תעלת סואץ היא תעלת מים מלאכותית העוברת במצרים, בין היבשות אפריקה ואסיה ומשמשת למעבר אוניות. אורכה 162.5 ק"מ והיא מחברת את הערים פורט סעיד ופורט פואד, השוכנות לחופי הים התיכון, עם העיר סואץ, שבקצה הצפוני של מפרץ סואץ. רוחבה בין 100 ל-200 מטרים, ועומקה בין 10 ל-20 מטרים.
תעלת סואץ היא תעלת מים מלאכותית העוברת במצרים, בין היבשות אפריקה ואסיה ומשמשת למעבר אוניות. אורכה 162.5 ק"מ והיא מחברת את הערים פורט סעיד ופורט פואד, השוכנות לחופי הים התיכון, עם העיר סואץ, שבקצה הצפוני של מפרץ סואץ. רוחבה בין 100 ל-200 מטרים, ועומקה בין 10 ל-20 מטרים. חשיבותה הגדולה של התעלה היא מתן האפשרות לספינות הנעות בין אסיה לאירופה להימנע מלהקיף את אפריקה, ובכך לקצר משמעותית את הדרך ולחסוך מעבר באוקיינוס האטלנטי הסוער.
בתוואי התעלה היו כבר נסיונות קודמים לכריית מעבר ימי. אולם התעלות שנחפרו נסתמו בחול.
כריית התעלה הנוכחית החלה ב-25 באפריל 1859 ונמשכה 10 שנים עד 1869. הבנייה נוהלה על ידי חברה צרפתית בניהולו של פרדיננד דה לספס עבור ממשלות מצרים וצרפת. על-פי הערכות שונות, כמיליון וחצי פועלים מצרים הועסקו בעבודות הבנייה וכ-125,000 מהם מתו תוך כדי העבודות, בעיקר מכולרה. החיבור המימי בין שני הימים נוצר ב-15 באוגוסט 1869. התעלה נחנכה בטקס חגיגי בהשתתפות נציגים רמי מעלה מכל העולם ב-16 בנובמבר 1869, ונפתחה רשמית לשייט ב-17 בנובמבר במשט חגיגי בן שלושה ימים מפורט סעיד לפורט איברהים שבסואץ. בראש המשט שכלל 68 כלי שיט מכל העולם עמדה ה"אגל" (נשר - Aigle) הצרפתית, ועל סיפונה הקיסרית יוז'ני, אשתו של נפוליון השלישי. ממשלת מצרים נאלצה למכור את חלקה בתעלה לממלכה המאוחדת כדי להחזיר הלוואות בינלאומיות. כתוצאה מכך, כוחות בריטים נכנסו לאזור ב-1882 על מנת לשמור על האינטרסים הבריטיים והחלו את ההגמוניה הבריטית על מצרים.
בעקבות רצונו של גמאל נאצר לגייס כסף לבנות את סכר אסואן, ב-26 ביולי 1956 הכריזה מצרים על הלאמת התעלה, ואיסור על אוניות ישראליות לעבור בה. בתגובה, תכננו הממלכה המאוחדת וצרפת את מבצע מוסקיטר לכיבוש אזור התעלה בתאום עם ישראל. על פי התכנון המוקדם בין הממלכה המאוחדת וצרפת, כבשה ישראל את חצי האי סיני ובתוך שבוע הגיעה עד לקו המים. לאחר כניסתה של ישראל למלחמה, כוחות צרפתיים ובריטיים פלשו למצרים על-פי ההסכם שהיה בינם למצרים וכבשו חלקים ממנה, כאשר מטרתם להחזיר לידם את השליטה בתעלה ולהפיל את שלטונו של נאצר. המצרים בתגובה טיבעו אוניות בתעלה וחסמו אותה ומדינות ערב שיבשו את אספקת הנפט לעולם. כהמשך להשתלשלות האירועים, ארצות הברית לחצה מדינית וכלכלית על הממלכה המאוחדת לסגת ממצרים. לאחר סיום הקרבות האו"ם הכריז על תעלת סואץ כרכוש מצרים.
בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) נסגרה התעלה למעבר אוניות. בסיום המלחמה התעלה היוותה את קו הפסקת האש בין ישראל למצרים. בתקופת מלחמת ההתשה התנהלו חילופי אש משני צידי התעלה, ולכן והוקמו מעוזים ישראלים (קו בר לב) בצידה המזרחי של התעלה. בתחילת מלחמת יום הכיפורים חצה הצבא המצרי את התעלה, ובעקבות זאת התנהלו קרבות קשים בין צה"ל לצבא המצרי. לאחר שצה"ל צלח אף הוא את התעלה, התנהלו קרבות קשים משני עברי התעלה. במהלך מלחמת יום כיפור המוצב היחיד ששרד הוא מעוז בודפשט תחת פיקודו של מוטי אשכנזי שהיה על שפת הים התיכון. תעלת סואץ נפתחה מחדש למעבר אוניות (כולל אוניות ישראליות) רק ב-1975, בעקבות ביצוע הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים (1974), שבמסגרתו נסוגה ישראל משתי גדות התעלה, הוצבו כוחות שמירת השלום של האו"ם בחצי האי סיני, ולאחר שהתעלה נוקתה, הורחבה והוכשרה מחדש לשייט.
השיט בתעלה מתבצע בשיירות ואורך בין 11 ל-16 שעות, כשביום אחד עוברות בה כ-80 אוניות: שתי שיירות מדרום לצפון, ושיירה אחת בכיוון ההפוך. השיירות חולפות זו על פני זו באגם המר הגדול ובסמוך לעיר קנטרה. מדי שנה עוברות בתעלה כ-20,000 ספינות בנפח מטען של כ-400 מיליון טונות, המהווים כ-10% מתנועת הספינות בעולם. התעלה מאפשרת מעבר ספינות בהדחק של עד 150,000 טון, עם שוקע גוף של עד 16 מטר. קיימות תוכניות להעמיק את התעלה כדי לאפשר מעבר אוניות אף בשוקע של 22 מטר עד לשנת 2010, דבר שיאפשר מעבר של מיכליות ענק בתעלה.
ביולוגיים ימים הביעו חשש שבעקבות העמקת התעלה יעברו מינים נוספים של בעלי חיים ימיים מים סוף לים התיכון, ויגרמו להכחדה של מינים קיימים. כבר היום ידוע על מינים רבים של בעלי חיים שהיגרו צפונה דרך התעלה במה שקרוי הגירה לספסית. תופעת המדוזות המטרידה בחופי ישראל מציינת פן גלוי של ההגירה הזו.
| מיזמי קרן ויקימדיה
<tr><td>
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תעלת
סואץ
</td></tr> |
|---|
