי הלוח הצפון-אמריקאי. החתיכות הגאולוגיות הללו נקראות טראנות (Terrane), וארבע מהן הצטברו בעיקר בתבנית צפון מערב-דרום מזרח ויצרו את אזור גליישר ביי.
כיוון שתנועת הלוחות נמשכת מתרחשות רעידות אדמה תכופות. כאשר שני הלוחות נדחקו זה כנגד זה הלחץ העצום גרם לחלק מהסלעים להתרומם וליצור את רכסי ההרים, ואילו סלעים אחרים נדחקים כלפי מטה ומותכים, ולאחר מכם הם זרמו דרך הקרקע המחוררת ויצרו את גליישר ביי.
אחד מהרכסים שנוצרו בתהליך זה הוא רכס פיירוות'ר, המהווה את חלקו המערבי של הפארק. גובהן של חלק מפסגות הרכס הוא מעל 10,000 רגל, והנקודה הגבוהה ביותר היא פסגת הר פיירוות'ר שגובהה 15,300 רגל. לכן, רכס זה הוא רכס החוף הגבוה ביותר בכדור הארץ.
האוויר הלח המגיע ממפרץ אלסקה התנגש בפסגות הללו, וכאשר הוא התרומם מעל להרים הוא התקרר. כיוון שהאוויר הקר הוא פחות לח בהשוואה לאוויר החם הלחות ירדה בצורה של שלג וגשם. השלגים הללו הצטברו על פסגות ההרים במשך כשבע מיליון שנים ובסופו של דבר הפכו לקרח קרחוני. כאשר האקלים היה מתקרר הקרחונים היו מחליקים מההרים ו"פולשים" אל אזורי השפלה. בשיאו של עידן הקרח האחרון, לפני כ-20,000 שנים, אזור גליישר ביי כולו היה מכוסה בקרח, למעט האזורים הגבוהים ביותר.
הקרחונים הנמצאים כיום בגליישר ביי הם השרידים של מגמת גידול קרחונים כללית המכונה "עידן הקרח הקטן", שהחלה לפני כ-4,000 שנים. מגמה זו הייתה קטנה בהרבה בהשוואה לגדילת הקרחונים בפליסטוקן, שכונתה "עידן הקרח ויסקונסין". עידן הקרח הקטן הגיע לשיאו בערך ב-1750, כאשר החל תהליך ההמסה. התקדמות או נסיגת שולי הקרחון משקפת מספר גורמים: קצב ירידת השלג, טופוגרפיה, ומגמות אקלים. נסיגת הקרחונים נמשכת בצד המזרחי ובצד הדרום-מערבי של המפרץ, אך בצד המערבי חלק מהקרחונים ממשיכים לגדול.
האקלים בגליישר ביי הוא אקלים ימי, המושפע במידה רבה מזרמי האוקיינוס. בגובה פני הים עונת החורף היא מתונה וקרירה, ועונת הקיץ לחה. הטמפרטורה בקיץ היא בין 10 ל-5°C, ואילו בחורף הטמפרטורה הממוצעת בשעות הלילה היא בין 2- ל-5°C. כמות המשקעים הממוצעת לשנה היורדת בברטלט קוב היא כ-180 ס"מ. החודשים היבשים ביותר בשנה הם אפריל עד יוני, ואילו ספטמבר עד אוקטובר הם בדרך כלל הגשומים ביותר. לעומת זאת, תנאי מזג האוויר במעלה ההרים הם יותק קשים, ומאופיינים על ידי טמפרטורה נמוכה יותר ומשקעים בצורת שלג. לאורך כל השנה יש סכנת היפותרמיה (תת-חום של גוף האדם) באזורים הללו.
אוניית הוד מלכותה דיסקברי, בפיקודו של הקפטן ג'ורג' ונקובר, עגנה בפורט אלת'ורפ וממנה יצאה משלחת הסקר של לוטננט ג'וזף וידבי. במפות המדויקות למדי שהוכנו על ידי המשלחת ניתן לראות את קו החוף הכמעט רציף הסמוך לאזור שבו נמצא גליישר ביי. הקרחון הגדול שבאותה תקופה מילא את המפרץ היה גם בתהליך נסיגה מהירה, והיה המקור לקשיי הניידות של משלחת וידבי. לאחר עשרות שנים הפעילות הקרחונית הגיעה לשיא, ולשון הקרחון בלטה אל מחוץ למפרץ הקרח לכיוון האי למסורייר.
וידבי לא היה האדם הראשון שהגיע לאזור גליישר ביי. בתיעודים שהוא הותיר אחריו יש אזכור לאינדיאנים ששטו בסירות קאנו מהאזור שבו נמצאת כיום פורט קארולוס, ופגשו את הסירות שלו למטרות מסחר. המשלחת גילתה עדויות לכך שהאזור היה מיושב עד לתקופה של 300 שנים לפני הגעתם, וכאשר הפעילות הקרחונית הגיעה לשיא התושבים נאלצו לנדוד למקום אחר.
בני אדם התגוררו באזור מפרץ גראונדהוג הסמוך לגליישר ביי במשך כ-9,000 שנים עד להגעת המשלחת, אך לא ברור כמה זמן גליישר ביי עצמו היה מיושב. על סמך אתר ארכאולוגי שהתגלה באי ברנוף נטען כי התגוררה בו אוכלוסיית בני אדם עם תרבות חוף צפון-מערבי במשך 3,000 שנים לכל הפחות.
תושבי האזור המשיכו את פעילויותיהם גם כאשר גליישר ביי עצמו היה מכוסה בקרח. האתר העתיק ביותר בפארק הלאומי נמצא במפרץ דאנדאס, וגילו מוערך בכ-800 שנים. האינדיאנים היו באזור מפרץ ליטויה, השוכן בחוף החיצוני של הפארק, על מנת לקבל את ז'אן-פרנסואה לה פרוז בשנת 1786. רצף של רעידות אדמה, שהאחרונה שבהן התרחשה ב-1959, גרם להרס רב בקו החוף של מפרץ ליטויה, אך למרות זאת נותר יער קטן שבו משתמרות עדויות ארכאולוגיות לדרך חייהם של התושבים המקומיים.
ב-1879 ג'ון מיור ביקר לראשונה בגליישר ביי במסגרת מסעות המחקר שלו. מיור היה הראשון בשורה של מדענים ואנשי רוח שביקרו בפארק והפכו אותו למקום מוכר ולאתר תיירות ידוע בעשרים השנים האחרונות של המאה ה-19. מיור התעניין במיוחד בתחום חקר הקרחונים, והאמין שעמק יוסמיטי נחצב על ידי קרח לפני זמן רב. אחת מהסיבות שהניעו אותו להגיע לאלסקה הייתה לצפות בקרחונים בפעולה, כדי שיוכל לבסס את התאוריה שלו. ב-1899 מיור ביקר בגליישר ביי בפעם האחרונה, וזאת כחלק מהמשלחת של איש הרכבות אדוארד הרימן.
בספטמבר 1899 התרחשה בגליישר ביי רעידת אדמה חזקה שגרמה לסדקים בקרחון מיור, והביאה לקיצה של תקופת התיירות והמחקר באזור. גושי קרח גדולים שצפו במים מנעו במשך עשר שנים את התקרבות הספינות לקרחון, וחברות אניות הקיטור הסירו את גליישר ביי מתוכניות המסע שלהם. במהלך העשורים הבאים גליישר ביי היה בבעלותם של מספר מדענים, יזמים הרפתקנים, ציידים של כלבי ים, דייגים וכדומה.
בנוסף ליחידים שפעלו באזור היה גם תאגיד אחד שעסק בהכנת שימורי סלמון, שהיה מבוסס על כוח עבודה מקומי וזר, ושגשג בין 1900 ל-1931. התאגיד נסגר בעקבות ירידת המחירים והצריכה שנגרמו כתוצאה מהשפל הגדול. בתחילת שנות ה-40 פורקו רוב המבנים הקשורים לתאגיד, כיוון שהקרקע שעליה הם נבנו נכללה בשטחו של המונומנט הלאומי שהוקם.
ויליאם קופר, אחד מהמדענים שפעלו באזור, הצליח לשכנע את החברה האקולוגית של אמריקה לפעול למען שימורו של האזור. המאמצים הצליחו ב-1925 כאשר הנשיא קלווין קולידג' חתם על החוק להקמת המונומנט הלאומי גליישר ביי, שגודלו היה כמחצית משטח הפארק והשמורה הנוכחיים. נימוקי ההכרזה כללו את הערכים הטבעיים של האזור: הקרחונים, היערות המתפתחים, אפשרויות המחקר המדעי, חשיבות היסטורית ונגישות.
המשמעות העיקרית של הקמת המונומנט הייתה האיסור על צורה כלשהי של פעילות מסחרית, שהוביל לעימותים שונים. לאחר ההכרזה הוטל איסור על כרייה, אך הוא בוטל ב-1936 על ידי הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. מבצעי כרייה ספורים נערכו עד לכניסתו לתוקף של חוק הכרייה בפארקים ב-1976.
העימותים סביב הפעילויות השונות בגליישר ביי התעצמו לאחר הרחבת גבולותיו ב-1939. הגדלת השטח בוצעה בעיקר בשל הצורך שהתעורר להגן ולשמר בתי גידול נוספים, ובכך גליישר ביי הפך ליחידה המנהלית הגדולה ביותר במערכת הפארקים הלאומיים - מעמד שהוא איבד לטובת וראנגל-סנט אליאס. אולם, שטחו של הפארק גדול יותר מכל אחד מהפארקים הנמצאים מחוץ לגבולות אלסקה.
הדיג היה מותר לאחר הרחבת שטחו של המונומנט, אך לא היה לכך בסיס חוקי. בשנת 1974 נאסר באופן סופי ציד כלבי הים באזור. בשטח שהתווסף נכללו גם מספר חוות שועלים שהוקמו בעשרים השנים הראשונות של המאה ה-20. הנסיונות לפתור את הבעיות השונות שהתעוררו הושהו כיוון שאלסקה הפכה למעורבת במלחמת העולם השנייה, לאחר שב-1941 נבנו באזור שדה תעופה ומתקנים צבאיים נוספים.
שדה התעופה הצבאי הפך לאזרחי לאחר המלחמה, והיה אחד מהגורמים העיקריים בתוכניות הפיתוח של שירות הפארקים. לאור בקשות רבות מצד התושבים המקומיים, והתמיכה שהתקבלה מארגוני השימור הלאומיים, הוחלט שלא לכלול בשטחו של המונומנט למעלה מ-14,000 אקרים של אדמה הכוללים גם את נמל התעופה.
בשנת 1956 הכריז קונרד וירת' (מנהל שירות הפארקים) על משימה 66, שהייתה תוכנית לתכנון ופיתוח הפארקים הלאומיים שתסתיים בשנת היובל להקמת שירות הפארקים. גליישר ביי זכה לתוספות תקציב במסגרת התוכנית, ובתקציב זה נבנו אכסניה שנפתחה כמתוכנן ב-1966, מזח, מגורי עובדים, בניין להנהלת הפארק ומתקנים נוספים בעיירה ברטלט קוב.
סוגיית הפיכתו של גליישר ביי לפארק לאומי נדונה במשך שנים רבות. בעקבות חקיקתו של חוק שימור הקרקעות הלאומיות באלסקה בשנת 1980 גליישר ביי הפך לפארק לאומי באופן רשמי, וגבולותיו הורחבו לאזור נהר אלסק ודריי ביי (המפרץ היבש) שבכיוון צפון-מערב. ארגון האומות המאוחדות הכריז על הקמתה של השמורה הביוספרית גליישר ביי-אי האדמירליות ב-1986. גליישר ביי הפך ב-1992 לאתר מורשת עולמית, ביחד עם וראנגל-סנט אליאס הסמוך אליו והפארק והשמורה הלאומיים קלואן שבקנדה.
גליישר ביי הוא אתר שממנו ניתן ללמוד כיצד צמחייה משגשגת מחדש לאחר נסיגת קרחונים. בקרבת פתח המפרץ גדלים יערות אשוחית וסוככיים עשירים. תחילת תהליך הנסיגה של הקרח מהאדמות הללו הייתה לפני כ-300 שנים. ככל שנעים לכיוון פנים הפארק מגיעים לאזורים שבהם הקרח הפשיר לפני פחות מ-300 שנים. יערות האשוחית והסוככיים מתחלפים ביערות נשירים של אלמון והצפצפה Aegiros, המתחלפים בשיחים באזור הטונדרה, כאשר בקרבת הקרחונים עצמם כבר אין צמחייה. הצמחייה הבוגרת של אזור גליישר ביי מתחלקת לשמונה קבוצות:
אזורי האוקיינוס והקרקע בגליישר ביי נמצאים בסמיכות רבה, וחמישית משטחו של הפארק היא המים שבאוקיינוס, והמרחק המרבי מהחוף הוא כ-50 קילומטרים. בעלי החיים בפארק תלויים במים הימיים או בסביבת החוף העשירה מבחינה ביולוגית. בעלי החיים בגליישר ביי מתחלקים לארבע קבוצות.
בעונת הקיץ הלווייתנאים חוזרים למפרץ ממקומות השהייה החורפיים שלהם באזור הוואי, על מנת לאכול את הדגים הקטנים הרבים השורצים באזור. לווייתן מינקי וקטלן, ביחד עם פוקנת המפרץ ופוקנת דאל, ניזונים גם כן מהמים שבקרבת החוף. אריות ים שטלר מתאספים על האיים הסלעיים על מנת להזדווג או לנוח. אלפי פרטים של פוקת המפרץ מתרבים ומטפלים בצאצאיהם על הקרח הצף שבמפרץ ג'ונס הופקינס, וכן על השוניות הסלעיות שבאיי בירדסלי. לוטרת הים מאכלסת במהירות את אזור גליישר ביי, כמו גם בקרוס סאונד שבארכיפלג אלכסנדר ובמיצר הקרח.
יונקים יבשתיים רבים מנצלים את הסביבה הימית לצרכיהם השונים. אייל קורא ודובים (שהיו הראשונים להגיע לאחר נסיגת הקרחונים) נצפים במקרים רבים בזמן שהם חוצים את המפרץ, ובזמן השפל הם שוהים בחופים על מנת לחפש מזון. הדוב השחור האמריקני שוכן בעיקר באזורים המיוערים הנמוכים בקרבת המפרץ, ומדי פעם ניתן לצפות בדוב הקרחון, שהוא זן נדיר של הדוב השחור האמריקני. זאבים מצויים וזאבי ערבות (שהגיעו לאחר האייל הקורא והדובים) נעים בעיקר באזור דשא החוף הגבוה, וזאת במקום לנסות ולנוע דרך עצי האלמון הצפופים. בתקופות מסוימות מגיעים אל קרבת החוף מהאזורים הגבוהים בעלי חיים כגון המרמיטה וצפיר הקורדילרים (סוג ומין יחיד בתת-משפחת היעלים), על מנת ללחך את האצות או ללקק רסיסי מלח מסלעי החוף.
בעלי חיים נפוצים נוספים הם הלוטרה הקנדית, דלק, חורפן וחמוס, ואילו הגרגרן נדיר יותר ונצפה לעתים רחוקות בלבד. הדלתה של הנהר אלסק היא בית גידול עבור השונר, הארנבת Lepus americanus והבונה, שהגיעו אל אזור החוף לאחר שנעו לאורך נתיב הנהר.
העופות הימיים מנצלים את עיקר שהותם בגליישר ביי לחיפוש אחר מזון במים של האוקיינוס, והם מתקרבים לחוף כדי לנוח או להתרבות. אלפי פרטים מקננים על הצוקים והחופים הסלעיים שבתוך המפרץ, או בחוף החיצוני של הפארק. אווזים וברווזיים מנצלים את זרועות המפרת כמקלט. אוכלוסיית העיטם לבן ראש מקננת על עצי צפצפה גבוהים או על הצוקים שלאורך החוף.
מורדות הגבעות הם בית גידול לציפורי שיר רבות. המים הרדודים והחופים המשופעים של איי בירדסלי הם אתר חשוב לשיחור מזון ורבייה עבור עופות חוף ועופות ימיים. שחפית הקוטב והחמסניים נוטים לקנן באזורים הקרובים לקרחונים, אזור שהולך ונעלם כיוון שהצמחייה משגשגת מחדש באזור הגבוה של המפרץ.
לפי שירות הפארקים הלאומיים מאגרי המים השונים בגליישר ביי הם בית גידול עבור כ-200 מינים של דגים. מינים רבים תועדו, כולל חמישה מינים של Oncorhynchus (סוג במשפחת הסלמוניים), אך מינים אחרים טרם תועדו. דגים רבים קשורים למים העמוקים, וחלקם מזוהים עם תעשיית הדיג.
נחילי הדגים הקטנים במים הפתוחים כוללים בעיקר את הסלמון Mallotus villosus, דגים ממשפחת ה-Ammodytidae (מחלקת מקריני הסנפיר), מליחים וזהבונים צעירים. לווייתן גדול סנפיר אחד מסוגל לאכול עד כדי טון אחד של הדגים הללו בכל אחד מימות הקיץ. עופות ויונקים ימיים אחרים מתרכזים בעיקר במקומות שבהם נמצאים פרטים רבים של הדגים הללו, המהווים חוליה חשובה במארג המזון הימי כיוון שהם מעבירים את האנרגיה בין יצרנים ראשוניים ושניוניים, כגון פלנקטון, אל הטורפים העיליים כגון תוכיי ים ולווייתנאים.
השוליים של אזור גליישר ביי הם בית גידול עבור שני מינים בלבד של דגים שאינם קשורים למים מלוחים - Prosopium cylindraceum ליד היינס והדג הטורף Esox lucius. מרבית הדגים במים המתוקים הם סלמון וטרוטה, השוהים במים מלוחים לאורך חלק ממחזור החיים שלהם, כך שתפוצתם לא מוגבלת כמו דגים שיכולים להתקיים אך ורק במים מתוקים. רוב הנחלים והנהרות באזור, כולל אלו הנתונים להשפעה ישירה של הקרחונים, הם בית גידול לדגי סלמון משריצים ומתפתחים. במים הימיים של האזור עוברים יותר דגי סלמון מאשר בנחלים ובנהרות, אך למרות זאת לחלק מהנהרות, כגון סיטוק ואלסק, יש חשיבות רבה בהתפתחות דגי הסלמון.
